אשה אחת נפלה | טעימה

אילן עמית | אשה אחת נפלה
רומן סיפורים

סדרת הספרנית - סדרה לפרוזה ישראלית בעריכת יהודית קציר 

רומאן סיפורים כמו-קולנועי זה נמסר דרך תודעתן של שמונה דמויות, ויוצר דיוקן מורכב וייחודי וגם ישראלי מאד, של שתי משפחות שהן אחת. בהעמקה פסיכולוגית ובלשון עכשווית ומדויקת, טווה המחבר את המארג הנפשי של כל אחת מהדמויות שחוטים גלויים וסמויים מקשרים ביניהן; בין הורים לילדיהם, בין אחים ובין סבים לנכדים. כל אחד מהגיבורים נאלץ להתמודד עם סוד מודחק, פצע נפשי או אובדן, ועם שאלות של אחריות ואשמה באשר לחיי יקיריו ואושרם. 

האם 'גנים נפשיים' עוברים בתורשה? האם  קיים איזה 'חטא קדמון', שרסיסיו עוברים במשפחה כקללה? האם בכוחו של  היחיד להיחלץ מהגורל המשפחתי ולכוון בעצמו את חייו?

אסתר
אפריל 2002
חבטה עמומה נשמעה. חלפו רגעים אחדים עד שהבינה שהשתטחה על בטנה, וכעת היא שרועה על רצפת חדר-האמבטיה. לפני עיניה ריקדה צלוחית שנפלה כשניסתה להיאחז בשולי הכיור. הצלוחית הסתחררה סביב עצמה ודָמְמָה. היא אזרה כוח וניסתה להזיז את ידה. כאב חלף במעלה זרועה אל הכתף, והמשיך ושוטט עד שהתמקם בין הצלעות, שם החל לפעום. היא התנשפה באיטיות, ניסתה להיזכר איך הגיעה לכאן. ניחוח קל של חומר ניקוי דיגדג באפה, אך עד מהרה נדחק על-ידי ריח אחר, חזק יותר. רק אז נזכרה שבעצם קמה להשתין והחליקה. עכשיו היא דבוקה לרצפה ולא יכולה לזוז. לא ידעה כמה שעות נותרו עד עלות השחר. כל בוקר בשש מזמזם האינטרקום ליד מיטתה. בדיקה שגרתית, לוודא שהיא עדיין בחיים. אלה הנהלים. בדרך-כלל היתה מתעוררת עוד קודם, מתיישבת במיטה ומחכה לזמזום, "אני עוד כאן", היתה עונה. בוקר אחד לא זימזם האינטרקום. השעה שש כבר חלפה, וככל שנקפו הדקות ודמם המכשיר פשטה בה חולשה. הדממה היתה בשבילה אישור מבשר רעות, זמנה הגיע ואיש אינו מחפש אותה יותר. היא ירדה לקבלה והקימה מהומה. מאז לא העזו לשכוח. הבוקר לא תענה ללחיצת הזמזם ואחראי המשמרת ישלח מישהו לבדוק. אם כך זמנה כאן קצוב. אלא שהידיעה שהסיוע קרב לא ניחמה אותה על הבושה הצפויה לה, שרועה כך על הרצפה, רטובה ומסריחה משתן.
זעם עלה בה ואיכֵּל את הכאב הפיזי. היה אסור לה לתת לדבר כזה לקרות. נפילה כזאת היא אירוע החורץ את גורלך. כמו 'לפני-הספירה' ו'אחרי-הספירה', כך מונים את הזמן במעון לגיל הזהב. המוסד היה ותיק ומבוקש מאוד, עם רשימת המתנה ארוכה לכל חדר. זהו, חשבה לעצמה, עכשיו עברה ממעמד של 'עצמאית' למעמד של 'בסיכון'. יעבירו אותה למחלקה אחרת.
היא אהבה את החדר הקטן שלה, שהיה בו חלון רחב הצופה מערבה ממרומי הקומה העשירית. בקיץ לא נזקקה למזגן, ורק המאוורר הגדול נהם בשקט בשעות הצהריים החמות. עם דמדומים היתה מסיטה לרווחה את התריס ונושמת מלוא הריאות משב-ים רענן. עכשיו דמיינה התלחשויות חשאיות: "שמעתם? אסתר נפלה אתמול בלילה". אי-שם למטה במחלקה ב', מחלקת הנמצאים בסיכון, כבר יכינו לה חדר קטן יותר. ובסמוך המתינה בסבלנות שטנית המחלקה הסיעודית, שם מאכילים דייסה בכפית ומדליקים את הטלוויזיה מול עשרות עיניים כבויות.
כשהיתה ילדה ראתה אשה משתטחת ארצה בתחנת-רכבת בהאמבורג. נפלה כמו בובה על האספלט הקשה. אסתר ציחקקה וחטפה סטירה מאחיה הגדול מקס. גוש עלבון טיפס בגרונה, אבל היא לא מצאה את המלים להסביר לו שצחקה מפחד ולא מלעג. סביב האשה התגודדה התקהלות חפוזה ומאופקת. היא היתה לבושה בהידור, נשאה תיק עור משובח ולבשה מעיל פרווה, וכשהרימו אותה נראו על מצחה טיפות דם. הן זלגו במורד פניה הקמוטות וההמומות. מקס אחז בידה ולקח אותה משם. היא נגררה אחריו מכוח צעדיו הרחבים, וסובבה את ראשה למבט אחרון. האשה החבולה הלכה לבדה בצעדים כושלים, גֵווה שפוף, והיא כבר אינה גאה והדורה, אלא פשוט זקנה.
