איש ללא שם | טעימה

בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אימך. דלת השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.
אתה חש מועקה בסרעפת, ואז לוקח את המגזין וטומן אותו מתחת למזרן.
אתה מקשיב לצעדיה המתרחקים של האשה הזקנה שילדה אותך, וממתין עוד כמה רגעים. מחכה שהיא תירדם.
אתה קם לנגב את עצמך ולרחוץ פנים.
"מנחם, זה אתה?"
אתה נעגם כשאתה שומע את קולה הרועד, המוכר.
אתה משתהה כמה רגעים, ואז עונה במיאוס.
"כן, אמא. זה אני".

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.
מעולם לא התחתנת. תמיד זה היה רק אתה והיא. היה גם אבא שלך, שעזב כשהיית ילד. מה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף פרישמן. אתה זוכר שקצת נסחפת ובלעת מים, והוא, רטוב ומריח ממלח, הרים אותך בבהלה וצעק, בפנים שהלבינו: "מנחם, עם ים לא מתעסקים!".
הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה, אבל אמא שלך אמרה לך שהרבה יותר מתאים לך להיות עורך דין.
"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי", אמרה.
אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש וכבר דיברו איתך על האפשרות שתהפוך לשותף. אתה שוקל את זה, אבל במקביל חושב כבר כמה שנים על השלב הבא. בעידוד אימך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט, והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לשמש כשופט בית משפט שלום בקצרין או דימונה.
"מה פתאום שישלחו אותך לשמה? אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם", פסקה אימך בפנים מבוהלים, כשהגעת לספר לה.
דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה בטוח שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.
אתה עובד בימים ראשון עד חמישי, תשע עד שבע. בשעה שתים עשרה וחצי אתה אוכל צהריים. משהו שאימך מכינה לך או פלאפל בפיתה שאתה קונה מההוא למטה.
אחים אין לך. לפני עשרים שנים שמעת לראשונה ממישהו שפעם היתה לך אחות, אבל היא מתה לפני שנולדת. אם ככה, אמרת לאיש, איך היא יכולה להיות אחותי?
 
אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ואתה קם לצחצח שיניים, ולפעמים להתקלח. אחרי שאתה חובש את הפאה שהיא קנתה לך כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח.
הוילונות כבר הוסטו ובית הקברות נגלה לפניך מבעד לחרכי הסורגים שתמיד היו שם. ארוחת הבוקר ממתינה לך על השולחן. חביתה וגבינה צהובה ועגבניות וזיתים ולחם שחור שאמא שלך כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבטרומפלדור. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדורי הכלכלה והמשפט, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.
אתה מקשיב בחצי אוזן לסיפורים של אימך. הם מתמקדים בסיפורים על הזדקנותו של בעל המכולת שהכרת כילד, ועל כך שהוא כבר שוכח את המחירים של כל דבר, או שמתבלבל בחשבון.
"הוא כבר לא חד", היא אומרת.
אתה מהנהן.
ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד. בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה, ותמיד סלט ירקות בצד. היא יודעת לבשל לא רע. בימי שישי בערב, אחרי שקראת את כל העיתונים שלך ולפני הטיול של הערב, אתם יושבים יחד אל השולחן עם המפה הלבנה. היא מגישה את הדג האפוי בתפוחי האדמה או מאכל מזרחי שאתה לא מכיר, ושלמדה להכין מהטלוויזיה, או מגברת מרוקאית שהיא פוגשת מדי פעם במכולת.
"יש ביניהם גם כמה אנשים תרבותיים", אמרה לך פעם.
"כן", אתה אומר. "יש גם כאלה".
בערבים אתה מטייל בעיר עם שתי כפפות. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש אותן בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה נושא איתך מאז ילדותך.
אתה מטייל ברחובות הפנימיים בעיקר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה הן השעות בהן אנשים עירניים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.
אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי והאוכל כבר מחכה לך. בדרך כלל חביתה עם נקניק. היא מספרת לך על איך עבר עליה היום. אתה מקשיב לעתים, ואפילו שואל שאלות. אחרי האוכל אתה שותה קפה, ואז מתקלח ורואה חדשות. לאחר מכן אתה יוצא לסיבוב היומי שלך.
"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום", היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי (בושם ישן ואודם על הלחי), ואתה מהנהן.
אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי הקיצי, המהול בריח זיעה ושתן כלבים. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. באזור כיכר דיזנגוף, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית. אתה נרגש כשאתה מתחיל לחשוב על היעד הראשון שאתה עומד לפקוד.
את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת מקום חדש. חלון צדדי עם שיחי היביסקוס או בוגונווילה פראיים ברקע. עדיף שהחצר תהיה נטושה ושלא תהווה מעבר בשום מקרה. אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות.
בהתחלה שוטטת בשפינוזה והרמן כהן וישראל'ס, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד מכולת שנראתה נטושה, למרות שבקע ממנה אור קלוש, ובחוץ עמדו שישיות של מים מינרליים. הבטת לעבר בניין מתקלף עם חצר פרועה ומוזנחת, וראית אור נדלק בקומת הקרקע.
החלטת לבדוק.
צעדת בביטחון אל הבנין ופנית בהחלטיות אל צידו הימני. הוא היה חשוך. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה. אז ראית את שיערה המתולתל וישיבתה הנכאה. למדת לזהות את הישיבה הזו, המסתירה מאחוריה חיים של מי שחש שהחמיץ את החיים. הבחנת שהיא מלאה למדי, אם כי לא שמנה. הבטת בה היטב, באפה הקטן, בשפתיה הדקות, בפרצופה העגלגל. לא יפה במיוחד, חשבת אז.
בדיזנגוף פינת גורדון אתה כבר ממש נרגש וכמעט רץ אל עבר הדירה. מכונית כמעט דורסת אותך, והנהג צועק לעברך: "יא מזדיין". תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה ממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים.
אתה מביט בשעון ורואה שהשעה היא תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבנין. אתה פונה אל הנקודה שבה אתה נוהג לעמוד. הבחורה יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.
בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).
לישישה הדקיקה, הכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים וחיוורים. אתה לא יכול לראות מן המקום שבו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.
הזקנה מתיישבת ושואלת תמיד איך היה הפרק, והבת עונה לה "בינוני". אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת, אשר, כמוך, גרה עם אימה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באמצעות האינטרנט או באמצעות המודעה שאימה שמה עבורה בעיתון. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת, כשדיברה על הגבר החדש, ועל על האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.
אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם היתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

