הספר "זוהר ושקיעה של יצאוניות צמרת", כעין המשך של הרומנים הנודעים אבא גוריו ואשליות אבודות, הוא שיא בכתיבתו של בלזק בעת שהגיע לשיא בשלותו. הוא חורג מן הנורמות המסורתיות של הרומן הראליסטי, וגם מן הנורמות שבלזק עצמו העמיד כמופת ברומנים קודמים שלו. אפשר לתאר אותו כתסריט אידיאלי לסדרת טלוויזיה עתירת מהפכים וקיטועים עוצרי נשימה: גיבור היצירה, משורר צעיר, נאבק לרכוש לו מעמד בחברה הפריזאית; הוא מתאהב ביצאנית בעודו נתון תחת חסותו של פושע, מתעמת עם בנקאי עשיר, וסופו טרגי. על רקען של תמורות כבירות בצרפת מתאר בלזק את גיבוריו, השותפים לגלגולי ההיסטוריה: מן המהפכנות שטפות הדמים של שנות התשעים למאה השמונה-עשרה, עבור את הקיסרות הנפוליונית, הראקציה של הרסטורציה המלוכנית מ-1814, והליברליזציה ההדרגתית בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה. ללא כחל ושרק נחשפים ברומן מרחפיו הפסיכולוגיים של היוצר: אהבת גבר מזדקן לאישה צעירה - ויהודייה דווקא! ורמזים בוטים למאוהבות הומוסקסואלית ביחסי ווטרן הפושע השאפתן ובן-חסותו המשורר לוסיין; בד-בבד נפרשת בו השקפתו החברתית והמדינית המורכבת, שהתערבו בה נהייה עזה אחר האותוריטרי ופחדים עמוקים מפני המודרניזציה. הושא זיהה את הדינמיות של הכלכלה החדשה עם פשיעה והעדר מוסר, כפי שהם מגולמים כאן בדמותו של נוסינגן, הבנקאי המאוהב, יחד עם הומניזם וחמלה על הסובל והמוכה בידי החברה. לצורך יצירתו השתמש בלזק בחומרים תיעודיים וביוגרפיים של אישים מתקופתו, שחייהם היו פנטסטיים יותר מכל דמיון: פושעים שנעשו ראשי המשטרה, מתעשרים חדשים שחייהם נעו על קו הגבול בין נוכלות לתקינות, אנשי מודיעין משטרתי שבשליחות השלטון חוללו זוועות שאין הנורמה סובלת. האציל והנוכל, העשיר והפושע המנודה מהווה כאן יחד שלמות של יקום חברתי, רודפים זה את ומשקפים נאמנה זה את זה.