מקס בא אל אסתר בלילה. הוא התנצל על שסטר לה ומחה את הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. כשמקס כעס היה עולמה של אסתר נחרב עליה, והיא חיפשה דרכים להפיס את דעתו ולכפר על כך שהיתה רעה.
מאז ראתה בחייה הרבה אנשים נופלים. שנתיים לאחר אותו מקרה, כשהיתה בת שמונה, הבחינה בחטף בשני שקים מגובבים שצללו מטה מגג של בניין. גם כאן היתה התקהלות מהוססת שהלכה והתעבתה. היא ניסתה להידחק כדי להיטיב לראות, אך לא יכלה לעבור. מישהו אמר לה, "לכי הביתה, ילדה, זה לא בשבילך". למחרת דיברו הכל על זוג היהודים שהתאבדו.
 ריח השתן הציק לה, והכאב החד לא הרפה. אולי שברה צלע. היא ניסתה להזיז את הראש בזהירות, אבל חדלה כשהרגישה אצבעות ברזל לוחצות על צווארה. אין מה לעשות, היא תיאלץ לחכות כאן עד הבוקר. האמבטיה הקטנה התרוממה מעליה כמו רכס. היא בהתה באריחי החרסינה. מעולם לא שמה לב לגוון הצהוב-אפרסק שלהם. האריחים הבהיקו. אתמול ביקרה אצלה סוניה המנקה. סוף-סוף התחילה לעבוד כמו שצריך. שוב ושוב ביקשה ממנה שתשתמש ביותר חומר ניקוי. מה הם חוסכים עליה, היא הלוא משלמת כאן כסף טוב. בטח אב-הבית, שאול הקמצן, פוקד על המנקות לא לשפוך יותר מפקק אחד לדלי. אסתר התעקשה על שני פקקים לפחות. אתמול לא התווכחה איתה סוניה ושפכה ברוחב-לב. כשסיימה לנקות ועמדה לצאת מן החדר הציצה בה סוניה במבט מוזר. כן, עכשיו היא נזכרת, היא הסתכלה בה כמו בזרה. "מה את רוצה?" שאלה אותה, וסוניה חייכה מין חיוך מזויף, "כלום, אסתר, להתראות בשבוע הבא".
"כלבה", מילמלה לעצמה עכשיו בזעם, שתישרף בגיהינום. היא רצתה שתחליק, המכשפה האוקראינית, היא תִכננה הכל. בטח הוסיפה גם וקס מיוחד לחומר הניקוי. רוצחת, בהמה. כשהתנשפה נלחצו המרצפות הקרות כנגד בית-החזה שלה. היא חייבת להירגע. בהדרגה האטה את קצב נשימותיה. להירגע ולהורגה, כמעט צִחקקה לעצמה. הנה כך יותר טוב. לחשוב על דברים אחרים. על קלרה, למשל, גם היא נפלה. היה לה מזל לקלרה, חלקלקה כצלופח ושרדנית. הגיעה לגיל שבעים-ושמונה בריאה כשור, ועוד עישנה חפיסת סיגריות ביום, ארוכות ודקות, עם שם צרפתי וניחוח מתקתק. איך התפארה במספר שהיה חקוק לה על הזרוע, נשאה את זכר המחנות ככתר: "צריכים לשים אותי במוזיאון", היתה אומרת. אסתר שנאה את זה. אחד הנכדים שאל אותה פעם אם גם לה יש מספר על היד, והיא נזפה בו בטרוניה, "יש לי מספר טלפון ואפשר להתקשר אלי לפעמים".
קלרה לימדה אותה לשחק פוקר. "זה לא כל-כך קשה כמו שזה נראה", אמרה לה בהתנשאות. שעות ישבה איתה וטיפחה את כישוריה כדי לעשותה יריבה מתאימה למשחק. עד שהגיע אדלמן וכבר לא נזקקו לה. הוא היה קלפן אמיתי. אסתר הבחינה בו לראשונה במסיבת ערב יום העצמאות. כמו בכל שנה הביאו אקורדיוניסטית וארגנו שירה בציבור. אפילו היא-עצמה חשבה שמסיבה כזו היא קצת אנכרוניסטית, אבל השירים היו יפים והיא אהבה לשיר. מן השולחן הסמוך נשמעו שאגות צחוק. היא הביטה לעברם ורטנה, איזו חוצפה. הוא ישב שם כמו מנהיג חבורת לצים בבית-ספר יסודי והתבדח בקולניות. היו לו פנים ארוכים ורכסי גבות מודגשים, ששיוו לו מראה כמעט ניאנדרטאלי. משהו בו תפס אותה מיד. הניצוץ השובב בעיניו הכהות. פראותו נטולת העכבות. אדלמן הצהיל את השולחן. "נו, מי עוד מקשיב היום לנפיחות הבכייניות האלה?" התרגז על האקורדיון. היא צחקה בניגוד לרצונה. קלרה לא צחקה, רק ישבה שם קפואה במקומה ונעצה באדלמן עיני עיט הבוחן טרף פוטנציאלי. ברגע ההוא ידעה שתוך זמן קצר יהיו אדלמן וקלרה זוג. קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון. סיפרו שהנכדה, שהגיעה לאסוף אותה למפגש משפחתי, צילצלה אליה מלמטה. קלרה הבטיחה שהיא מיד יורדת, ולא ירדה. מצאו אותה שוכבת על הרצפה ליד הדלת, מאופרת, שערה מסורק בקפידה, תיק העור הבהיר על כתפה ופניה שלווים, כאילו החליטה לתפוס תנומה קלה ובעוד רגע קט תקום רעננה ותצא לחגוג.
"דום לב", פסק הרופא, "אולי היא אפילו לא הרגישה כלום". כלבה בת-מזל.
