אסתר אורנר, הכותבת ומפרסמת בצרפתית, נולדה בגרמניה להורים יוצאי פולין, גדלה בבלגיה, שם הוסתרה בתקופת מלחמת העולם אצל משפחה-מאמצת נוצרית, ואחרי המלחמה, לאחר שאמה חזרה ממחנה-ריכוז, קמה ועלתה בת 13, לבדה, לישראל. בהיותה סטודנטית נסעה לצרפת, ואחרי 20 שנה חזרה לתל אביב. הפרטים הללו הופכים את הרומן הקצר שלה לאוטוביוגרפי-כביכול, אלא שבספר הועברה מלאכת-הסיפור לאם, שהבת, הנושפת בעורפה, כמעט כופה עליה לכתוב את עצמה, ספק נגד רצונה. האם היא אשה שחזרה מ"שם", ולאחר כשלון עלייתה ארצה בעקבות בתה, היא חיה עתה בבית-אבות, בין זקנים "משלנו", מטושטשים או משוגעים-למחצה. אבל אין זה ספר על השואה, כי דווקא על הנסיון המרכזי והנורא בחייה. האם כמעט אינה מדברת. המלים "שואה" ו"מחנה ריכוז" אינן מופיעות אפילו פעם אחת. רוב הסתכלויותיה עוסקות ביומיום הבנלי, בפכים של קשרים משפחתיים, בנסיונותיהם של אחרים ללמוד לחיות מחדש. אבל בראש ובראשונה זהו ספר על יחסים בלומים בין אם לבת, על האין-אונים של רגש שכאילו מנוע מלהימסר במילים, בסימנים, במחוות. השתיקה על מה שהיה (כדי לא למנוע לסגור את הפצע) מתגלגלת לשתיקה גדולה אחרת בקשר שבין האם לבת, הופכת ליחסים שתוקים גם בהווה. פנייה לביוגרפיה של אורנר תאפשר לזהות את הארץ המתה, את הארץ בה נולדה הילדה, ואת הארץ השלישית. אך בספר אין שמות, לא של אנשים ולא של מקומות. האנונימיות המרחיקה היא עצם העניין, והזמנים והמקומות מתערבבים, "זמן רב אני כבר לא נמצאת במקום שבו אני כותבת"; כל כאן נושא צללים של שם, ואפילו השם של ישראל מתבלבל ב"שם" האחר. ודווקא העיקוף, ההשתקה, ההסטה והעירוב מעניקים כוח עצום למילים שישנן בספר, לדיאלוג הסמוי הזה בין אם לבת, אשר מגיע לשיאו בסיפורים שהבת עצמה כותבת (האם מעתיקה) – פנינים בלתי נשכחות, מכמירות-לב: סיפור על ילדה שהבינה, ראתה יותר מדי; סיפור על אשה שכבר התרגלה זמן רב לבדידותה; סיפור על ילדה קטנה בת חמש, שערב אחד הביאו אותה לבית של שני אנשים זרים.