במסות המכונסות בספר אור חוזר, חותר צבי לוז לסכם יובל שנות פעילות ספרותית כיוצר, מורה וחוקר. יש בהן מבט חוזר אל תובנות ולקחים שנותרו פזורים בעשרות כתביו, בביקורת , במונוגרפיות ובעיונים פואטיים. מן המסות עולה ניסיון למיצוי לקחים ולבחינה חוזרת של הנחות, שהיו נקוטות בידי המחבר ושימשו לו כחומר למחשבה, אולם לא כשיטה מחייבת.
העיקרי בלקחיו של צבי לוז הוא: שרצוי להתבונן בגילויי הספרות מהיבטים מגוונים, ובעיקר מן ההיבט האינטואיטיבי או האמפטי. לוז טוען כי הגישה לספרות יפה אינה יכולה להתגדר במסגרת, אלא מסתברת בהכרח מאותן תובנות חיות. האור החוזר מוטל בספר זה על כמה ממושגי היסוד הביקורתיים, הנחשבים כמובנים מאליהם, ודווקא משום כך הם טעונים בחינה עדכנית חוזרת ממרחק של זמן ואופן התבוננות דינאמי ומשתנה.
בניסיון זהיר ומחויב לטקסט ולמשמעויותיו עורך המחבר עימות בין שני הצדדים שבו: היוצר מול החוקר. ערכים שנתגלמו ביצירתו נבחנים בעיניו של הפרופסור הוותיק, ובמובן זה מבטאות המסות באור חוזר חתירה לבירור שאלות מתבקשות: האם קיימת בכלל הצדקה להשוואות אלו, שהרי צדדים סותרים אלו, מקורם בדחפים שונים מעיקרם. ואולי דווקא המניע היצירתי והמניע הביקורתי טמונים יחדיו באחדות האישיות, ורק הגישות השונות הן שמוציאות לאור ומחדדות הבחנה בין צדדים שונים.
צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב' ופרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, פרסם סיפורים ורומנים, מחקרים ומסות אישיות.