הפואטיקה, יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם.
***
כאשר חיבר אריסטו את הרטוריקה, בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, הייתה אומנות הרטוריקה בשיא פריחתה. מעבר לשימוש הפעיל בכושר הדיבור בפוליטיקה ובמשפט, רווחו נוסחים כתובים של נאומים חשובים מן ההווה ומן העבר, פרחו בתי-ספר לאומנות הנאום ומורים נודדים שהפיצו אותה. מיומנות הדיבור והשכנוע הייתה מרכיב הכרחי בחינוכו של כל אזרח חופשי. עם זאת עוררה הרטוריקה גם עמדות של חשדנות, ביקורתיות ואף של דחייה גמורה, בעיקר בשל מגמות דמגוגיות וסופיסטיות שונות, שמצאו בה עידוד. ה"רטוריקה" של אריסטו היא בבחינת ניסיון לסכם מסורת עשירה זו, לפתחה ולהתמודד בצורה שקולה עם בעיות שהיא מעוררת. הספר מבקש להוכיח כי הרטוריקה איננה רק מיומנות הכרוכה בתחבלנות זריזה, אלא היא דיסציפלינה מדעית לכל דבר, הכפופה לקריטריונים פילוסופיים. הוא מנסה לנקות אותה מן הסיגים שדבקו בה במהלך שנים של שימושים סופיסטיים ודמגוגיים, ולנסח באופן שיטתי את מכלול הידע והמומחיות שבהם אמור לשלוט מי שמועיד עצמו לקריירה ציבורית, על מנת שיוכל לייצג את עמדותיו ביעילות ובהגינות כאחד.
הספר עוסק בין השאר בלוגיקה של הטיעון הרטורי, במכלול ההנחות הפוליטיות והמשפטיות שמהן צריך הנואם לשאוב, במיונם ובניתוחם של הריגושים וסוגי האופי, באומנות הסגנון והלשון הפיגוראטיבית, בקומפוזיציה הארכיטקטונית של חלקי הנאום, ועוד.
***
על הנפש לאריסטו, כרבים מחיבוריו, לא נועד חפרסום בצורתו הנוכחית. אין הוא אלא קובץ הערות שהכין אריסטו כחלק מסדרת הרצאות. אחרי מותו נערך הקובץ בשלושה "ספרים" המהוואים את שלושת המאמרים הידועים לנו בשם על הנפש, והם כלולים היום בכתביו בנושאי הטבע והביולוגיה.
לרכישת אחד מהספרים: רטוריקה, פואטיקה , על הנפש
 כאשר חיבר אריסטו את הרטוריקה, בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, הייתה אומנות הרטוריקה בשיא פריחתה. מעבר לשימוש הפעיל בכושר הדיבור בפוליטיקה ובמשפט, רווחו נוסחים כתובים של נאומים חשובים מן ההווה ומן העבר, פרחו בתי-ספר לאומנות הנאום ומורים נודדים שהפיצו אותה. מיומנות הדיבור והשכנוע הייתה מרכיב הכרחי בחינוכו של כל אזרח חופשי. עם זאת עוררה הרטוריקה גם עמדות של חשדנות, ביקורתיות ואף של דחייה גמורה, בעיקר בשל מגמות דמגוגיות וסופיסטיות שונות, שמצאו בה עידוד. ה"רטוריקה" של אריסטו היא בבחינת ניסיון לסכם מסורת עשירה זו, לפתחה ולהתמודד בצורה שקולה עם בעיות שהיא מעוררת. הספר מבקש להוכיח כי הרטוריקה איננה רק מיומנות הכרוכה בתחבלנות זריזה, אלא היא דיסציפלינה מדעית לכל דבר, הכפופה לקריטריונים פילוסופיים. הוא מנסה לנקות אותה מן הסיגים שדבקו בה במהלך שנים של שימושים סופיסטיים ודמגוגיים, ולנסח באופן שיטתי את מכלול הידע והמומחיות שבהם אמור לשלוט מי שמועיד עצמו לקריירה ציבורית, על מנת שיוכל לייצג את עמדותיו ביעילות ובהגינות כאחד. הספר עוסק בין השאר בלוגיקה של הטיעון הרטורי, במכלול ההנחות הפוליטיות והמשפטיות שמהן צריך הנואם לשאוב, במיונם ובניתוחם של הריגושים וסוגי האופי, באומנות הסגנון והלשון הפיגוראטיבית, בקומפוזיציה הארכיטקטונית של חלקי הנאום, ועוד. |