טעימה מתוך
ספר הלחישות, מאת וָרוּזַ'אן ווֹסְגָנְיַאן
דוֹד סימון אסף את חפציו, לקח את אשתו ואת שתי בנותיו, ארפינה
והרמינה, ונסע. סבא גאראבט ודוֹד סָאהַאג עזרו לו ברכבת עד
קונסטנצה. בנמל המתינה ה“רוסיה“, אנייה כבירת ממדים, רועשת
ומשדרת אמון.
היה כבר אביב 1946. לאחר שחיבק אותו, נמנע סבא
גאראבט מלומר לו: “תכתוב לנו!“, שכן סימון לא היה מיומן כל–כך
בכתיבה. אצבעותיו שהיו כה חרוצות בלישת חומר, היו מגושמות
לחלוטין מול דף הנייר. הוא אמר לו: “תשלח לנו תמונה“. דוד
סימון, הנער שחיפש אוצרות, עתה גבר בשיא אונו, אמר כך: “אני
אשלח לכם תמונה, שממנה תבינו. אם התמונה תראה אותי עומד
על הרגליים, אז המצב טוב. אם אני נשען על דבר מה, על פינה
של קיר, משענת כיסא, אז המצב ככה–ככה. אם תראו אותי יושב,
אז המצב רע.“ גם אחרים השתמשו בתכסיס זה, כדי להסביר את
המצב בזהירות מסויגת ובפשטות. במשך שנים לא הגיעה שום תמונה
מארמניה הסובייטית. התצלום הראשון הגיע רק בשנת 1949 וקיבלה
אותו בבוקרשט משפחת אַנְדוֹניאן. התמונה עברה בכנסייה מיד ליד,
בין כולם. כל בני המשפחה הצטופפו ככל שיכלו אל מול עדשת
המצלמה. אבל ראש המשפחה, נֵרְסֵס אַנְדוֹניאן, לא נראה בה עומד
על רגליו, הוא לא נשען על דבר, אפילו לא ישב, אלא נראה בה ממש
שוכב ישירות על העשב. רק שזה כבר היה מאוחר מדיי. החזרות
למולדת הסתיימו בשנת 1948. ואז, ב– 1949, כבר החלו ההגליות.
עודנו ב– 1946 . השבים למולדת מתגודדים ומצטופפים על סיפון
האנייה “רוסיה“, כל אחד מהם מבקש להיות הראשון שיראה את
החופים שמעבר לים. מזג האוויר היה למרבה המזל רגוע, שאחרת
היה עליהם להיכנס לתוך התאים, ולא היה שם מספיק מקום
לכולם. בלילה ישנו כשהם מכוסים בשמיכות עבות ומחוספסות. את
ארוחותיהם היו פורשים לאכול על הסיפון, על דפי עיתונים שהניחו
על גבי מכסי העץ של הארגזים.
מנגד, לחופו הזה של הים, היה סבא גאראבט מחפש בעיתונים
ובכתבי עת, ארמניים ורומניים, תכתובות מארמניה הסובייטית.
אָרְשׁאג מקריא, אולם סבא, זה מביניהם שהיה הכי מורגל באותיות
לטיניות, משועמם מהקריאה המקוטעת להברות של מצלצל
הפעמונים, חוטף מידיו את העיתון, וממשיך:
“עוד לפני כניסת האנייה “רוסיה“ לנמל בָּתוּמִי, התנתקה מהמזח
סירת מנוע והתקדמה אל עבר האנייה שעל סיפונה התגודדו החוזרים
למולדת. לאחר מספר דקות, עלה גנרל ארמני על הסיפון, מלווה
בד“ר פ. אָסְטְוַאדְזאָדוּריאן, אשר החזיק בזרועותיו ילדון כבן שש.
במשך כל אותו זמן ניגנה על הסיפון תזמורת שהיתה מורכבת מנוסעי
האנייה, השבים למולדת. נחילי שורות של שבים למולדת החלו
זורמים אל העיר, לקול תשואות ההמון וקריאות הברכה שנשא הקהל
הרב אשר התאסף על המזח. בכל מקום התקבלו העולים החדשים
בחום. עד ראייה מתאר מחזות מרגשים המתרחשים בנמל בָּתוּמִי.
חיבוקים, נשיקות, התייפחות ונחשולי בכי; טירוף כללי. השבים
אל המולדת כוונו לדירות שהוכנו במיוחד בשבילם למשך התקופה
שאותה יבלו בבָּתוּמִי, לפני שייצאו בדרכם לירוואן.“
“ובאמת זה כך?“ שאל אנטון מֵרְזיִאן.
