שעה אחת ביום | מירי גלעד

שעה אחת ביום  | מירי גלעד

מירי גלעד היא ילידת קיבוץ ניר-עם שבנגב הצפוני, סמוך לרצועת עזה.
אביה, שמשפחתו נרצחה בבסרביה-מולדובה, זכה לחרוש את התלם הראשון באדמת הקיבוץ. שתי חוויות תשתית אלו – אובדנה האלים של המשפחה באירופה, והקשר לאדמת הנגב מוצאים את ביטויים העז והמקורי בשירי הספר.
תחושות מן העבר מחלחלות אל שדות ילדות, ולכך מצטרפות חוויות חיים בקיבוץ על קו הגבול שהעלו פחדים והעצימו את יללת תנים בלילות. ההווה הבטוח מתערער לכדי  חרדות הלובשות צורות שונות של שירי אימה חדה.
עם זאת, שיריה של מירי נובעים, בעיקרם, מתבוננות בטבע: בנופי המדבר הפתוח (בו כל פרט זעיר מקבל עוצמה ייחודית), בקו הגבול בין הבית לגינה, בשדות ובבית פנימה – תמונות המעצבות חוויות אנושיות מגוונות הלובשות, לא אחת, ממדים רליגיוזיים.

הספר זכה בפרס ספרי ביכורים מטעם משרד החינוך והתרבות והמועצה הציבורית לתרבות ואמנות.
מירי גלעד, בעלת תואר דוקטור בספרות משווה,  מרצה כיום בנושאי תרבות רב – תחומיים במוסדות תרבות שונים.

לקט מביקורות על הספר:
"...התחלתי לקרוא בשיריך ויש בהם נעימה דקה של "היערות שעדיין נושמים". מצא חן בעיני מאד הבית האחרון בשיר "עץ האפרסק", וכן השיר "רעש הצבעים", ובייחוד "החשכה בעומק העץ", ועוד. אשתדל לקרוא שעה אחת ביום עד שאסיים..."
עמוס עוז- סופר

"...אלה שירי בית וסביבו, אלה שירי התפעלות ושירי פחד...פחד שיתקלקל, שיישבר, סנוניות ונער שקורע מים, פחד להיפצע, להראות, ויפי המים והאור, מראות ומחשבות - ...המראות מלאו צבע ואור, המחשבות מלאות חרדה ובהלה – לבלוב שחור...הפכים וסתירות והצורך להאמין."
ס. יזהר - סופר

"...ספר יפה מאד ויש בו שירים מצוינים. יש בו רגישות למילים ולעולם, ויכולת נדירה אצלנו לקבוע פסוקים שיריים שמסכמים את מה שמעבר לנראה."
אורי ברנשטיין- משורר

"... מצאתי בשיריך ערך רב, רב נפש וחיים."
ישראל אלירז – משורר

"...הרבה דברים נפלאים יש בספר שלך, כמעט נדיר למצוא אהבת טבע בשירה העברית, אהבה שופעת."מי שרגיל לעצים \ אינו יכול להסתפק בצמרותיהם" הוי, כמה מרגש אפילו להעתיק, או השיר "זוהר נמוך" ובעיקר חלקו השני, איזו עדינות מופלאה, וכמה יפה החלק השלישי בשיר "מים ואש במקום שהיו שיבולים". כמה מצמית הבית האחרון.
יצחק לאור- משורר

"..אני מודה לך על שנתת לי את ההזדמנות הניסית הזאת לקרוא את שיריך ולהתפעם מהם התפעמות של אמת...מראות עמוסים בכל כוחות הטבע ויציריו, גדושי מגע חושי-קונקרטי, הופכים אצלך לעולם מיתולוגי – אישי..."
יחיאל חזק – משורר

"הספר שלך הוא בשבילי מעין תמצית של סוד שחבוי בו אושר".
ד"ר רבקה איילון- משוררת וחוקרת

"...ללא התלהמות פאתטית ובתיאור חסכני ומדוד, הקורא מתוודה למראות וצבעים עכשוויים, ומאידך – לזיכרונות ולניסיונות לחבר בין המתים והחיים...אכן, הטבע משקף הלכי רוח של משוררת בוגרת...
עודד פלד – משורר ומתרגם

