ספרה של לאה גולדברג המפוזר מכפר אז"ר מוּכר לכול, אך רק מעטים יודעים שלספר זה יש נוסח נוסף, מוקדם יותר.
הספר, שעוּבד על פי יצירתו של הסופר הרוסי סמויל מהרשק, מספר על תלאותיו של המפוזר מכפר אז"ר (כיום – בשטח השיפוט של עיריית רמת גן), הנוסע באוטובוס אל העיר (בהכרח – תל אביב) ומשם ברכבת. זהו אחד מספריה היחידים של לאה גולדברג שלא יצאו ב"הוצאת הבית" שלה, ספרית פועלים, אלא בהוצאת עם עובד. והנה, עיון בארכיון הוצאת הקיבוץ המאוחד מגלה מהדורה שונה של הספר, מוקדמת יותר. היא יצאה לאור ב-1943 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, כלומר כחצי יובל לפני זו של עם עובד.
ההבדל הראשון בין מהדורת הקיבוץ המאוחד לבין המהדורה המוכרת קופץ מייד לעין: בעוד שאת המהדורה המוכרת לנו מלווים איוריה של לאה גולדברג עצמה, הרי שאת האיורים לנוסח הראשון של הספר התקינה לאה אחרת – לאה גרונדיג.
הנה, לשם המחשה, עטיפת המהדורה הראשונה (משמאל) לעומת עטיפת המהדורה המאוחרת, המוכרת (מימין):
כאשר פותחים את הספר המוקדם, מגלים עוד שינויים תוכניים רבים ביחס לגרסה הקאנונית. זו למשל ההתחלה המוכרת:
איש אחד היה בעיר,
כל תינוק אותו הכיר:
זה האיש המפוזר,
המפוזר מכפר אז"ר.
קם בבוקר המפוזר
ויושב על המיטה,
ושואל: 'ישנתי כבר,
או שכבתי זה עתה?
זה שבחלון זורח –
שמו הוא שמש או ירח?
עת לקום או עת לישון?
לא כתוב על השעון!
והנה בגרסה המוקדמת:
איש אחד היה בעיר,
כל תינוק אותו הכיר:
זה האיש המפוזר,
המפוזר מכפר אז"ר.
קם בבוקר המפוזר
ושואל: 'היום – מחר?'
ועל זוג הערדליים
חיש נועל הנעליים.
וחושב: 'מוזר מאוד,
נעלי כל כך צרות!'
ניכר אפוא שהנוסח המאוחר מפורט יותר: בעוד שנוסח הראשון מסתפק בשורותיים לתיאור מחשבותיו של המפוזר עם יקיצתו וכבר מתאר את קימתו ויציאתו לדרך, הרי שהנוסח המאוחר אטי יותר ומשתהה – יחד עם המפוזר עצמו – על פרטי-פרטים.
הבדל משמעותי נוסף בין שני הספרים הוא יעד נסיעתו של המפוזר. מי לא מכיר את המשפט החותם את הספר:
בוקר, ערב, צהרים –
רחוקה ירושלים.
והנה, בנוסח המוקדם, המפוזר נוסע אל... מצרים!
כך נראה העמוד האחרון בספר שיצא בזמנו בהוצאת הקיבוץ המאוחד:
מדוע בשנת 1943 נוסע המפוזר למצרים, ומ-1967 ואילך דווקא לירושלים?
ב-1943 הייתה מצרים חלק מן המנדט הבריטי ואפשר היה לנסוע אליה ברכבת מפלשתינה (א"י). חיילים ארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי נסעו תדיר בקו הזה, ורבים מהם סייעו להדיפת הכוחות הנאציים בפיקוד רומל ממצרים בשלהי שנת 1942; ואילו ב-1967 הייתה מצרים כידוע מדינת אויב, שזה מקרוב נוצחה במלחמת ששת הימים (המהדורה המאוחרת של הספר ראתה אור כבר אחרי המלחמה, לקראת סוף שנת 1967). דומה שלאה גולדברג ביקשה בגרסה הראשונה של הספר לחקות את המרחק הגדול בין תחנת המוצא של המפוזר ליעדו: במקור הרוסי, נוסע המפוזר מסנט-פטרבורג (לנינגרד) אל מוסקבה, מרחק של כ-650 ק"מ בקו אווירי. בגרסה השנייה, לעומת זאת, ביקשה גולדברג לחקות את המשמעות הסמלית של הנסיעה – בין שתי ערים מרכזיות באותה מדינה, שבמובנים רבים מתחרות ביניהן. מוסקבה, עיר הפקידות המעונבת וכבדת משא ההיסטוריה משולה לירושלים, ואילו סנט-פטרבורג הצעירה ממנה, החיונית והנודעת בפתיחותה, כמוה כתל אביב.
אפשר גם שברקע להחלטתה של גולדברג לשנות את יעד הנסיעה עמדו השינוי במעמדה של ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, והכיסופים אל העיר ששטפו אז את החברה הישראלית. ואולי, אם כך, טמונה באי-הגעתו של המפוזר לירושלים גם משמעות נסתרת?
על כל פנים, המפוזר נוסע בין שתי הערים שבהן חיה לאה גולדברג עצמה: היא התגוררה בתל אביב מאז שעלתה ארצה ב-1935, עד שהתמנתה למרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1954.
על "המפוזר מכפר אז"ר" וזיקתו למקור הרוסי של מרשק מומלץ לקרוא בספרם של רוִיאל נץ ומאיה ערד "מקום הטעם: מסות על ספרות ישראלית, בין צליל להיסטוריה" (אחוזת בית, 2008).
גדעון טיקוצקי
