בגיל חמישים הפכתי לאבא והתחלתי לחיות. למה חיכיתי?
יותר מאשר חילול הקודש, קיוויתי שזה יהיה הילול של החול. הייתי
זקוק לחיים חדשים, לאמונות חדשות, לדת פרטית חדשה - במקום
המוזיקה. בעבר הגדרתי את עצמי אך ורק דרך הישגיי וכישלונותיי
ככותב וכמבצע. באה ההורות ופטרה אותי מהמשא הזה, אבל השאירה
חלל עצום במקום שבו ניצבו פעם בבטחה ייעוד, חלומות, הגשמתם
לטוב ולרע, ובעיקר - עיסוק בלתי פוסק בהנצחה עצמית. פתאום
הרגשתי כמעט־מאושר במחשבה ששינתה את סדרי עולמי: ילדים שהם
בני אדם טובים הם כל ההנצחה העצמית שאני צריך.
אבל איפה נשאר מקום לאמנות, להבעה, ליפה ולנשגב בחיי, לא רק
כצרכן סביל, אלא גם כיוצר פעיל?
בדיווש הביתה על שאול המלך, אחרי פרזנטציה מול לקוח חשוב,
נחת עליי אסימון בגודל של צלחת האנטנה במשרד הביטחון בקריה:
אולי אני אדם יצירתי, אבל למה אני מוכרח לשים את הנפש שלי על
שולחן הניתוחים, לכתוב תמיד שירים שבתוכם מוגשים לקהל הקרביים
שלי? ולמה הנפש הזו מוכרחה תמיד להיקרע לגזרים? אולי יהיה לי
טוב יותר בחיי החדשים, שהדמיון והיצירתיות והתעוזה שבהם אינם
קשורים בהכרח לעולמי הפנימי, לעבר שלי, למשפחתי ולאהבותיי.
אולי הגיע הזמן לוותר, להפסיק לקחת הלוואות עצומות מהבנק כדי
להקליט אלבומים חדשים ולהתאכזב בכל פעם מחדש מכך שמרבית
האנושות כלל אינה מאזינה לי. אולי בריא יותר לחדול מלהיות מגורה
תמידית ומתוסכל תמידית. אולי נכון יותר לפעול בצומת שבין תרבות,
טכנולוגיה, תקשורת ועסקים, להתרגל לפרנסה קבועה וטובה ולהיסחף
לתוך עולמות שרק לפני שנתיים היו זרים לי לחלוטין ופתאום הציגו
לפניי אופקים חדשים ולא בלתי מסעירים.
המוזיקה נדחקה אצלי לשולי הבמה כמו שהורים נדחקים כשילדיהם
יוצאים לעצמאות. ניגנתי רק כמה שעות בשבוע. האמנתי בלחנים
החדשים שלי, אבל לא האמנתי שיראו אור. כל התשתית הרגשית שלי
- אמן כושל מסחרית וחלש נפשית, אבל להוט ומשתוקק - נראתה
נלעגת כמעט לעומת עוצמות הבריאה והיצירה של ההורות ושל
האפיקים המקצועיים החדשים שלי. נראה שגם המעסיקים שלי האמינו
בי. הם תִגמלו אותי כלכלית באופן שלא ידעתי מעולם.
וככל שהרגשתי שאני נרגע ומתמלא, מתייצב ומתביית, כך שאלת
הרעב ליצירה הציקה ביתר שאת. טוב, אז לא אחזור להופיע; ממילא,
הקול שלי רחוק מצלילותו מרחק מיליוני הסיגריות שעישנתי עד לפני
שנה; מיתרי הקול שלי מגיבים בשלילה רפה לריפוי בדיבור; אני זקן
מדי, הברכיים שלי דפוקות ואני כבר מזמן לא איש של לילה. ובכל
זאת: איך יכול להיות שכל החלקים בתוכי שבעבר חיפשו ביטוי בלהט
גדול כל כך נאלמו מעצמם? השלמתי, לדאבוני, עם הוויתור על חלום
הפרנסה ממוזיקה ועל החלום להיות מוקף כלי נגינה ומוזיקאים עשר
ושתים־עשרה שעות ביממה, חי בתוך צלילים. ועדיין: האם אני בשל
באותה מידה לוותר גם על הדחף להביע, לשתף, לעצב את עולמי
באותיות חדשות ובצלילים חדשים?