"..."התרשמתי מן השילוב המיוחד המתקיים בשירים בין תיאורים רגישים ומדויקים של הוויית יום יום ישראלית על פרטיה הדקים מבית ומחוץ (במיוחד בתיאורי הנוף), לבין מטען עצום של מתחים מן ההווה ומן העבר (אישיים- קיומיים, פוליטיים – היסטוריים, מיתולוגיים) האופף את בועת הקיום הזו ומאיים לנפץ אותה. השילוב הזה בין פני שטח חושניים להפליא לבין עוצמת החרדות האופפות אותם הופך את הספר לעדות עמוקה, אישית ועל-אישית, על זמננו ומקומנו."
פרופ' אבנר הולצמן, חוקר ספרות

"קראתי בהנאה בשירי הספר. אכן, שירי נוף אנושיים אנושיים מאד, שירי בת ואשה ואם, במיוחד – אדם: "בשיירי המילים \ בריח המאמץ של מעשה הקיום".
פרופ' נורית גוברין – חוקרת ספרות 

"...בקובץ שירים טוב באמת, אני, כקורא גבר, נהנה מאד מהמפגש עם החוויה הנשית (שירי עץ האפרסק , למשל). במובן זה הקובץ שלך הוא מכרה זהב...
נכרת מיד הבשלות, שהצילום ביופיו של אהוד, כה מצליח להמחיש. זו בשלות של ניסיון חיים ושל לב רגיש. אהבתי את הדיוק בחומרים שמהם את מכיירת את הסמלים הפיוטיים שלך, שהם חומרים נופיים וארץ ישראליים שורשיים. גם בכך את מתבלטת."
 יוסי אורן – חוקר ספרות

"...הקובץ "שעה אחת ביום" מלטף את הקיום הקשה והמנוכר של החיים בעיר הגדולה, שבו עצים ופרחים כאנשים, הם תפאורה בלבד לרעש המכוניות ושלטי הפרסום המסנוורים, ו"לעיתים רחוקות רואים אדם \ על קו האופק \ ממלא את ריקות השמים". כאן בשירים, דומה שהנוף הנשקף מחלונה של מירי גלעד, מרענן את הרוח היבשה של חיי הכרך, ומפיח תקווה, כן תקווה."
 ד"ר דרור אידר- חוקר ספרות ויוצר

"...אני מוצא בשיריה של מירי גלעד טעם רב בדקויות האבחנה, וקריאת תגר על יכולתי, כקורא, להתמסר ולהתרפק על חוויותיה, כפי שהם מובאים בפני: סמויים וגלויים, פנים וחוץ, טבע ודומם, אישיים או נחלת הכלל."
שמוליק בדאור – מבקר ספרות ב"הקיבוץ"

"שירתך מרגשת מאד: היא עשויה מרגש וחוכמה, כאשר כל אחד מהם מנסה להתגנב לרקמת חברו. .. הספר נפתח בשיר היפה "עננים ובאר" , ואני מאמין לך כאשר את אומרת: "אני מושכת בתשוקה\ עננים ובאר\ אל אברי המרוקנים \ כאילו היו סכנה וחלום." אכן, הסכנה והחלום –זוג בלתי צפוי – מהלכים בשיריך בכושר שכנוע לא מבוטל. ו"המולת הצבעים עוברת מיד ליד" כאשר "העיניים זבות קולות"
וכמה חוכמה יש בקטע אחר: "אין מידה ללילה\ מי שרגיל לעצים \ אינו יכול להסתפק בצמרותיהם..." נפלא וצודק.
אהבתי את המטאפורה האחרת:
"אהבתי את השיטה
הבודדת.
יכולתה למלא את המדבר
ללא תנועה
ללא שינוי.."
ובאותו קו של הסתכלות:
"העשב השוטה
הוא מעשה מרמה
של שפע
בין הפרחים העצלים.
אין בשיריך "טעויות של רוע" אף על פי שנכון הדבר ש"אנחנו איטיים,\ גבוהים אך מעט מפני האדמה,\ מחפשים פתחי מילוט נמוכים לשכחה..."
יישר כוח

שמעון פרס