 כשבוע לאחר יום העצמאות הזמינה אותה קלרה למשחק פוקר. "גם אדלמן יהיה", אמרה כבדרך-אגב. אסתר החליטה להצטרף אליהם, אף שחשדה שזומנה כגלגל שלישי. בניסיון עקר לתכנן מה תלבש הוציאה את כל הבגדים מן הארון שלה - גרדרובה בלויה ולעוסה. היה נחוץ לה משהו לא נועז מדי אבל ייצוגי, עם שמץ אביביות ושובבות. עד אז לא מצאה שום טעם לרענן את לבושה. אחרי הכל היא כבר בת שבעים-וחמש. היא לא תעשה מעצמה צחוק כמו הסבתות הצעירות האלה של הדור החדש, שמתלבשות כמו הבנות שלהן, ולעתים, רחמנא ליצלן, כמו הנכדות. היא כנראה מן הדור האחרון של הסבתות האמיתיות. וקלרה - היא דווקא ידעה להתלבש בטוב-טעם.
אחרי בוקר מתסכל של חיטוטים בארון הזמינה מונית לדיזנגוף. שם בטח תמצא משהו. הנהג היה אדיב, לא בילבל לה את המוח, ונתן לה כבוד השמור לזקנות. היא פתחה את החלון והתענגה על משבי הבוקר האביביים. רוח של התחדשות פקדה אותה. היום תנסה להרשים גבר. איזו מטומטמת, חשבה לעצמה בסלחנות מחויכת. שעה ארוכה הסתובבה ברחוב הלוך ושוב, היססה. כבר חשבה לחזור בידיים ריקות. אלא שאז הבחינה בחנות ריקה מאדם, שקטה, שלא בקעה ממנה מוזיקה מחרישת-אוזניים כמו זו שנשמעה מן החנויות האחרות. היא נכנסה והחלה לסקור את הבגדים התלויים על הקולבים, ואף הציצה בתגי המחיר. לא יקר מדי. המוכרת, צעירה בשנות העשרים, שקטה וחייכנית, ניגשה אליה: "אפשר לעזור לך?" אסתר חששה מן השאלה הזאת, כי הרי לא ידעה מה היא מחפשת. "את מחפשת בגד לאירוע מיוחד?" המשיכה המוכרת. והיא מילמלה, "כן, לא, לא ממש". בעצם חיפשה משהו... נחמד. כשהתבוננה בעיני הנערה נזכרה פתאום באֵלָה, נכדתה, ולבה נחמץ. היא התיישבה ברפיון על כיסא, וכבר התחרטה על כל הטיולון המוזר הזה. "אולי את רוצה כוס מים?" הניחה המוכרת כף יד כל-כך עדינה על כתפה של אסתר. "גברת, את בסדר?" עכשיו כבר היתה מודאגת. אסתר נשמה עמוקות ושִחררה את ידה של הצעירה. "אל תדאגי", הרגיעה אותה, "לא באתי להתפגר לך בחנות". והנה היא כבר קמה על רגליה. המוכרת שלפה זוג מכנסיים בצבע קרם וחולצת כפתורים בגוון סגול שקט. "תנסי את אלה".
  "אל תדאגי, אני שומרת עלייך", חייכה וכיוונה אותה לתא-המדידה. אסתר נכנסה והסיטה את הווילון. כלל לא הביאה בחשבון שתיאלץ להתפשט במקום זר. לפני שנים ביקשה שיסירו את המראה מחדר-האמבטיה שלה. לא אהבה את גופה הבלוי הנשקף אליה. דווקא כשהיתה צעירה היה לה גוף טוב, חטוב. אבל היא מעולם לא נהנתה ממנו, ולא מן הנשיות המדומה שהקרין. המחזרים הספורים שהתדפקו על דלתה מצאו אותה חתומה. אשה כבויה. היא צחקה במבוכה כששמעה לראשונה את המלה פריג'ידית, היה לה צליל של מאכל צונן ונימוח. אחרי שמקס יצא מחייה מיהרה להתחתן. מישהו היה חייב לגאול אותה מן החטא. כל גבר שיהפוך אותה לאשת איש. מבין הגברים שהקיפוה בחרה, כמעט באקראי, בחיים טשרנוביץ'. הוא היה אז סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית. בחור טוב-לב שיספק לה עתיד יציב וחסר-צבע. תוך זמן קצר נכנסה להיריון. חייה עם בעלה היו נינוחים עד אדישים. הם העניקו לה את המסגרת המגוננת לכאורה שהזדקקה לה. מעולם לא ניסתה לפתות גבר. ופתאום עכשיו, ההצתה המאוחרת הזאת.
היא יצאה מתא-ההלבשה ונעמדה מול המראה. "יושב עלייך בול", אמרה המוכרת מעֵבר לכתפה.
בערב, כשירדה ללובי, כבר המתינו לה שם קלרה ואדלמן. היא בטח קבעה אתו מוקדם יותר ולא אמרה לי, חשבה, ופתאום הצטערה שנענתה להזמנה מלכתחילה. נראה שהם מסתדרים טוב מאוד בלעדיה. כבר התכוננה לסגת, אלא שאז הבחין בה אדלמן והרעים בקולו מלא האון: "את נראית נפלא", וחש לקראתה ונשק לה על לחיה. היה לו ריח מיוחד. היא הסמיקה. קלרה צפתה בהם מן הכורסה ופלטה עננת עשן. אני הולכת לכבוש אותו, חשבה לעצמה, על אפה ועל חמתה. אלא שבתוך-תוכה חשה היטב את הילדה המפוחדת, חסרת-הביטחון, שלא מאמינה שמישהו מסוגל לאהוב אותה. הילדה הזאת תמיד זקרה ראש ברגעים הלא-מתאימים. לפתע אחזה בה צינה. כשהחלו לשחק בלטה נחיתותה של אסתר. לא זו בלבד שהיתה גלגל שלישי, אלא כזה שחורק ומאט את העגלה. ומה שחמור יותר, אדלמן התחיל לרחם עליה, לעזור לה קצת, ואפילו להקניט את יריבתה. "אנחנו שנינו נשחק נגד קלרה", הציע בבדיחות הדעת והתיישב קרוב יותר אליה.
