המכתב הגנוב ואחרים

סיפורי ההיגיון והחקירה – "חיפושית הזהב", "הבית ברחוב מוֹרְג", "תעלומת מארי רוֹזֶ'ה", "המכתב הגנוב". סיפורי האימה – "מסכת המוות האדום", "החתול השחור", "הבור והמטוטלת", "ויליאם וילסון", "נפילתו של בית אָשר", "הדיוקן האובָלי", "הלב הגלאי", ושישה נוספים. שתי הרפתקאות ימיות...

אדגר אלן פו, מבעלי הדמיון-היוצר הגדולים שידע העולם אי-פעם, כתב את סיפוריו האלמותיים במשך 18 שנה בלבד, עד למותו בן כמעט 41 (אוקטובר, 1894). מבין קפלי האדרת הספרותית שלו יצאו סופרים כקוֹנן דוֹיל, ז'ול וֶרן, ה.ג'. וֶלס, וסטיבנסון של 'אי המטמון'; אך גם דוסטוייבסקי, בורחס, קפקא ונאבוקוב.

 בכרך זה (הראשון מתוך שניים) מתגלה פו כביכול כשני סופרים מנוגדים, הכותבים לשני סוגי קוראים. מצד אחד מופיעים כאן כל סיפורי החקירה וההיגיון שלו, שבהם המציא, בחגיגה של חשיבה רציונלית צלולה ומבריקה, את הז'אנר של הסיפור הבלשי במלוא חוקיו, שקיימו בקפדנות בעקבותיו קונן דויל ואגתה כריסטי. בסיפורים אלה פורשׂ דוּפֶּן, הבלש של פו, תיאוריה של חשיבה אנליטית, ומקפיץ היפותזות מבריקות – שאותן הוא מאשש בנחישות לא-מתפשרת, צעד אחר צעד, כמעט מבלי לצאת מביתו.

ומן הצד האחר רותם פו את עיקר אונו הספרותי לכתיבת סיפורי אימה מסויטים שחוגגים בהם המזוויע והמבעית, כאילו בכוונתו לענג את קוראיו באמצעות הפחדתם. בסיפורים אלה שולטים האל-טבעי והפרוורטי, והגבול בין המתים לחיים הופך פרוץ לגמרי.

אבל מה שנראה כניגוד לא מתיישב בין הקוטב הרציונלי לבין הקוטב המָקַבְּרי והאל-טבעי אינו אלא ראִייה כפולה, מטילת ספק, הקיימת בכל אחד משני הקטבים: סיפורי ההיגיון עוטפים ברשת רציונלית עולם של דחפים אפלים, ואת החקירה מנהל בלש אנליטי שעם זאת הוא גם אדם חריג ומוזר, "המאוהב בלילה כשלעצמו"; ואילו העלילות האל-טבעיות מושכות ככל יכולתן את האפשרות המהוססת שאולי "יימצא איזה בעל תבונה שימזער את תעתועי הדמיון לכלל שִׁגרה", ל"השתלשלות רגילה של סיבות ותוצאות רגילות לגמרי".

הסיפורת של פו תורגמה במשך השנים שוב ושוב לעברית, אך דומה שטרם זכתה לתרגום כמו של אלינוער ברגר.