החלל הלך ונפער, עד שבא הספר שענה על המצוקה הזאת, כפי
ש‘מכתבים למשורר צעיר‘ של רילקה ענה לי, בגיל עשרים ושש -
בדיוק באמצע חיי עד כה - על תהיות הזמן ההוא. כשם שרילקה נהפך
למצפן שלי בשנות השלושים והארבעים לחיי, הבנתי שאני קורא עכשיו
את מה שעשוי להיות המצפן של שנות החמישים והשישים שלי.
אני באמסטרדם לארבעה ימי חופשה ראשונים אחרי שנתיים וקצת של
הורות רציפה ושל עבודה בהיקף שכמותו לא הכרתי, חופשה ששווה
כל מחיר. הערפל בחוץ מתבהר. כבר עשר וחמישה בבוקר. השחפים
צורחים. רק מחרתיים יתחיל הכנס שלשמו התכנסתי פה, ורוב הזמן אני
פשוט יושב ומתבונן מבעד לחלון. כבר הייתי באמסטרדם עם אמי בגיל
שתים־עשרה וחצי, בעצירת ביניים בדרך לארגנטינה, לביקור אצל
אחיה ומשפחתו, שמעולם לא פגשתי קודם לכן. חזרתי לאמסטרדם
בטיול מאורגן לבני נוער בחופשה שבין כיתה י‘ ל־י"א, ושוב ב־ 1989 ,
כשנסעתי לראות שתי הופעות של U2 ולראיין את בי.בי. קינג לעיתון
“חדשות", לקראת הופעותיו הצפויות בישראל. בת זוגי דאז נלוותה
אליי כצלמת, ושנה לאחר מכן חזרתי לעיר עם בת זוג אחרת, הפעם כדי
לראות שתי הופעות של הרולינגסטונס .
לא אהבתי את אמסטרדם ולא התגעגעתי אליה. בפראג ובסן
פרנסיסקו הרגשתי מיד בן־בית, אבל בהולנד תמיד נשארתי זר. רק
הבוקר הבנתי שהפעם אני פה לבד בפעם הראשונה. בעצם, זו הפעם
הראשונה בחיי שבה יצאתי לחופשה כדי לפגוש רק את עצמי. עצמי
יָשן נפגש בעצמי חדש.
את ‘המאבק שלי‘ התחלתי לקרוא עוד בבית, בישראל, אבל באמסטרדם
הקול של קרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד התערבל ממש בקולי שלי. אף פעם
לא קראתי יוצר פרוזה שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי. כמובן, קראתי
כותבים נשגבים ונקשרתי בספרים - בשנים האחרונות הם משמשים לי
מפלט אפילו יותר ממוזיקה - אבל להבדיל מאינספור הפעמים שבהן
מוזיקאים או שירים הציפו אותי בהשראה, מעולם לא חוויתי פרוזה
בעוצמה ששיגרה אותי לכתוב. שירה דווקא כן. בשירה המוזיקה נוכחת
תמיד במלוא העוצמה, אלא אם זו שירה גרועה. בעבר אפילו הלחנתי
את פאול צלאן וּויליאם בטלר ייטס, את שמשון חלפי ודויד אבידן ז"ל
ויצחק לאור יבדל"א. אבל פרוזה? אלפי הספרים שקראתי לא עוררו
אותי לכתוב, עד שבא הספר הזה, שבעקבותיו אני מוצא את עצמי יושב
מול החלון בחדר המלון ומנסח לעצמי אופק חדש, ולראשונה בחיי -
באמצעות מילים שאינן מיועדות להלחנה ולביצוע קולי.
מאז שעברתי מִנְגינה של שעתיים־שלוש ביום לשעתיים־שלוש
בשבוע, אני מרגיש שאצבעות הידיים שלי התכווצו, ששרירים ורקמות
בהן ממש שינו צורה, אולי קמלו, כאילו אין בהם צורך. עכשיו, בכתיבה,
אני רוצה לפתח שרירים חדשים, רקמות חדשות, ולייצר תחושה הפוכה,
תחושה של התרחבות, של התגמשות, של חיוניות. אחת לדקה בערך
אני מעביר את המבט מהמחשב לחלון ומבין שמעבר להחלטה לבוא
לכאן כדי לנוח ולאגור כוחות, באמת אין לי עניין באמסטרדם של
המוזיאונים, החנויות, המסעדות, הברים, המועדונים וחיי הלילה. ואין
לי עניין לפגוש אנשים. אני כאן כדי לכתוב.