באחת-עשרה נפרדה מהם ועלתה לחדרה. היא לא היתה מורגלת בשתייה, ועשן הסיגריות הכביד על נשימתה. היא סידרה את החדר והציעה את המיטה. עוד מעט תישמע נקישתו הבוטחת על דלתה והיא לא תשאיר אותה חתומה. בחשכה הסירה את תחתוניה ועטתה כותונת קלה. כשנשכבה על יצועה החלה לשחזר את מהלך הערב. איך חייך אליה בחמימות והחמיא לה על החולצה שלבשה, אגב נגיעה קלה בבד. כל מגע אקראי וכל מלה קיבלו תהודה דמוית חלום. האם קרץ לה כשאמרו לילה טוב? האם העיף מבט נוסף אחרי שכבר נפרדו? שמא נשאר לשבת עם קלרה עוד זמן רב? כך חלפה לה שעה ארוכה וכבר היה אחרי חצות. השעון שליד המיטה ציקצק אליה, הוכיח אותה על דמיונותיה הנלוזים. פתטית, נזפה בעצמה. הקירות הסכימו בשתיקה. היא הידקה את השמיכה, שנאה את עצמה, את גופה, את כל הווייתה. כל הלילה התהפכה ולא יכלה להירדם, ובחזיונותיה הטרופים הופיעו קלרה ואדלמן מתנשקים, נוגעים זה בזה. "מגוחכים", מילמלה לעברם, "אתם פתטיים, אתם!"
למחרת התנהגה בחביבות מרוחקת. היא לא תניח להם לשחק בה. כשפגשה את אדלמן במסדרון החליפה עמו דברי חולין קורקטיים. היא סגרה את עצמה והתרחקה מחברתם בכל-מיני תואנות מנומסות. סוף-שבוע אחד נעלמו שניהם. "הוא לקח את קלרה לסוף-שבוע בים המלח", סיפרה לה מכרה אחת, "הוא לא סיפר לך?" היא חשבה לקבור את עצמה. באותו לילה רצתה למות. היא נשכה את הסדין בכעס ובתסכול, וייללה כילדה. הם חזרו שזופים וזורחים כמו צמד אחרי ירח דבש. קלרה הביאה לאסתר ערכת בריאות מיוחדת לטיפול בעור הפנים.

גופה כבר התמזג עם הרצפה והפך צפוד וקר. אולי הגוף מדמם לאיטו מפצע סמוי, מנקז ממנה את החום ומשאיר רק את הזיכרונות. שיתוק הזדחל לחצי הימני של ראשה. היא החלה להניע את שרירי לחייה. מתחת לעור התעורר נחיל נמלים, שתופפו ברגלי סיכה זעירות. פתאום שמעה רחשים מעבר לקיר - נקישות עמומות ואיזו חריקה. ציגלר, השכן מן החדר הסמוך, שחדר-האמבטיה שלו גבל בשלה, התעורר מן-הסתם. מעולם לא דיברה אתו יותר מדי, למעט שלום מזדמן. לפעמים נהגה לצותת לו מבעד לקיר המשותף. גם כאשר הרעשים שהשמיע עוררו בה גועל, הצמידה את אוזנה אל האריחים הקרירים. פעם, אחרי ששמעה אותו מקיא בלילה, כמעט נתפסה בקלקלתה, "אתה מרגיש יותר טוב?" שאלה אותו בבוקר, ומיד הבחינה במבוכתו, ומיהרה ואמרה לו משהו על שפעת שחשבה שיש לו. המיית ניאגרה נשמעה מעֵבר לקיר. לפחות מישהו משתין הלילה כמו שצריך, חייכה, ולא מרוקן שלפוחית על רצפת חדר-האמבטיה. עכשיו הוא בטח מדדה בחזרה אל מיטתו. כמה טוב לו. תיכף יתכסה בשמיכה. היא נרעדה מקור, עצמה את עיניה וניסתה לנמנם. השחר התקדם לאט כמו חבל שעלול להיכרך סביב צווארה. כבר עדיף למות מלעמוד בסיטואציה המביכה הזאת, חשבה, או במקרה שלה, לשכב. מעליה שמעה רשרוש מהיר וטורדני. פרפר לילה קטן נלכד במנורה. כנפיו נחבטו בדפנות כשניסה לשווא להיחלץ. אחר-כך דממו הניסיונות. ריח חריכה מרוכז עלה באפה ותוך רגע קל התנדף. היא חייבת לנסות לזוז, כולה מאובנת, הנה כך, להניע את כפות הידיים ואחר-כך, לאט, את הזרוע הימנית. גופה נשמע לה חלקית, עורר בה תקוות, שיחק בה. אולי בכל-זאת תוכל להתרומם ולגרור את עצמה החוצה. היא החלה לדחוף בזרועותיה וברגליה כצב ים חולה שנתקע על החוף, הצליחה להתרומם מעט, ואז תקפה אותה סחרחורת והיא שבה וצנחה אל הרצפה. היא התייפחה.
"תפסיקי לבכות, שמעת?"
"עזוב אותי", מילמלה אל הקול המוכר המהדהד בתוך ראשה, "כבר לא נעים לי".
"שלא תעזי ליילל", איים הקול, "הנה, קחי את הבובה".
היא חשה בכף ידו מפשפשת, מלטפת, נוגעת, לוחצת. אחר-כך הרפיה.
