הפואמה מבוססת על המתח שבין "אחותי כלה" של שיר השירים לבין הפיוט "אחות קטנה" של ר' אברהם חזן. כבר בפיוט זה מופיע דימוי הגלות לבור. בפואמה - המצליחה לגעת ולא לגעת, לדבר ולשתוק כאחת- את המרחף סביב השואה, יוצר אבא קובנר קינת הספד מהותכת ומהודקת, וככל שהיא מינימליסטית היא כמו הולכת על קצות אצבעות כוויות על תהומות הקרח והאש של העברית. "עיני אחותי מחפשות בחומת המנזר/ תקות שני. בידי הנזירות רוטט נר./ תשע אחיות קדושות מביטות באחותי// כהבט באפר המדבר//".(מתוך "תפילה ופליאה", חביבה פדיה)