בתשע וחצי, אחרי ארוחת השבת, קוסקוס בירקות על פי מתכון טלוויזיוני, הגעת אל הדירה. היא היתה נטושה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשאתה צועד ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שהוא היה די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקיה שלו.
האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבנין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה, ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז נעצר לרגע והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).
נעמדת בחוץ וראית את האורות דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות הנעל שלך, הנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש וויסקי. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא שתה את הליקר וצעק: "לא רע", תוך שהוא מהנהן בראשו כאדם אשר מקשיב למוסיקה מנוגנת היטב. הבעתו היתה גסה ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.
"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?", שאל אותה.
היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.
"וואלה", ענה.
הם שתקו לכמה שניות ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?".
היא קמה והתיישבה לצידו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב".
הוא הניח את כוס הליקר והניח באבחה אחת את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.
"זהו, ככה הרבה יותר טוב. לא?", הוא אמר לה. היא בהתה בחלל, ואמרה: "כן".
לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "את אוהבת אמנות, רנסנס, אה?" היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.
"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס", נהם בפה מלא ריר.
לפתע הדפה אותו בקושי.
"לא גבי. לא פה. בחדר", ביקשה.
ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו, ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר".
הם נסגרו מאחורי אחת הדלתות.
הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור. חזרת אל החלון הראשי והמתנת.
אחרי רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים, וראית שהוא מגיע לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, וראית מעליך את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת מן החלון ויצאת מהגינה. השעה כבר אחרי חצות, ואמא שלך בטח תדאג לך.
אז חזרת גם למחרת, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום. אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכל לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה התפלה בין השתיים ועוזב.
אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים. הולנדים).
אתה מסובב את המפתח.
"מנחם, זה אתה?", אתה שומע את הקול המהול בשינה, קול של לילה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.
"כבר התחלתי לדאוג", אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף, גם עכשיו, בקיץ.
אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך.
בשנים האחרונות הפכת להיות דומה לאביך, אך אין מי שיספר לך על כך, גם לא אימך, אשר לא מוכנה לדבר עליו.
כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם מתעוותים בכאב נורא כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.
אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה והמוחלטת אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את הפנים. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה של אימך התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.
אתה חוזר אל החדר. חלון חדר השינה המסורג שלך משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.
אתה מגיף את התריס, מניח את הכפפות והפאה על השולחן, ולוקח ממנו את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, שופט במחוזי.
אתה מניח את הספר ומושיט יד מתחת למזרן. אתה חושב לאונן, אבל מחליט לוותר. אתה מביט ביד בלי שלוש האצבעות וחושב על גבי ועל הבחורה, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.
אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך הבת אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה. אתה ממשיך בסיבובים שלך.
ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. אתה מתגרה. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור בירוק. גם היום, כמעט עשרים שנה לאחר שהתחלת להכיר את חייהם של אלה המתגוררים בדירות הקרקע, אתה לא מבין מהו אותו ירוק (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). לאט לאט אתה מבין שמדובר במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השניה. למדת לזהות את הרחשים. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס. יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך אור של פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.
אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בתוך חושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן וריח המריחואנה מגיע אל אפך. אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה לא עומד בפיתוי ונע אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה דורך על משהו שעושה רעש, והצעירה הפחות יפה נדרכת. "מי זה?", היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