"די", ביקשה. יד ליטפה את שערה והקול אמר במתיקות, "אף מלה לאמא ואבא, אחר-כך אני אקנה לך את הבובה שרצית".
אבל לא היתה שום בובה. "הנה שם, מתחת לכיור", אמר הקול, "אין לך עיניים?"
היא הביטה. מתחת לכיור היה פרצוף. הנה הצינור המעובה של הסיפון מתעקל כמו אף מתחת לזוג הברזים. עין אדומה ועין כחולה, עין קרה ועין חמה. והפֶה, בֶקע קטן באריחים, דיבר אליה עכשיו. שנים אני צופה בך ורואה הכל, איך את יושבת על האסלה, משתינה ומחרבנת, מקיאה את נשמתך, מקללת, שוכבת באמבטיה ובוכה, ועכשיו סוף-סוף את מולי פנים אל פנים. הפרצוף הזה הזכיר לה בובה אחת ששנאה. גם לה היה אף גדול ועיניים לא תואמות, ובכל פעם שניסתה להיפטר ממנה החזירה אותה יד נעלמה ודווקאית. יום אחד החדירה בהיחבא את ידה הקטנה לתוך סיר הבשר, ומרחה בקפידה וכמעט באהבה את הרוטב השומני על הבובה, שתקעה בה עיניים אטומות. אחר-כך צפתה בשלווה איך קטיה הכלבה, מסוחררת ומטורפת מן הריח, קורעת את הבובה לגזרים. הֶלגָה האומנת נזפה בקטיה וניקתה את השיירים.
מתוך החשכה שבתוך ראשה הבליחו ריצודים, צורות מתעקלות שדמו לתולעים קטנות.
"מה זה?" שאלה את אחיה כשהציצו במיקרוסקופ. נאסר עליהם להיות שם. חדר-העבודה של אבא, קודש-הקודשים, היה תמיד נעול בפניהם. עכשיו פרצו לשם בעזרת מפתח רזרבי שמקס מצא באחת המגירות. "אתה בטוח שהוא לא יחזור?" שאלה בדאגה והרימה את ראשה מן המכשיר. הוא הזכיר לה מיקרוסקופים במעבדת בית-הספר, אלא שהיה גדול ומכובד הרבה יותר.
"הוא לא יחזור", אמר מקס, הרי בפירוש שמע אותו אומר להֶלגָה שהוא ניגש לספריית האוניברסיטה. אביהם ארנסט ארטמן שימש כפרופסור בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת האמבורג. את רוב זמנו בילה במעבדה, וגם בשעות המעטות ששהה בבית היה נסגר בחדר-עבודתו. "ומה עם אמא?" שאלה, אף-על-פי שכבר ידעה את התשובה. כי מה כבר יכלה אמא לעשות, הרי היא יושבת בגינה כמו תמיד, בוהה במבט חלול בערוגות הפרחים ששתלה הֶלגָה לפני כמה שבועות במיוחד בשבילה. הֶלגָה הצליחה להרגיל אותה לשבת בגינה, במקום לשכב באפלת חדרה.
"אז מה התולעים האלה?" חזרה על שאלתה, ומקס אמר, "אלה כרומוזומים". המלה נשמעה לה כמו סוג של חיה, אבל כשהביטה בתצורות המעוקלות הקפואות נזכרה שאביה סיפר לה משהו על כך, כשעוד נהג לדבר איתם. הוא הסביר לה אז על התורשה, והציורים ששִרבט כלאחר-יד על פיסת נייר דמו במקצת למה שראתה עכשיו. כשדיבר על העברת תכונות מהורים לצאצאים זיהתה בעיניו זיק נדיר של התלהבות. לרוב יראה ממבטו הסמכותי. למקס היו העיניים שלו, כהות מאוד, ולה היו העיניים של אמא, בגון תכלת בהיר. כששאלה את אבא איך התולעים סידרו לה את העיניים של אמא ולמקס את העיניים שלו, צחק וסיפר לה על איש אחד, מנדל שמו, ועל ניסיונות שעשה באפוני גינה. היא לא כל-כך הבינה, אבל ינקה את הרגע הנדיר של רוך ושל תשומת-לב. ואז נקש בעפרונו על הנייר ושילח אותה לדרכה, עוד עבודה רבה לפניו. באותה תקופה המתין אביה למעמד שהובטח לו, של פרופסור מן המניין. העיכוב במינוי גרם לו לתסכול הולך וגובר ולהסתגרויות תכופות. אבא מעולם לא הרשה לה להציץ במיקרוסקופ.
בעודה עומדת על הכיסא רכונה אל העינית חשה פתאום את כף ידו של אחיה מלטפת את קרסולה ומטפסת לאט אל הברך. היא נרעדה. הכרומוזומים המקובעים בזכוכית הפכו ליצורים חיים מעולם אחר. כף ידו של מקס התמקמה באזור החמים שבין ירכיה. היא קפאה וצללה אל העולם האחר שבתוך המיקרוסקופ. לאט כיווצה את רגליה, כלאה את כף ידו. ככל שגבר חששה שמישהו ייכנס, כך התעצמה התרגשותה. משלא יכלה לשאת זאת עוד התנתקה ממנו, זינקה מהכיסא ויצאה מן החדר בריצה.
