ארצ'לי (1982) הוא הרומן האחרון שפרסמה אלזה מורנטה (אחרי "כזב וכישוף", "האי של ארתורו", 1957, "אלה תולדות" 1974).
"המלכה האגדית של הספרות האיטלקית" מגיעה ברומן האחרון הזה שלה לשיאים של כתיבה מטלטלת, חכמת-לב, אפלה ומצמררת, ובו-בזמן מוארת מצחיקה, משובבת את הנפש בדימוייה היפהפיים. 150 העמודים האחרונים של הספר, שמסופרת בהם במסודר, כתהליך ממאיר, פרשת הידרדרותה המסתורית של ארצ'לי, הם הפסגה הצרופה של כל כתיבתה של מורנטה. מ
נואלה המסַפר, בן 43, יוצא בנובמבר 1975 ממילנו לכפר זעיר ונידח בדרום-ספרד, שספק אם עודו קיים. שם פגש אביו לפני 44 שנים את ארצ'לי, נערה פראית בורה ותמה. האב, קצין בצי המלכותי האיטלקי, מעריץ של המלך ושל הסדר הצבאי, הזדמן לשם במסגרת ביקור של הצי. חמש שנים הוחבאה אהובתו החשאית ברומא, עד שנישאו. ארבע שנים גדל הבן הלא-חוקי בלי לדעת שיש אבות בעולם. והשנים הללו, ועוד שנתיים בדירת הנישואים ב"רבעים הגבוהים", היו גן עדן מופלא, ילדות מאושרת של מלך-היופי בסימביוזה עם אמא. אבל מנואלה ננטש על ידי אמו עוד לפני שברחה מהבית ועוד לפני שמתה; ועד מהרה גם תמו חייו במשפחה. בארצ'לי חלה תמורה שהיתה מעבר ליכולת ההבנה של בן השש ביסורי נפש נוראים כמו הלכה ונכפתה עליה, בהתקפים גוברים, ארצ'לי שנייה: האשה הביישנית והצנועה, המאוהבת בנאמנות נצח באביו המסור לה, נעשתה בו בזמן, כבת-כלאיים, אשה מופקרת משתוקקת, הנופלת לזרועותיו של כל גבר מזדמן, בלי שליטה. אחרי שנים של פרידה נטולת זכרונות, שבהן היתה בשבילו אמו שלילה, דחייה, אשמה לא ברורה, כלימה, שכחה - שנים של "בריחה", נסיונות התאבדות, אלכוהול, סמים, ובעיקר שינות ממושכות-יוצא עכשיו מנואלה לחפש את סודה של ארצ'לי בחייו.
הנסיעה לספרד, כנסיעה בכיוון הפוך בנהר השכחה, נועדה לדלות אותה מן התהום האפלה והלא נגישה של תודעתו, יחד עם האירועים החשוכים של עברו הרחוק, שלא הבין ושכח. אולי כדי להירפא מאמו סופית. ההווה של הספר נמשך כיומיים, שבהם הוא מנסה לספר לעצמו, לראשונה, את עלילת חייו, לחשוף את "כתונת-הכפייה" שקבעה מראש את כל המהלכים העתידיים שלו. עולה כאן החשבון הכי נורא, אולי הכי קורע - לב שקיים בספרות, של בן עם אמו, באהבה ,שנאה טוטליות. "כיתומים שמעולם לא נגמלו מציעים את עצמם כל האנשים החיים לסימן אהבה מצד הזולת" - אבל הוא, מיום שאיבד את ארצ'לי, אהבתו הראשונה, מעולם לא ניתנה לו עוד נשיקת אהבה. נגזרה עליוהאומללות הכי שחורה עלי אדמות: לא להיות נאהב לעולם. לחיות, בשבילו, פירושו להתנסות בפרידה חוזרת ונשנית. הניסיון שלו להוציא את העבר מקברו, ואולי להמציאו, מביא, ממש בסוף הספר, לתפנית לא צפויה. "בת שישים, נראיתי כבת שלושים וחמש" - סיפרה מורנטה בריאיון נדיר - "ואז לפתע גרם לי "ארצל'י", שאותו כתבתי במשך שנים מבלי לזוז משולחן הכתיבה, מבלי לצאת החוצה: להזדקן בבת אחת... אין זה ספר עצוב. אולי זה ספר נואש, אבל אני הייתי שרויה בשמחה גדולה במשך כל הזמן שעבדתי עליו"...