מתוך `אמצע הבשר` | דורי מנור- שירי גאווה

אמצע הבשר
מאת דורי מנור

שיר המעלות

                            Blessed be He in homosexuality
                        אלן גינזברג, "קדיש"

אֲנִי שֶׁלָּנֶצַח עוֹמֵד בִּפְרִיחָה
אֲנִי הַגּוֹדֵעַ עֲצֵי מִשְׁפָּחָה
אֲנִי הַצָּמֵא לַטִּפָּה הַסְּרוּחָה ---

מוֹדֶה לְפָנֶיךָ, אָדוֹן.

שלושה שירי אהבה

המשורר רוצה לכתוב את אישוניו של האהוב

לִכְתֹּב אֶת אִישׁוֹנֶיךָ, אֲהוּבִי, לִכְתֹּב דָּבָר
שֶׁאִישׁ לֹא הֶעֱמִיד עֲדַיִן חֶסֶד מִתְקָרֵב,
לִכְתֹּב אֶת אִישׁוֹנֶיךָ וְהַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב
לִשְׁמֹעַ אֶת הַחֶסֶד הַנּוֹבֵעַ מִלְּבַר,

לִשְׁמֹעַ אֶת הַחֶסֶד הַשּׁוֹקֵעַ מִלְּגֵו,
לִכְתֹּב אֶת אִישׁוֹנֶיךָ, אֲהוּבִי. לִלְכֹּד עָבָר.
לִרְאוֹת אֵיךְ מִתְעַגֵּל בָּהֶם הַדֹּפֶק: בְּצַוַּאר
הָרֶחֶם שֶׁל עֵינֶיךָ לְהַגִּיעַ אֶל הַלֵּב.

בַּצֵּל שֶׁל אִישׁוֹנֶיךָ אֲנִי נָח מִקַּדַּחְתִּי.
הַצֵּל שֶׁל אִישׁוֹנֶיךָ, אֲהוּבִי, הָיָה לְמֵחַ
הָעֶצֶם שֶׁל הָעַיִן וְלַנַּחַל הַפְּרָטִי

שֶׁבּוֹ אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ מִתְגַּבֵּהַּ וְגוֹנֵחַ
נַרְקִיס עָשׂוּי בָּשָׂר שֶׁשּׁוּב אֵינֶנּוּ בֶּן-דְּמוּתִי,
וְשׁוּב אֲנִי נִלְפָּת בְּךָ, וְשׁוּב אֲנִי צוֹמֵחַ.
 
המשורר מונה את איבריו של האהוב

וְשׁוּב אֲנִי נִלְפָּת בְּךָ, וְשׁוּב אֲנִי צוֹמֵחַ,
וְשׁוּב אֲנִי מוֹנֶה אֶת אֵיבָרֶיךָ וְנִצְמָת
לְרֶגַע, אַךְ הָעֶרֶב אֵיבָרֶיךָ הֵם רְמָ"ט,
וְלֹא חָסֵר דָּבָר בָּהֶם, וְשׁוּב אֲנִי מוֹנֶה, אַךְ

הַפַּעַם לֹא בְּפַחַד: כְּאוֹפֶה הַמְקַמֵּחַ
בִּזְרוֹעַ בְּטוּחָה אֶת הַבָּצֵק וְאֶת נִשְׁמַת
הַלֶּחֶם, אֲנִי לָשׁ אֶת אֵיבָרֶיךָ וְנִשְׁמָט
בְּכוֹחַ לַכִּבְשָׁן הַזֶּה, וְשׁוּב אֲנִי מוֹנֶה, אַךְ

הַפַּעַם מֵהָאֶמְצַע, מִן הַפְּקַעַת אֲשֶׁר בָּהּ
נוֹלֶדֶת חֲבַצֶּלֶת הַבָּשָׂר הַמִּתְמַסֶּרֶת.
עָלֶה אַחַר עָלֶה אֲנִי בּוֹצֵעַ אֶת לִבָּהּ,

אַךְ הִיא מַעֲרִיפָה עָלַי אֶנְקַת עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.
וּבֵין שְׁסָ"ה גִּידֶיךָ הַצּוֹרְחִים אֲנִי נִשְׁבָּע
לִהְיוֹת עִם הַבָּשָׂר שֶׁלְּךָ לְזוּג וְלֹא לְפֶרֶט.
 
המשורר נרדם עם האהוב המעוטר בצלקת

לִהְיוֹת עִם הַבָּשָׂר שֶׁלְּךָ לְזוּג וְלֹא לְפֶרֶט,
לִהְיוֹת עִם הַבָּשָׂר שֶׁלְּךָ לְרֹאשׁ וּלְזָנָב,
לִרְאוֹת אוֹתְךָ עוֹצֵם אֶת עַפְעַפֶּיךָ, וַעֲצֶרֶת
צְנוּמָה שֶׁל כּוֹכָבִים עוֹד מְרַצֶּדֶת בָּאֶשְׁנָב

שֶׁבֵּין שְׁמוּרוֹת עֵינֶיךָ. לְהַקִּיף אוֹתְךָ אַחֶרֶת
מִכְּפִי שֶׁהַבָּשָׂר עוֹטֵף אֶת שְׁנֵינוּ בְּעֵינָיו,
לָדַעַת שֶׁמּוּלֵנוּ הַיָּרֵחַ מְכַיֵּר אֶת
הַלַּיְלָה כְּמוֹ הַצּוּף הַמִּתְרַוֵּחַ בָּעֵנָב ---

וְלֹא לְהִתְפַּקֵּעַ. לְהַסְכִּין עִם הַזְּרִיחָה
שֶׁפַּעַם אַחַר פַּעַם מְפַלַּחַת אֶת הַשֶּׁקֶט
בְּזַרְנוּקִים רַכִּים שֶׁל נְחִירַיִם, וּדְרוּכָה

דְּרוּכָה הִיא מִצְטַמְרֶרֶת כְּשֶׁמּוּלְךָ אֲנִי יוֹנֵק אֶת
אֲוִיר הָעֲצַלְתַּיִם הַנּוֹבֵעַ בְּאִבְחָה
מִשֹּׁרֶשׁ הַשֵּׁנָה שֶׁלְּךָ, מֵאֶמְצַע הַצַּלֶּקֶת.
 

במבול

לֹא נִלְקַחְתִּי לַתֵּבָה.
שְׁנֵינוּ לֹא נִלְקַחְנוּ.

הֶבֶל אִישׁוֹנֵי אֲנִי:

זֶה מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ.