המקום הוא דרום פורטוגל, באזור וַאלמָרֶש. ביום שני אחד, בחום של אוגוסט, עומדת מילֶנֶה בת השלושים בשער בית-החרושת הישן לשימורי דגים שבבעלות משפחתה (שכבר אינו פעיל קרוב ל-10 שנים), ומקווה שמישהו יֵצא ויבהיר מה קרה לסבתא שלה בלילה שבין חמישי לשישי. הסבתא שהוסעה הביתה מבית–חולים, נמלטה מן האמבולנס, הלכה ברגל מרחק לא-ייאמן של 2 ק"מ, וגופתה נמצאה אכולת נמלים. כל הדודים של מילנה - ראש-העיר, עורך-דין, בעל מחצבות; אנשים עתירי ממון, תככים ופוליטיקה – נמצאים בחופשה בחו"ל, ובהלוויה, אתמול, היתה מילנה לבדה, וחשה שסבתא לא היתה בתוך הדבר ההוא שהורד לקבר. מה רצתה הסבתא לומר במסעה האחרון? בבית החרושת המתפורר מתגוררת משפחת מָאטָה, מהגרים אפריקנים שחורים מקַאבּוּ-וֶרדֶה. אחד מבניהם הוא זמר מצליח מליסבון, ובן אחר, אנטוֹנינוּ - צעיר ממילנה - הוא אלמן, אב לשלושה ילדים, פועל בניין שחדוותו הגדולה היא לשבת במרומים ולהפעיל את העגורן. האהבה יוצאת הדופן, הפשוטה והנורמאלית כל כך, שתתרקם בינו לבין מילנה היא מרכז הרומן. מילנה, יתומה שגדלה אצל סבתהּ,היא לכאורה טעות של הטבע. ילדה בת 7 בגוף של אשה בת 30. שלֵמה עם עצמה היא חיה את חייה הפשוטים ומגשימה את חלומותיה בדרכה. כדי לדווח לדודים על ההלוויה יהיה עליה לאסוף מספיק מילים של אנשים אחרים, לקַבֵּע אותן בזיכרון, ולהתכונן ולדבר מהר-מהר. בשונה מדמויות רבות כל כך ברומנים, היא איננה דמות מתלבטת, מהרהרת, או סובלת. אף-פעם אינה מדברת או חושבת על הכאב, כלומר על הרע; היא כלל אינה יודעת מהו הרע, אלא רק מה עושה לה רע, וגם את זה אינה יודעת להגיד. לעומת זאת, היא יודעת מאין-כמוה, להרגיש, וכך זוכות המילים המעטות שלה בעיבוי מיוחד, דווקא בשל הבנליות שלהן, וחדֵלות להיות קליפות. בעולם שבו הטובים חלשים מאוד והרעים חזקים מאוד, ורוב האנשים הם קצת מזה וקצת מזה,הטוב של מילנה מרגש במיוחד; הוא נראה מוחלט, משום שהיא אינה יודעת מהו כוח. האהבה המאושרת שתתפתח בין הבחורה הלבנה לצעיר השחור כה תמה וחסרת פיתולים, עד שהיא מאירה כל אהבה אחרת כחלקית ומסולפת. ההיתקלות בין שתי המשפחות, השחורה והלבנה, שהחיים מתחילים לשאת אותן בערבוביה, תוליך לסוד משפחתי אפל, שמילנה אף-פעם לא תהיה ממש מודעת לו, כי הלוא העולם אינו יכול אחרת, אלא "לתקן" את "הטעות" שהיא מילנה.
זוכה פרס איגוד הסופרים הפורטוגלי ובפרס Correntes d’Escritas לשנת 2002