נגה אלבלך מספרת כיצד כתבה את אלי פורש כנפיים
מתוך שיחה של סופרת הילדים ליבי דאון ("ברחוב ירמיהו", הוצאת כנרת) עם נגה אלבלך. התפרסם באתר "הפנקס"
למה דווקא כתיבה לילדים?
הספר אלי פורש כנפיים נולד מתוך קשיי ההתאקלמות של הבן שלי בכיתה א'. מסתבר שהחוויה הזו השפיעה עלי מאוד והעצמה הרגשית שלה היתרגמה לסיפור, שמסופר מפיו של הילד. אבל כשאני כותבת אני כותבת, ולאו דווקא מכוונת את עצמי לילדים או למבוגרים. ספרות היא ספרות באשר היא. למעשה כל הספר הגיע מילדי, מהחוויות שלהם. האישיות שלהם מאוד נוכחת בסיפור. הילדים חיים לצידי, מספרים לי את חוויות היום יום שלהם ואני שומעת ומפנימה. עד שלא כתבתי את הסיפור הזה לא הבנתי עד כמה החוויות האלה מחלחלות והופכות להיות שלי.
מבחינת השותפות בתהליך עצמו – לא הייתי קוראת לילדי שותפים, אלא מלווים. הם יודעים להחמיא, להתפעל, היה גם משהו ששיניתי בעקבות הערה שלהם, איזה ניסוח שנשמע להם לא אמין. הדעה שלהם חשובה.
איור: רות גוילי
הסיפור של אלי הנחליאלי לפני העריכה לא היה סיפור ליניארי. הוא היה סיפור מאוד פרגמנטרי, מורכב מאפיזודות שמתארות חוויות ילדות יומיומיות שקשורות איכשהו לבית-הספר ולמשפחה. בעצם, בכלל לא היה בסיפור נחליאלי. העורכת, יונה טפר, קראה את כתב היד ואמרה שהיא חושבת שילדים זקוקים למשהו עלילתי. זה עורר אצלי אנטי מאוד גדול בהתחלה אבל בסוף דווקא כן יצרתי עלילה ובעזרתה של יונה ניפיתי את הקטעים שהיו פחות קשורים לקו המרכזי. אני עדיין מתלבטת אם ספרות ילדים צריכה להיות באמת ליניארית או שהיא יכולה להיות יותר מופשטת, אם ילדים כן יכולים ליהנות מאמנות מופשטת יותר שאין בה עלילה מוגדרת. עם זאת אני מאוד אוהבת את הסיפור העלילתי שכתבתי.
הרבה אנשים אמרו לי שזה סיפור "כמו של פעם", אבל התשובה היא שזה נכתב ממש על בית הספר של הילדים שלי. זהו סיפור עכשווי שנכתב על חוויות עכשוויות.
חלק מההרגשה האותנטית והכנה של "אלי פורש כנפיים" מתקבלת בזכות הציורים של רות גוילי.
נכון. חרשתי את האינטרנט בחיפוש אחר מאיירים. חיפשתי איורים ריאליסטיים. הגעתי לאתר של רות גוילי וראיתי איורים חמים, נושמים, אנושיים, מלאי תנועה, ריאליסטיים לגמרי. מצאתי בהם גם עצב וגם הומור והרגשתי שהקו האמנותי שלה יתאים בדיוק לסיפור. רות לא מאיירת ספרי ילדים בדרך כלל, אבל לשמחתי הגדולה היא קראה את הטקסט והסכימה לאייר את הספר. היא הגיעה לביתנו יום אחד, ביימה סצינות עם הילדים, צילמה אותם ואחר כך איירה. שתינו דמיינו את הספר באופן דומה וזה פשוט זרם. מה שיצא בסוף עלה על כל ציפיותיי המוקדמות.
ב"אלי פורש כנפיים" הרגשתי מאוד את התסכול וההרגשה של "לא מבינים אותי". זה משהו שמלווה אותך באופן אישי או שזה משהו מחוויותיהם של ילדיך?
זה משהו שמגיע ממני. וכן, יש פה תיקון, כי בסוף נדב כן מוצא חבר שמבין אותו. התסכול בהתחלה זורע את הזרעים לאופטימיות של הסוף.
התחושה של "לא יבינו אותי" היא תחושה מאד חזקה אצלי. עצם החשיפה של דברים שכתבתי והפרסום שלהם בספרים הוא דבר מאוד לא מובן מאליו בשבילי. בהתחלה כתבתי ואף אחד לא ידע. זה היה סוד כמוס. זה היה בגלל אותו פחד שאף אחד לא יבין. עכשיו אני יודעת שאנשים יכולים להבין אותי. אבל תהליך התיקון הוא מאוד איטי והדרגתי. קודם כל הייתי צריכה למצוא את האומץ להראות את מה שכתבתי. בהתחלה, הראיתי את מה שכתבתי רק לחבר קרוב מהלימודים, דויד לנג, שהוא בעצמו כותב נפלא. אחר-כך הלכתי לסדנת כתיבה עם אורלי קסטל-בלום והעזתי לקרוא טקסט שלי בפני חמישה אנשים (היתה לי אחרי כן תחושת תוגה גדולה, מפח נפש אמיתי. החשיפה היתה לי קשה.) אחר-כך פרסמתי סיפורים קצרים בכתב עת ספרותי, אחרי זה הראיתי לעורכים בהוצאות ספרים… נובלה שלי (למבוגרים) אמורה לראות אור בסוף השנה. זה תהליך איטי, של שנים. "אלי פורש כנפיים" הוא חלק מהדרך.
לדף הספר באתר