יעקב גלאטשטיין, המוכשר והשנון שבמשוררי המודרניזם היידי באמריקה, ערך ב-1934 ביקור ראשון (ואחרון) בפולין, בעיר מולדתו לובלין, להיפרד מאמו הגוססת – אחרי עשרים שנות ניכור, וכשכיליונה של יהדות פולין כבר באוויר. הביקור הוליד רומן מסע טרגי-קומי, משיאיה של סיפורת יידיש המודרנית, העומד, מבחינת נושאו ורמתו, במקום שעומד בו 'אורח נטה ללון' של עגנון, שנכתב אחריו. גלאטשטיין תכנן בעצם טרילוגיה, אך כתב רק את שני הרומנים הראשונים, 'כשיאש נסע' ו'כשיאש הגיע', שניתן לקרוא כל אחד מהם כרומן נפרד. גלאטשטיין "עוקף" את הביקור עצמו, המחלחל אל מה שלפניו ואל מה שאחריו. 'כשיאש נסע' מתרחש בעיקרו במהלך ימים ספורים בספינה העושה דרכה מניו יורק לחוף צרפת, ובחלקו ברכבות המוליכות משם לפולין. לכאורה מזכיר הספר את ז'אנר ספרות המלונות, הרכבות והאוניות, שבו מזדמנת קבוצה אקראית של אנשים זרים, ומסכת של אירועים מטילה אותם זה על זה, ויוצרת ביניהם קשרים פתאומיים, מפתיעים וקצרי-טווח. ב"סוגריים" האלה של המסע והחופשה, מופקעים לכאורה האנשים מעצמם, מחייהם ומאישיותם, והופכים מבני אדם לנוסעים קלים. אבל המסע ב'כשיאש נסע' – שמחברו-גיבורו הוא תחילה אינטלקטואל שנון, אירוני, ומתנכר – צובר אט-אט, מתחת לפני השטח המבריקים, סערה נפשית רבת עוצמה. רצף הפגישות המיקריות, השיחות הלא-צפויות, והתגלויות-הלב המפתיעות הוא, בעצם, עשיית סדר חדש ב"פירורי" חייו, והמסע, שחשרת האיום של מלחמת העולם הולכת ומתעבה בו, הופך לתהליך של התקלפות, לשיבה גם אל מקורות ה'אני'; היציאה-מעצמו היא גילוי עצמי שונה, מפגש עם גרעין-זהות רך שהתנכר לו. לקורא העברי מזומן כאן מפגש עם אחת היצירות הגדולות של ספרותנו, בתרגומו של דן מירון, שגם הוסיף לספר אחרית דבר.