| | מנהל בית הספר והמלכה 
זה טבעי לפקפק באהוב לִבך כשאת לא יודעת אם הוא צעיר או זקן.
אין ספק שהוא נראה צעיר, חשבה סופי כשהעיפה מבט בנער
העומד ללא חולצה, טובל כולו באור העמום של השמש, ומשקיף
החוצה מחלון המגדל. סופי בחנה את עורו החלק הלבן ואת מכנסי
הברך ההדוקים השחורים שלו, את שיער הקוצים השופע שלו,
הלבן כולו כשלג, את זרועותיו שגידיהן מתוחים, את
עיני הקרח הכחולות שלו... הוא לא נראה מבוגר מבן שש–עשרה,
אפילו לא ביום אחד. 
ובכל זאת, בתוך הנער הזר היפה הזה הסתתרה נשמה זקנה יותר משל בן שש–עשרה ־
הרבה, הרבה יותר זקנה משל בן שש–עשרה. לכן בשלושת השבועות
האחרונים סירבה לקבל מידיו את הטבעת.
איך היא יכולה לקשור את גורלה לנער שבתוך נפשו שוכן
מנהל בית הספר?
ואף על פי כן, ככל שסופי הביטה בו, היא לא יכלה לראות בו
את מנהל בית הספר. כל מה שסופי ראתה היה צעיר רענן, בעל
יופי שמימי, המבקש את ידה. נער שעצמות לחייו גבוהות ושפתיו
מלאות ־ יפה יותר מנסיך, חזק יותר מנסיך, הרבה יותר מהנסיך
אתם–יודעים–מי. והנער הזה הוא שלה.
פניה של סופי התלהטו כשהיא נזכרה שהיא בודדה לגמרי בעולם
הזה. כולם זנחו אותה. כל מאמץ נואש מצִדה להיות טובה נענש
בבגידה. היא נותרה ללא משפחה, ללא חברים, ללא עתיד. ועכשיו,
הנער המדהים העומד לפניה הוא תקוותה האחרונה לאהבה. בהלה
בערה בשריריה וייבשה את גרונה. אין לה כבר ברירה. סופי בלעה
רוק ופסעה לאיטה לעברו.
הביטי עליו. הוא לא מבוגר יותר ממך, הרגיעה את עצמה. זה נער
החלומות שלך. היא הושיטה אצבעות רועדות אל כתפו החשופה...
ולפתע קפאה על מקומה. זה היה רק כישוף שהחזיר את הנער
הזה לחיים, חשבה ומשכה חזרה את ידה אל מתחת לגלימתה. אבל
כמה זמן מחזיק כישוף מעמד?
"את שואלת את עצמך את השאלות הלא נכונות," הגיע לאוזניה
הקול המִשְיִי. "בכישוף אין חשיבות לזמן."
סופי הרימה את עיניה. הנער לא הביט בה, עיניו התמקדו בשמש
החיוורת שבקושי הגיחה מבעד לערפל הבוקר.
"ממתי אתה מסוגל לקרוא את המחשבות שלי?" שאלה סופי בחרדה.
"אני לא צריך לקרוא מחשבות כדי לדעת איך פועל המוח של
קוראים," השיב.
סופי נעמדה לצִדו, עטופה בגלימתה השחורה, וחשה בקור הנודף
מעור השיש שלו. היא חשבה על העור של טדרוס, תמיד מזיע ושזוף,
מדיף חום דוּבּי. הבזק זיכרון לוהט חלף כברק בגופה ־ כעס או חרטה
או משהו ביניהם. היא אילצה את עצמה להתקרב אל הנער, וזרועה
התחככה קלות בחזהו החיוור.
הוא עדיין לא הביט בה.
"מה קורה?" שאלה סופי.
"השמש," אמר ועקב אחר ההבהוב מבעד לערפל. "כל בוקר הזריחה
חלשה יותר מאשר ביום הקודם."
"אילו רק היה לך כוח להשפיע גם על זריחת השמש," מלמלה סופי,
"כל יום היה הופך לחגיגה."
הנער ירה לעברה מבט זועף. סופי קפאה, נזכרת שבניגוד לחברה
הכי טובה שלה מבית הספר לטוב, המחזר החדש שלה איננו טוב וגם
לא ידידותי. היא מיהרה להביט שוב החוצה דרך החלון, מצטמררת
ממשב הרוח המקפיא. "אוי, בשם אלוהים, הרי תמיד השמש נחלשת
בחורף. לא צריך להיות מכשף כדי לדעת את זה."
"אולי צריך להיות קוראת כדי להסביר גם את זה," הנער השיב,
והחליק לעבר שולחן האבן הלבן שבפינה. עט ארוך חד כסכין, דמוי
מסרגה, ריחף שם מעל ספר אגדה פתוח. סופי הסתובבה אל הספר
ושלחה מבט חטוף אל העמוד הצבעוני האחרון: ציור דמותה שלה,
המנשקת את מנהל בית הספר ומחזירה לו את נעוריו, בעוד חברתה
הכי טובה נעלמת הביתה עם נסיך.