אכן כך היה. רק בבוקר יום המחרת, משבילו לילה נוסף על
הסיפון, ראו את הנמל מרחוק. חלקם חיו את חייהם עד לאותו רגע
במרחבי התווך שבין שני הנמלים, האחד שהלך והתרחק והשני שהיה
הולך וקרב. הולכים ומתרחקים: קונסטנטינופול, איזמיר, טְרָבַּזוֹן,
אנטקיה. או חופים אחרים בלא שם, שהיו פתוחים לעגינת אניות, כמו
החוף ההוא שלמרגלות הר מוסא, בו עגנו האניות הצרפתיות שהגיעו
על מנת לאסוף את הפליטים הארמנים אשר הצליחו להחזיק מעמד
זמן כה רב בשיפולי ההר. בהתקרבם ראו ערי נמל, בתיהן כה שונים מאלה
שהותירו מאחור, קירותיהם לבנים, דהויים מן השמש וגגות שטוחים
להם, כפי שנהוג באזורים ללא גשם — מרסיי, פיראוס, קונסטנצה,
ואף במרחק רב עוד יותר, ניו יורק, מונטבידאו או מר דל פלטה.
ולעומת זאת, אצל אחרים, שוב מתרחקת קונסטנצה, ומתקרבת
בָּתוּמִי, בתיה נמוכים ושחורים, ההאנגרים העלובים שעל הרציף,
על חלונותיהם השבורים, כעיניים שיצאו מחוריהן, וגגות הקרשים
הממוסמרים עקוּם למקומם. הגעה אל נמל נחווית תמיד באי שקט.
הפעם, ליוותה את ההתרגשות והשתלבה בה גם תהייה.
ריבוי כיכרות הלחם. ספינת הענק “רוסיה“, תחת שתִפנה
לכיוון הנמל, האטה את מהירות ההפלגה ועגנה לרוחב. המפקד הורה
לכולם לעלות לסיפון, קריאה מיותרת, שכן הנוסעים כבר היו שם,
רובם ככולם. ואז, כמה מלחים שסחבו אברזין מגולגל פינו לעצמם
דרך בקרב ההמון ונעמדו בין הנוסעים הצפופים. הם סימנו לנוסעים
לפנות עוד מקום. הללו נדחקו זה אל זה עוד יותר. מי שהיו לו
ילדים קטנים, הרימם ונשא אותם על כתפיו, שלא יימחצו או ילכו
לאיבוד.
“רוסית!“ נשמע קול המפקד, שהיה מנסה לצרף את המילים
הספורות שהכיר ברומנית. “מי פה לדעת רוסית?“
גאראבט דָאגְלַאריאן, מהקבוצה שהגיעה מקונסטנצה, צעד
קדימה. המפקד קרא לו להצטרף אליו ולעמוד לצדו על הפלטפורמה.
אחר–כך, החל לצווח בקול רם. השמים היו בהירים למדיי, כיאה
לבוקר אביבי על הים. קול המפקד נשמע רם, לא נהיר, אלא תוקפני
ונחפז. הנוסעים נשאו עיניהם בחשש אל גאראבט דָאגְלַאריאן,
שהבין, מן הסתם, את דברי המפקד, אולם היה מביט אליו בתימהון
ובמבוכה. התפרצותו של המפקד נחתכה באותה פתאומיות שבה
החלה. הוא סימן לדָאגְלַאריאן שיתרגם את דבריו. הוא החל לעשות
כך, אך לפתע הפסיק בעטיו של המרפק אשר ננעץ בצלעותיו. זאת
אומרת, שידבר חזק יותר.
“המפקד שואל,“ התחיל מחדש דָאגְלַאריאן, צועק כל מילה,
“האם יש ברשותכם לחם או קמח.“
הארמנים, שעברו בחייהם טבח ונדודים, והיו נושאים על מצחם
אות קין של מחוסרי מולדת, ולפיכך העדיפו תמיד לחמוק מבלי
לעורר תשומת לב, לדבר בלחש ולחיות לפי הכללים, איבדו לחלוטין
את ההרגל לצרוח. הם היו מתרגזים רק לעתים נדירות. וככל שהיו
נזכרים בהם פחות, כך היה מוטב. המקום בעולם הזה היה צפוף להם
מדיי. הם למדו לחיות במחנק.