פעם ציינה בפניו שיש לו ולאבא עיניים דומות, והוא תפס בידה בחוזקה והכאיב לה, "שלא תעזי יותר להגיד לי דבר כזה". תמיד התנצל ותמיד סלחה לו. היה בו דבר-מה שהכמיר את לבה. מקס נזקק לה. לא תמיד הדבר נעם לה, אך היא חשה כי היא מחויבת לספק אותו. בעיקר מאז אותו לילה שנכנס לחדרה. ברגע שראתה את דמותו הזקופה עומדת באפלולית ידעה שמשהו לא בסדר. הוא התיישב על מיטתה בחרישיות. כשביקשה להדליק את האור עצר בעדה. אחר-כך הסתגר בשתיקתו. פתאום נראתה לה דמותו התמירה והחזקה מכווצת ונפחדת. היא החלה ללטף בעדינות את גבו. "בוא", אמרה לו, "תשכב קצת לידי". ובעוד היא ממשיכה ללטף אותו ביד קלה סבב אליה לאט, פניו היו קרובים מאוד אל פניה. היא נשקה לו על שפתיו ברפרוף, לחשה לו, "דובי גדול שלי בוא, אני אדאג לך". היא קברה את ראשו בחיקה, וכף ידה המשיכה לשוטט על גופו, הצמידה אותו קרוב אליה. רק בבוקר ראתה את החבורה הכחולה ליד עינו הימנית, זו שהתאמץ להסתיר בליל האתמול, ונבהלה, כי מקס היה הילד החזק בבית-הספר.

הזוגיות הפורחת בין קלרה לאדלמן אכלה אותה. אין צדק בעולם. פתאום בגיל שבעים-וחמש, אחרי חיים נטולי כל כמיהה, נתקלה בגבר הזה, שלא ידעה עליו הרבה, והתאהבה בו כמו נערה פתיה בת שש-עשרה. וזאת אף שידעה בתוך-תוכה, מאז שזכרה את עצמה, כי האושר אינו מגיע לה. גם את ילדיה, מיכל ודויד, גידלה במעין ריחוק מתבקש, התכחשה לאושר, טרחה שלא ללכוד את עינו של השטן, יהיה אשר יהיה.
 כששמעה על מותה הפתאומי של קלרה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. אדלמן עמד בזירה נטוש ומעורטל, ונראה בודד כל-כך. ככל שהשתדלה לשמור ממנו מרחק לא עלה הדבר בידה. היא קיוותה שיתאושש וימצא לו מישהי, גבר תאב חיים שכמותו. אלא שהוא החל להשתרך אחריה במה שנדמה לה כחיזור מבויש, ובדידותו סדקה את חומותיה. היא מצאה את עצמה יושבת מולו שעות ארוכות, משמשת כותל לווידוייו הבכייניים על קלרה ועל אהבתו אליה. ככל שניסתה להיות סובלנית, כך הפכה למין ספוג שהטביע בו את געגועיו לאשה ששנאה. עד שיום אחד התפוצצה. "מי זו קלרה?" צעקה פתאום, "מה היא בשבילך?!" הוא השתתק, הלום ומאוכזב. הרי חשב שהם חברים ושהוא יכול לדבר איתה. הוא קם מלוא קומתו וירה לעברה, "את מקנאת לאשה מתה!" והיא ירקה בפרצופו. כשפנה ממנה ויצא מן החדר חוותה הבהוב של דֶז'ה וווּ. כך הלך ממנה אחיה לפני שנים רבות, אלא שמקס כינה אותה זונה, וטרק את הדלת. אז כבר היה גבר כבן שלושים, גבוה וגנדרן. הוא נעלב כשאמרה לו שאסור לו לגעת בה ככה יותר. "איך ככה?" השתומם, והיא אמרה, "אתה יודע טוב מאוד, אני מתחתנת". מקס מעולם לא פגש בבעלה המיועד וגם לא רצה לפגוש בו. הוא גיחך, חיבק אותה מאחור ולחש לה, "איזה תחת יפה נהיה לך", ובהבל-נשימה גרם לה לחולשה פתאומית נעימה, אבל היא התנערה ממנו מיד. הרי מה כבר עשו בסך-הכל, גערו בה עיניו הקשות, והיא בלעה את הרוק המר ואת הבחילה. כל השנים הללו אף פעם לא דיברו על מה שהם עושים. מלים לא היו חלק מן העניין. איפה עובר הרוביקון שאסור לחצותו, שאלה את עצמה לפעמים. אפשר שהוא נמצא בעצם במקומות רבים, מתעתע, מפר את קיומו של גבול ברור וחד. מקס אמר לה שהכל באשמתה, הרי היא זו שהתחילה עם כל העניין. הם הטיחו זה בזה האשמות, עד שצעקה עליו, "סתם ריחמתי עליך!" ומיד הצטערה. הוא הביט בה בזעם מעורב בעלבון. היא מרחמת עליו? גיחך, מה זה, תבע לדעת, סוג של הומור? והיא התריסה כנגדו, "בגלל הסימנים שאבא השאיר עליך".
הוא תפס בכוח בשתי ידיה ודחף אותה אל המיטה. היא התחננה שיפסיק, אבל הוא נשכב עליה ופתח את חולצתה בפראות. זה כבר לא היה משחק. היא ניסתה להילחם בו, אך ללא הועיל. לבסוף תשו כוחותיה והיא עצמה את עיניה בחוזקה. היא חשה אותו גוהר מעליה וחודר לתוכה. כך המחיש לה, לא במלים אלא בכוח גופו, מה היה הגבול הברור שמעולם לא חצו. אחרי רגע קצר נסוג, וקם מבוהל וחיוור. "תראי מה עשיתי בגללך", הטיח בה בעודו מתלבש בחופזה, "זונה, בוגדת". הוא יצא וטרק את הדלת ונטש אותה על המיטה המומה וכבויה. אולי לא היתה צריכה להשפיל אותו ככה, חשבה אחרי שהלך. הוא צודק, היא אשמה. מאותו יום לא היה ביניהם כל קשר. כמה חודשים אחרי שהתחתנה ראתה אותו בתור לתיאטרון. הוא היה עם אשה שלא זיהתה. להרף-עין נתקלו מבטיהם. היא לא יכלה לשאת זאת. בקושי רב הצליחה ללכת משם ובעלה אחריה. אולי כדאי שיוותרו על ההצגה הערב, היא לא מרגישה טוב. רק כשהתרחקו דיים התכופפה והקיאה על המדרכה. זה שום דבר, הדפה את חיים המודאג, סתם תפסה איזה וירוס. חודשיים אחר-כך רווח לה כששמעה שמקס נסע עם אשתו לחיות בפריז.

