בובו הוא בראש ובראשונה סיפורם של נערות הרחוב והסרסורים בפריז של 1900: הבולווארים ובתי הכלא, האלכוהול והעגבת, ההתפכחות למחרת ה-14 ביולי (יום חגה הלאומי של צרפת), המדרכות לאור פנסי הרחוב... פעמים רבות חזרו ותיארו את ה"מִילְיֶה", אך מעולם לא עשו זאת בדיוק חריף כל כך מתוך תפיסת אמת אכזרית כזו שאין פלא כי קוממה בשעתה את הקהל השמרני.
שארל-לואי פיליפ אינו מתעכב בתיאוריו על הציורי. הוא מצלם את החברה בקרני-רנטגן ומביט בה במבט יוצא דופן של אביון, שרעיונותיו הנדיבים נרמסים תחת הכוחות השולטים בה: כסף ואלימות. אך בובו הוא גם רומן של אהבה, אהבתם של פייר בן העשרים, של ברת, הזונה שאין מושיע לה ושל בובו, סרסורה "הקטן אבל חזק". זהו הסיפור הנורא ונלעג, ועם זאת מלא רוך ופיוט ואף הומור, שכן פיליפ אמנם מתרגש ויודע לרגש, אך לעולם אינו מגלה רחמים.