וכמעט כמו תמיד, היומרנות שלי המריאה עוד לפני שהתחלתי
במימוש: ככותב, אולי אוכל לבטא את קולו של הדור האנלוגי האחרון,
את קולה של הורות מאוחרת, קול של המוני מוזיקאים־חולמים שלא
התפרנסו מחלומם, וקול של ישראלי במיעוט פוליטי, של יהודי לא־
דתי. הרשימה יכולה להתארך בקלות רק כדי להצדיק לעצמי את
המחויבות החדשה לכתיבה. לא רק שאני רץ לקו הגמר עוד לפני יריית
הזינוק, אני גם מוכרח לרַצות את כולם, לנמק את התאווה הפרטית
והחדשה שלי בתועלת לכלל. האם תיאור השלת האזיקים שלי מפרקי
ידיי יוכל לסייע לאחרים לממש את החופש שלהם? האם הכתיבה היא
חלק מתהליך הריפוי העצמי, או דווקא המשך של החולי, של ההלקאה
העצמית, ששִכללתי לאורך רוב שנותיי לכדי מומחיות ושיישמתי
בהצטיינות? אחרי חמישים שנות התעללות עצמית, אולי אוכל אחרת.
במוזיקה עיניתי את עצמי בלי הפסקה. במשך כמעט שלושים שנה
כמוזיקאי מקצועי עינגתי את עצמי אולי חמישה אחוזים מהזמן. האם
ההתעללות העצמית נמשכת גם עכשיו, בהחלטה לכתוב? אולי אני
רק תר אחר דרכים חדשות להשיג את מה שלא השגתי בעבר? האם
הכמיהה שיקראו אותי גדולה מהכמיהה לכתוב? עוד לפני שאני מוצא
תשובות, השאלות מעידות על כך שהמשפט של חיי, שבו אני גם
הנאשם, גם התובע, גם השופט והתליין והקורבן, עדיין נמשך. ענת
ואוֹרי העניקו לי חיים חדשים. האם הכתיבה כאן היא חלק מהם, חגיגה
חדשה של חופש וצמיחה? ואולי להיפך, הנְצחה של כלא הנפש שבו
אסרתי את עצמי בחמישים שנות חיי הראשונות?
*****
על הספר:
בגיל עשרים ושבע היה שרון מולדאבי כוכב רוק לוהט ומיוסר, כריזמטי ומלא תיעוב עצמי. בגיל חמישים הוא אב טרי, העובד בחברת היי-טק חדשנית, חרד לעתידו ולא פחות מכך, לעתידה של ישראל. ספרו האוטוביוגרפי מגולל סיפור של התפכחות, ויתור והתבגרות, של תהליכי אֵבֶל וצמיחה, מאבק וריפוי, אבל הקריאה בו מציעה מסע מורכב אף יותר. הוא מאיר מזווית מקורית לא רק את החיים הפנימיים של היחיד, אלא גם משהו מסיפורה הקולקטיבי של החברה הישראלית, על פוטנציאל הבנייה וההרס שבה, ואת הצומת הטכנולוגי המכריע שהאנושות עשויה לחצות בשנים הקרובות.
בהתבוננות מעמיקה ובכנות מעוררת השתאות, בשצף רגשי ובהשראת מקורות אמנותיים מגוונים - מרילקה עד קנאוסגורד, מיהודה פוליקר עד איגי פופ – מולדאבי חושף את היחסים המורכבים תמיד בין דימוי ציבורי לדימוי עצמי, בין פסגות השאפתנות לקרקע המציאות, בין משקעי העבר לכורח להשתחרר מכבליו. כבן הדור השני, המוצא את עצמו הורה רק בעשור השישי לחייו, תוך בחינה של יחסי הגומלין בין חיי הנפש ובין חיי היצירה, ואגב ניתוח מרתק של תהליכים תרבותיים מאז שנות ה-50 ועד ימינו, מולדאבי מניח לפנינו מסמך אנושי יוצא דופן – אמיץ, נוגע ללב ומעורר מחשבה.
להלל את החול זכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים 2020.