איה פלוטו

"פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, 

    יש לו הכל: 
    מרק וגם עצם. 
    זה טוב ויפה. 
    אבל בעצם, 
    נמאס לו לשבת כך לבדו".

שני דברים הציתו את דמיוני וסקרנותי בזמן חיפוש החומר לדף המידע בנושא לאה גולדברג, ושניהם קשורים לספר 'איה פלוטו': מדוע בחרה לאה גולדברג לציין את שמה כך - "חרוזים: לאה גולדברג"? ומהי ההקדשה המסתורית המופיעה בעמוד השער, מעל שמו של הספר - "לאסנת".

החלטתי לצאת בעקבותיה של אסנת.
התקשרתי לכמה חוקרי ספרות ולכמה מאוהביה של המשוררת, אך איש מהם לא ידע לענות לי. רובם ככולם, כלל לא שמו לב להקדשה.
מה שהגביר את המסתורין, הייתה העובדה שבחלק מהמהדורות של הספר, בעיקר אלו של השנים האחרונות, נשמט משום מה שמה של אסנת האלמונית.
החלטתי שזאת תעלומה ראויה להפנותה אליכם - קהל הגולשים שלנו - במסגרת הפינה 'אנו מבקשים את עזרת הציבור' שהצליחה עד היום לפצח כמה פרשות מהעבר, שאיש לא הצליח לפותרן עד כה [ראו תעלומת אורי אילן, או תעלומת הספר הראשון שהודפס במדינת ישראל].
לפני פרסום בקשת העזרה מכם הקוראים, פניתי לספרית פועלים בשאלה, אולי מי מהם יודע את זהותה של אסנת. התשובה לא אחרה לבוא. אנשי ההוצאה הציעו לי לשאול את המאייר ארי רון, לפי זכרונם 'אסנת' היא בתו או רעייתו. אחד מהם אף יעץ לי לשאול את המאייר על תהליך כתיבת הספר. 'יש לו סיפור מעניין ביותר...' הוא רמז לי.
אסנת התינוקת מקיבוץ מגידו נולדה בשנת 1955. אביה, ארי רון, חבר הקיבוץ, צייר מוכשר ביותר, רצה לשעשע את התינוקת החמודה, וצייר לה את פלוטו, הכלב המשפחתי. אסנת אהבה את הציור מאוד. היא הביטה בפלוטו שוב ושוב, קשור לאחד העצים במשק, ולידו קערת אוכל ועצם. האב הגאה שראה כמה בתו אוהבת את הציור, הכין לה ציור נוסף, הפעם רץ הכלבלב בחדווה בשבילי הקיבוץ. אך אסנת לא הסתפקה בציורים וביקשה שיספרו לה את הסיפור על פלוטו. מדוע הוא קשור? לאן הוא רץ? דינה, אמה של אסנת, התנדבה לחבר עבורה את סיפורו של הכלב, וכך התווספו ציור לציור, עלילה לעלילה.

לימים, כאשר הדפים הפכו לספר קטן, פנו חבריו של ארי והפצירו בו לשתף גם את שאר ילדי הקיבוץ בסיפורו של הכלב. הציורים מוסגרו ונתלו בחדר האוכל של קיבוץ מגידו, ובמשך כמה שבועות עברו ילדי המשק והביטו בהרפתקאותיו של פלוטו ברחבי המשק.

ההצלחה של התערוכה הגיעה לאוזניהם של חברי מחלקת החינוך של התנועה הקיבוצית, ואלה ניסו לשכנע את המאייר לקיים תערוכה נודדת בין כל ילדי הקיבוצים, אך הוא סירב. מי מהם הציע להפוך את הסיפור לספר אמיתי, ותוך זמן קצר נוצר הקשר עם ספרית פועלים.
בוקר אחד, בראשית שנת 1957, יצא ארי רון חבר קיבוץ מגידו בדרכו לתל אביב העיר הגדולה, לבוש בבגדיו החגיגיים, לפגוש את לאה גולדברג. נטלה המשוררת את דפי הציורים, ואת הטקסט הנלווה וקראה שוב ושוב על הרפתקאותיו של הכלב פלוטו מקיבוץ מגידו, מקום בו לא בקרה מעולם. כעבור כמה דקות, הרימה את ראשה וקבעה כי הסיפור נהדר ומקסים. אבל, כך היא המשיכה, ילדים לא אוהבים ספורים בפרוזה. ילדים זקוקים לחרוזים. ארי הסביר לה כי הסיפור נכתב בכלל כסיפור לפני השינה לבתו הפעוטה, ואין שום אפשרות שדינה רעייתו מסוגלת להפוך את הסיפור לשיר בחרוזים.
'אם לא איכפת לכם,' אמרה לאה גולדברג, 'אני אכתוב את החרוזים'.
וכך סוכם.
לפני לכתו השאיר ארי את ציוריו ואת הסיפור שכתבה דינה. הוא צירף לסיפור הקדשה לבתו הקטנה, אסנת, בה סיפר לה כיצד הופך הסיפור הקטן שסיפרו לה לפני השינה לספר שכל ילדי ישראל יוכלו לקרוא בו. כעבור כמה ימים הגיעה מעטפה לביתם ובו מכתב מלאה גולדברג, וכתב היד של הספר 'איה פלוטו'.
 
 9.2.57
ארי שלום רב לך
סלח לי שלא עניתי תיכף. לא הייתי בקו הבריאות.
לספר שלך [ואני שמחה מאד שיופע במהרה!] יש להוסיף
עמוד שער.
                                איה פלוטו
                                   צייר: ארי רון
                              חרזה: לאה גולדברג
אשר להקדשה. בפרנציפ אינני מתנגדת. אבל
ההקדשה אינטימית בנוסח זה מעט יתר על המידה.
אבקשך לכתוב רק "לאסנת". על ידי מלה אחת
זו אתה עושה חסד גם אתי ומרשה לי להשתתף
בהקדשה לבתך, מה שינעם לי מאד.
הייתי רוצה מאד להגיע אליכם ולראות את הגברת
הצעירה וכן את דינה. אלא שבינתים אין מצב בריאותי
מרשה לי קפיצות יתרות.
על כל פנים מקוה אני שאגיע אליכם באחד הימים.
והרבה ברכות לדינה
                           שלך בידידות
                                               לאה גולדברג

כמה הערות בנוגע למכתב:
א. לאה גולדברג כותבת בו בפירוש : "לספר שלך". ב. בתחילה היה שמו של הספר "איפה פלוטו", אבל המשוררת בחרה דווקא בצורת השאלה היפה יותר "איה פלוטו". ג. ברשימת שמות המחברים היא רושמת ראשון - ולא כמקובל - את שמו של הצייר, ורק אחר-כך את שמה שלה. ד. לפני שמה היא כותבת - "חרזה: לאה גולדברג", דומה ורצתה לומר, הסיפור הוא של מישהו אחר, אני רק הפכתי אותו לסיפור בחרוזים!!!
 
  
כתב-היד מתפרסם כאן לראשונה. איש לא ידע על קיומו כמעט חמישים שנה!

[מתוך 'דף המידע של איתמר' על לאה גולדברג.]