האם יָשְנָה רגע או שעה? כל גופה רעד. היא לא ידעה אם הרעד הוא סימן טוב או רע, אבל מה שבטוח שהיא עדיין חיה. האדים של חומר הניקוי החומצי הבלול בשתן דקרו בנחיריה ולא הרפו. רק לא להתעטש, נחרדה, ההתפוצצות תקרע את צלעותיה הסדוקות. היא נשמה בזהירות כאילו הילכה בין מוקשים, וניסתה להירגע ולהתרכז. ראשה דאב, רקותיה פעמו, וגופה הקטן כמו החל לקרוס תחת כובד משקלו. דווקא ציפתה שהגוף יתכנס לאיזו עמימות, ולא שיפצח בקונצרט של כאבים חדשים. פתאום קלטה רפרוף סביב פתח ניקוז המים הקבוע ברצפה. לבה פירפר ודריכות מיוזעת חלפה בה. הנה משהו זז שם, זוג מחושים. היא נבעתה. רק לא ג'וקים. אב-הבית הבטיח לה שעשו הדברה. עיניה החלו להתרוצץ בעצבנות. היו צריכים לסתום את החור הזה. רק שהיצור הדוחה לא יצא משם. ואולי, חשבה בחלחלה, כבר טייל עליה קודם ברגליו הדקות והשעירות, ריפרף בכנפיו החומות. למה היא לא יכולה פשוט להתעלף ולגמור עם זה. היא עצמה את עיניה. דמות הופיעה מתוך החשכה. אמא שלה, יושבת ללא ניע. כה דומה פתאום בחיוכה העצוב והתלוש לאֵלָה. ואולי את שתיהן יכלה להציל לו רק היתה מתאמצת יותר. נזכרה פתאום באותו יום רע ורחוק, שבו ניסתה לעורר את אִמה לחיים. באותה תקופה כבר לא ישבה איתם אמא בערבים, והארוחות הוגשו לה בחדרה. בתחילה עשתה זאת הֶלגָה, אולם עד מהרה התנדבה אסתר להחליף אותה. כשנכנסה בהתנצלות והניחה את המגש סמוך למיטתה ניסתה להימנע מן העיניים הכחולות שכבר לא טרחו לראות דבר.
הימים נעשו קרים מאוד, אך אִמה התעקשה להמשיך לשבת בגינה. "חייבים לעשות משהו", אמרה הֶלגָה, "היא עוד תחטוף דלקת ריאות". ארנסט החליט להעלות אותה בכוח לחדרה ולנעול אותה שם. היא לא הוציאה הגה כשעשה זאת. אבל אחרי שעה הזעיקה אותם הֶלגָה החוצה. כשיצאו לחצר ראו את אמא יושבת על אדן החלון ומנדנדת את רגליה באוויר. אחרי מעשה הקונדס הקטן הזה הפסיקו להכריח אותה. "רק אני מחליטה", אמרה האֵם בשקט לאביה כשפתח את דלת חדרה, "רק אני". משהו בהפגנת הכוח הזו שימח את אסתר והפיח בה תקווה. כי בתוך אמא הסתתר איזה רצון חרישי וסמוי.
זה שבוע עבדה אסתר בהיחבא על מונודרמה קטנה ומשעשעת, עד שהיתה מוכנה להעלות אותה על במה. אז גררה לחצר את תפאורת תיאטרון הילדים שלה, והחלה להקים אותה במרץ וברעש גדול. "אל תלכי", חזרה ופקדה על אמא. בעודה עמֵלה על הקמת התיאטרון הקטן הציצה אל האשה שישבה מכוסה בשתי שמיכות צמר. לגופה-שלה, לעומת זאת, לבשה אסתר רק בגד ריקוד דק: ההתרגשות הסיחה את דעתה מן הקור. "חכי, תיכף מתחילים". לבסוף סידרה את המסך, ומתחה את הרקע. היו כמה רקעים, והיא בחרה בג'ונגל ובחיות, שיתאים לריקוד הפראים שתִכננה. הכל היה מוכן. "ההצגה מתחילה!" אולם נוכח המבט האדיש של אִמה התפוגג ביטחונה העצמי. פתאום גם שכחה מה רצתה לעשות. כל ההכנות של השבוע הקודם כאילו נעלמו. היא עמדה שם רגע קפואה. אבל אז התחיל גופה לנוע מעצמו, כבר לא היה אכפת לה מכלום. היא קיפצה ורקדה במעגלים, שאגה וייללה והסתחררה, היא אינדיאנית! לבה פעם בקצב מהיר וכל-כולה רִגשה מלאת מרץ. לרגע איבדה את עצמה ושכחה למה ולמי היא רוקדת. לבסוף תשו כוחותיה והיא נעצרה, ומבעד להמולת התנשפויותיה, מבעד לרקותיה הפועמות, ראתה את אמא שלה צוחקת אליה. אומנם צחוק תלוש ומוזר, אבל צחוק. התגובה הבלתי-צפויה הפיחה בה כוחות מחודשים, והנה נזכרה במלות השיר שהכינה. היא חזרה לרקוד, הפעם השתדלה להישאר נאמנה לצעדים המקוריים. היא שרה ורקדה, מאושרת שהצליחה לעורר את אמא. כשסיימה השתחוותה עמוקות, אך כשהזדקפה נתקל מבטה בכיסא ריק, ועליו שתי שמיכות מגובבות.

