הפרוזה של באבל (1940-1894) נחשבת לאחת מפסגות הסיפורת של המאה העשרים. בלשון תמציתית, דחוסה עד קצה גבול היכולת, בתמונות רוויות אכזריות ויופי, מעצב באבל רסיסי חיים של עולם במשבר – בין שהרקע הוא עלילות חיל הפרשים הקוזאקי ברוסיה שלאחר המהפכה, ובין שזה חורבנו של סדר-החיים היהודי הישן, שכנופיות של שודדים ורוצחים יהודים, בני העולם-התחתון של אודיסה, קמות לפזז בין הריסותיו. את דרכי הסתכלותו של באבל בעולם מאפיינים ריחוק רגשי גמור, כביכול, שנקרע מפעם לפעם בפרץ של הזדהות עזה; הסתכלות מתנכרת, אירונית, שמתוכה מבליחה ראיית הדברים מבפנים. ודווקא כבליו של הניכור, שהוא ספק התגוננות וספק צינה ממשית – מעניקים להזדהות את כוחה. פרטי המציאות בסיפורים מגלים מתח בין נטורליזם גס, ברוטלי, לבין פאתוס רומנטי תאב-יופי. אֵימֵי המלחמה מתוארים תוך ערבוב פרטים "נמוכים" ואכזריים ולשון שופעת דימויים, חמים, שיריים, נועזים, וכווירטואוז של הוויות לא-מתיישבות מתאר באבל עולם-תחתון יהודי אלים, כביכול עולמו של דיימון ראניון, באודיסה היהודית, אבל הפושע הוא, שוב, דווקא איזה "רובין הוד" מבקש צדק. מתרגמת הסיפורים, נילי מירסקי, צירפה לספר אחרית דבר. התרגום ראה אור לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה ב-1987.