מסיבה זו צעק דָאגְלַאריאן מיוסר, לראשונה הוא שומע את קולו
שלו. משום כך היו האחרים מופתעים לשמוע אחד משלהם שצועק,
והופתעו עוד יותר ממה שנדרש ממנו לומר:
“המפקד אומר שבמידה ויש עוד ברשותכם לחם או קמח, עליכם
להניח אותם על הברזנט שבאמצע. מי שלא יעשה מה שאומרים לו,
ייענש.“
בתום מספר רגעים של בלבול, הוציא מישהו חתיכונת של לחם.
הוא התבייש לזרוק אותה, ולכן הניחה בעדינות, כמו פרח על קבר.
אדם אחר הניח כיכר לחם שלמה, תר בעיניו אחר מקום שנראה נקי
יותר. מתוך תקוה שעוד יקבל אותה בחזרה, או אולי מתוך דחף טבעי
של אדם חסכן ושקול. לחם אחד שלם עגול ועוד חתיכה. האנשים
עמדו והביטו בשתיקה, מצופפים זה בזה. המפקד סימן פעם נוספת,
ואחד המלחים חטף באקראי סל קנים קלוע, ומבלי לפרום את
הקשרים שסגרו את פתחו, הוא שיסע אותו בסכין. הוא חיטט בבליל
החפצים שבתוכו, והוציא ממנו פיסת לחם, אותה הוא הרים על כף
ידו הרחבה כמגש והציגה, ראשית בפני המפקד, אחר–כך בפני ההמון,
כאילו הציג את ראשו הכרות של יוחנן המטביל. הוא השליך אותה
על הברזנט והסתובב אל בעליו של הסל. האיש העריך שעליו לומר
משהו, הוא מלמל דבר מה בלתי מובן, בהצביעו על אשתו וילדיו.
אבל המלח, שלא שאל אותו כלום, לא נראה מרוצה מתשובתו, תהא
אשר תהא. תחת זאת, הוא סטר לו זוג סטירות לחי כה נמרצות, עד
כי האיש התנדנד לצד אחד ונפל אל הצד השני, בעודו מכסה בכף ידו
את לחיו הבוערת. בחיוך מנצחים אותת המפקד שהוא עדיין ממתין.
הנוסעים החלו פותחים את החבילות בתנועות אטיות, והוציאו מתוכן
את הלחמים ואת שקיות הקמח. הם קרבו אל הברזנט אחד–אחד,
שכן לא אבו להעבירם מיד ליד, וסידרו עליו את הלחמים בזהירות
ובתשומת לב. הם התנגשו זה בזה, נתקלים באלה שמעדו. כמה
שקיות קמח נקרעו, אד חמים התרומם ועלה, לבנבן ומלטף, התפזר
במהרה, מתפוגג בצלילי הצופר שהכריז שכאן, על האנייה, הושלמה
המלאכה ובאה על סיומה.
מן המזח הגיעה סירת מנוע. גבר צנום לבוש במדי קצין סובייטי,
שלל עיטורי עוז וגבורה מתנדנדים לו על החזה, עלה אל הסיפון.
על פי האופן שבו נפגשו גבותיו העבותות השחורות עם שורש אפו
המעוקל, ניכר שהיה ממוצא ארמני. הוא הביט אל ערימת הלחמים
והאבק הלבן, ואמר בארמנית:
“מעכשיו והלאה לא תצטרכו עוד לאכול את לחם הגלות!“
בהתאם למצבו ולמידת המיומנות של כל אחד מהנוסעים, היו שם
לחמים מכל הסוגים והמינים. עגולים או מאורכים, חלקים או קלועים
בצמות, מותפחים או עלים שטוחים שלא הותפחו, שהיו קוראים
להם לָאבַאש והיו מאכסנים בסתיו במזווה, ואז היו מתיזים עליהם
מים ומחממים על הכיריים. זרויים קמח, זוהרים באור השמש, הם
נראו כהכנות לקראת חתונה. שמונה מלחים נדרשו כדי לאחוז בצדי
הברזנט ולהרימו. הנוסעים לא העזו לעזור, הם פינו את הדרך וזזו
הצדה, ואפשרו להם להתקרב אל השפה העליונה של דופן האנייה.
שם נדנדו המלחים את המטען הבלתי שגרתי הזה כדי לתת לו תנופה,
ובתנועת הנף אחת ויחידה השליכוהו לים.
האנייה החלה בהפלגה. הלחמים התערבבו בגלים שיצר המדחף.
המעקה הורד אל המזח והאנשים ירדו, כורעים תחת משא מטענם,
מביטים לאחור אל מרחבי המים, אשר בכוחם המנפח, המפרק,
ההרסני, כבר בלעו אל קרבם את הבצקים.