אֵלָה היתה הנכדה הראשונה. בזכותה פרצו החוצה כל הרגשות החסומים של אסתר. דויד נהג להקניט אותה: איפה התחבאה כל האימהות הזאת כשגידלת אותנו? אסתר זכתה לצפות בצעדיה הראשונים של נכדתה כשזו היתה בת שנה וחצי. אחר-צהריים אחד שבו התנדבה לשמור עליה, אחרי שאכלו ושיחקו, הושיבה אותה אסתר מול תוכנית ילדים בטלוויזיה. היא-עצמה התיישבה בפינת האוכל עם ספל תה ועיתון. משהו גרם לה להרים את מבטה. אלה עמדה, הסתכלה בה בעיניה הגדולות ארוכות הריסים, ואז החלה לפסוע לעברה בצעדים קטנים. מקץ רגע כבר הניחה את ידה הקטנה על
ברכה.
מאותו יום נוצרה בין הסבתא לנכדה מין ברית חרישית. אסתר צפתה בילדה הגדֵלה מקרוב, ועם השנים דאגה יותר ויותר מרגישותה המוגזמת ומטוב-הלב התמים שלה. לפעמים אפילו התקוממה, כמו ביום הקיץ ההוא על חוף הים, כשאלה נתנה את הארטיק שלה לילדה זרה בוכייה. "למה נתת לה את שלך?" שאלה בטרוניה, ואלה השיבה בפשטות, "כי היא סובלת". ברגע ההוא נחמץ לבה, כי נכדתה בת השש לא אמרה, "הילדה עצובה", או "כואב לה", אלא "היא סובלת", כדרך המבוגרים. היא משכה אותה בחזרה אל הדוכן לקנות לה ארטיק אחר. אלה לא רצתה, אבל אסתר התעקשה. אצלה אף-אחד לא יסבול.
שנים אחר-כך, כשהיתה אלה לנערה, נעשו אותם מאפיינים חמקמקים מודגשים יותר ויותר. כאילו התפצלה לשתי דמויות - זו הבלתי-מתפשרת, הבוערת באש גדולה מדי, והאחרת, הכבויה כצל. ומאחר שאסתר לא הבינה אותה, ביקשה לנסות לתקשר איתה באופן אחר. כך, כשרכנה יום אחד מעל עיסת בצק גדולה, הבחינה באלה העומדת על-ידה. באחת, כמו מכוחו של אינסטינקט חייתי, לפתה את כפות ידיה של הנערה ולחצה אותן באצבעותיה החזקות. אלה פלטה צעקה כמעט משועשעת, אבל אסתר לא הרפתה, לקחה והשקיעה את כפות ידיה של נכדתה בתוך העיסה. "תלחצי אותו", אמרה לה, "תוציאי עליו את הכל". אלה החלה ללוש את העיסה במונוטוניות דקות ארוכות. "זה כיף", הודתה בקול חסר-גוון. אסתר חייכה במרירות. כל העוגות והעוגיות שאפתה תפחו מכוחו של בצק שנילוש בכעס, מתוך תסכול על מחדלי החיים. שופנהאור אמר שרצון עיוור מניע את היקום כולו, כך לפחות זכרה, אבל הוא שכח את יצר הנקמנות.
איש מלבדה לא ידע מדוע החליט אדלמן לעבור לבית-אבות אחר. כדורי-שינה מסוג רופינול לא היה קשה להשיג. היא-עצמה השתמשה בהם כמה וכמה פעמים בתקופות של אינסומניה, וידעה שפעולתם מהירה ושהם מסיסים בנוזל. כמה חודשים אחרי שקלרה מתה הזמינה את אדלמן לבוא אליה. היא רוצה לשוחח אתו, להתנצל. תחילה סירב, התעקש שאין להם עוד על מה לדבר. לאט-לאט הצליחה לסדוק את התנגדותו. הוא בא והתיישב אצלה. את ספל התה שלו הכינה לפני שהגיע. "אתה עוד אוהב את התה שלך פושר, נכון?" וכשהגישה לו ציינה, "קמומיל עם אחד סוכר. אתה רואה, אני זוכרת". הוא היה שבע-רצון ומפויס.
"אתה לא טיפוס של תה פושר", חייכה, "לא מתאים לך".
היא התחילה לספר לו איזה סיפור מפותל, מבטה שרף את עיניו שהפכו מזוגגות. כשהחל לפהק שאלה אם היא משעממת אותו והוא התנצל, הוא לא יודע מה קרה לו. בשארית כוחותיו ניסה להתרומם. היא הזדרזה לקום אליו, הניחה יד על כתפו. הציעה להכין לו קפה שחור חזק. היא ניגשה למטבח, וכששמעה את חבטת הספל שנשמט מידו אל הרצפה, חזרה חרישית אל הסלון. הוא ישן שנת ישרים וראשו צנח מטה. כמה יפה האיש הזה, חשבה לעצמה. אחר-כך הפשיטה אותו. תנועותיה איטיות אך נעדרות הססנות. החיים לקחו ממנה, ואולי הדרך הטובה להתנקם בהם היא לקחת חזרה מה שאפשר. כשהיו שניהם עירומים טיפסה על הגבר המגודל, ונצמדה אל גופו החם, הנושם בכבדות.
 
זמזום ההשכמה נשמע פתאום, חד כסכין. בחלון הקטן שמעליה כבר עלה אור חיוור. קולו המתכתי של אחראי המשמרת מילא את החדר. "בוקר-טוב, אסתר". היא התנשפה בהקלה. זה נגמר.

לדף הספר