"שלושה שבועות עברו מאז שהעט המספר כתב את הלא–עוד לעד
שלנו," אמר הנער, "ובתוך ימים אחדים הוא היה צריך להתחיל
סיפור חדש שהאהבה בו היא בצד של רע. אהבה שתהרוס את טוב,
בסיפור אגדה נפרד. סיפור שבו האהבה הופכת את העט המספר
לכלי נשק של רע שיסיר את הקללה הרובצת עלינו." עיניו התכווצו
והפכו לסדקים. "במקום זה הוא פותח מחדש את הספר שרק עכשיו
סגר ונשאר שם, וממשיך לרחף מעל הסוף כמו במחזה שהמסך בו
לא מוכן לרדת."
סופי לא יכלה לנתק את מבטה מהציור של אגתה וטדרוס, כשהם
נעלמים בחיבוק אוהב. המעיים שלה התהפכו, פניה יקדו בלהט
צורב ־ "זהו," קראה בקול צורם, סגרה עליהם בכוח את הכריכה
ודחפה את ספר האגדה הצבוע באדום דובדבן ליד הנסיך צפרדע,
סינדרלה, רפונזל ושאר ספרי האגדה שהעט המספר סיים. פעימות
לִבה נרגעו. "המסך ירד."
כהרף עין ניתר הספר חזרה מן המדף ומחץ את פניה, הטיח אותה
אל הקיר, ואז התעופף חזרה אל שולחן האבן, התנודד ונפתח שוב
בעמודו האחרון. העט המספר נצנץ בהתרסה מעליו.
"זה לא מקרי," אמר הנער ופסע חרש לעבר סופי ששִפשפה את
לחייהּ הצורבת. "העט המספר מעניק לעולם שלנו חיים באמצעות
כתיבה בלתי פוסקת של אגדות חדשות, וכרגע, אין לו כוונה להמשיך
ולכתוב הלאה מעבר לסיפור שלך. וכל עוד הוא לא עובר לסיפור
חדש, השמש דוהה מיום ליום עד שהיא תמות, ואז תרד אפלה על
היערות האינסופיים וזה יהיה הסוף של כולנו."
סופי הרימה את מבטה אל צלליתו מול האור החלוש. "אבל... אבל
למה הוא מחכה?"
הוא רכן אליה ונגע בצווארה, אצבעותיו קפואות על העור החלק
האפרסקי שלה. היא נסוגה, והתנגשה במדף הספרים. הנער חייך,
התקרב אליה יותר והסתיר מפניה את השמש. "אני חושש שהעט
המספר לא בטוח שאני האהבה האמיתית שלך," לחש במתיקות.
"הוא מפקפק במחויבות שלך לרע. הוא לא בטוח שהחברה שלך
והנסיך שלה צריכים להיעלם לנצח."
סופי בהתה בצללית השחורה.
"העט מתכוון אליַיך," אמר מנהל בית הספר והושיט את ידו.
סופי הורידה את מבטה וראתה את טבעת הזהב בכף ידו הצעירה,
הקרה, ואת פניה המבוהלות משתקפות בה.
שלושה שבועות לפני כן, סופי נישקה את מנהל בית הספר, הפכה
אותו לנער, וסילקה את החברה הכי טובה שלה הביתה. לרגע חשה
הקלה של ניצחון כשאגתה נעלמה בשקט עם טדרוס. החברה הכי
טובה שלה אולי העדיפה נסיך על פניה, אבל בגבלדון אין דבר כזה
שנקרא נסיך. אגתה תמות כנערה פשוטה עם נער פשוט, ואילו היא
תתענג באושר לעד הרחק–הרחק ממנה. חבוקה בזרועות אהובה,
סופי ריחפה לעבר מגדל הכסף שלו, וציפתה לתחושת אושר. היא
ניצחה בסיפור האגדה שלה, ופירושו של ניצחון אמור להיות אושר.
אבל ברגע שהם נחתו בלשכת האבן הקודרת שלו, סופי התחילה
לרעוד. אגתה נעלמה. החברה הכי טובה שלה. הנשמה התאומה
שלה. והיא לקחה אִתה את הנער שסופי חשה אליו קרבה במצבים
שונים כל כך: כשהיא הייתה נערה, כשהיא הייתה נער, כשהוא היה
אהבתה האמיתית, וכשהוא היה חבר בלבד. אגתה זכתה בטדרוס,
הנער היחיד שסופי הכירה ממש טוב; טדרוס זכה באגתה, הנפש
היחידה שסופי מעולם לא חשבה שהיא תחיה בלעדיה. וסופי זכתה
בנער יפה שהיא לא ידעה עליו דבר, רק הכירה את אפלת מעמקי
הרוע שלו. כשמנהל בית הספר התקדם לעברה, צעיר כמו נסיך,
בחיוך שחצני, סופי ידעה שטעתה.
אלא שהיה כבר מאוחר מדי לסגת. מבעד לחלון סופי התבוננה
בשביבי האור האחרונים שנותרו אחר היעלמותה של אגתה, בשחור
הדורסני–הרסני המכסה את המגדלים, בבנים ובבנות הנסחפים לתוך
מלחמה אכזרית, במורים המטילים כישוף על תלמידים וזה על זה...
היא הסתובבה המומה אל מנהל בית הספר, וראתה את הנער בעל
שיער הכפור כורע ברך לפניה וטבעת בידו. אין כבר רע נגד טוב. אין
כבר בנות נגד בנים. במקום זה יש רק רע בלתי מעורער: מנהל בית
ספר והמלכה שלו. קחי את הטבעת, אמר לה הנער היפה, וסוף–סוף
תזכי בסוף הטוב שלך.
| |