**
התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור איתה קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שהפך אותך לאוויר. יום אחד ישבת לא רחוק ממנה כשדיברה בקפיטריה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות שבהם הם מתגוררים. הוא בפלורנטין, היא בצפון הישן. אלכסנדר ינאי.
"רחוב נהדר", אמר הסטודנט. היא הנהנה וינקה מהסיגריה שלה.
בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו השופט ויתקון". היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.
באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.
במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם מיוזעת אחרי שעה ארוכה. ראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת וראית אותה קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת ("כן, אפשר לקבוע שם", אמרה לו באדישות). ראית אותה בוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים, ומסננת בקול "בן זונה". ראית אותה כפי שרואים אנשים כשהם לבד.
גם ראית אותה אורזת אחרי שנה וחצי ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, המטה לנפול, על נפיחותיו הנוראיות, על מותו הקרב שהיטבת לצפות.
ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, החלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.
ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים אל מול סרטים פורנוגרפיים. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן).
אבל האינטימיות שנוצרה באמצעות סקס חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון, שבהם ישבו אנשים עם חולצות כפתורים מהוהות עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם, עם הלקוחות או עם האשה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.
חיפשת אנשים שרצית להכיר. שהתאווית להיות חבר שלהם. אלא שמשום מה האנשים האלה לא גרו בדירות הקרקע של העיר אשר בגינותיהן בוגנוויליות והיביסקוסים פראיים. לאט לאט התפשרת על כאלה אשר היית מסתפק בלדעת עליהם קצת יותר, ממש כמו הבחורה ההיא בת השלושים וחמש עם העיניים בצבע התה, שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.
יותר מחודש לא ראית אותה. ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי", חזרת אחריה), הגעת אל הדירה. הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה" (רק אז ידעת את שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצידו. גם היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צידי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים, ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.
"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה", הוא צעק, למרות שישבה קרוב אליו. תקוה לא ענתה לו, והגבר המשיך. "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגיל שלה. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגיל שלהם".
"היא בחיים לא תסכים", אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.
"לא תרצה? נעשה שתרצה", אמר לתקוה, והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.
"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו", אמר.
תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.
"לא גבי. לא פה. בחדר", שמעת אותה אומרת לגבר, אשר הקים אותה וגרר אותה אל השולחן, ונעמד מאחוריה וקילף ממנה את התחתונים. עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה המתעוותים מכאב. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך, או שאולי חשבה שראתה איזה מלאך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.
"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאני לא אשכנזי? שחבל שאין לי תואר שני?", צעק, והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי. הזין השחור שלי על השולחן שלך. השפיך שלי על הבת הדוקטורית שלך", צרח באמוק.
מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה עווית הכאב ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אימה.
הפה שלך נפתח מבלי שרצית. חשבת שאתה עומד להקיא, אבל נחרדת לשמוע צעקה.
"תעזוב אותה!".
זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, שהיה נפלט מהבטן שלך בעתות מצוקה (לעולם לא תדע שזה בעצם הקול שנפלט מתהומות הבטן של אבא שלך כשראה את התינוקת שלו זוחלת אל מותה, כמעט חמישים שנה קודם).
הגבר נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את הצעקה שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

**
אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן ("ניימן, הסברת לחבר ועדה שנראה לך ממוצא תימני, הוא אדם ללא שם").  אתה חוזר הביתה, ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך (אודם על הלחיים), אך נראה לך שהיא התאכזבה לשמוע שהתמנית לבית משפט בכפר סבא ולא לתל אביב. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדת ארנסטו בבן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן", היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן", חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן", מדגישה אמא שלך.
אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.
אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. אתם מסכימים לקנות עוד כמה חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, אולי תגיע סוף סוף לברנר, עגנון ופוגל.
"ספרות רוסית", אומרת לך אמא שלך, ויורקת עליך מבלי משים שאריות פוקצ'ה.
"בהחלט", אתה עונה. "דוסטויבסקי. גוגול. בולגקוב. טורגנייב. הם בהחלט בתכנון שלי. אלה סופרים שאדם תרבותי חייב להכיר את כתביהם".
"אל תשכח את צ'כוב וטולסטוי".
"כן, בוודאי. טולסטוי".
אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.
הראש שלך מסתובב. אתה לא רגיל לשתות.
בשעה עשר אתם מזמינים חשבון, וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים, ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל".
"כן", אתה עונה, "עוד מעט".
אתה אוהב את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, אשר יושבים לעתים קרובות לבדם, עם כוס תה או סיגריה, נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.
אתם מגיעים אל הדירה מבושמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא מתפרכסת כמו בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. היא מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.
הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף ואז אל פינת פרישמן ואז אל גורדון. אתה נמלא ריגשה מאירועי היום ומתכנן מחר להיכנס בגאווה אל המשרד. רואה בעיני רוחך את העמיתים המוריקים מקנאה. את המבט בעיניהן של המזכירות.
"אולי לא הערכנו אותו נכון", יאמרו בינן לבין עצמן.
מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומחליט רק להציץ מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שאוננת על דמותה, על מבטה השלו בעוד גבי משתלהב בתוכה באלימות. החלטת לנסות וליצור איתה קשר. אתה אמנם לא יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר), ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא איתרת אף מרצה בשם תקוה, אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לבית ולנסות לקשור איתה שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי זה יקרה אחרי שתמונה לשופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום חשבת שראית אותה. היא תשאל אם אתה פקיד או עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.
אתה עומד אל מול הבנין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש בפחות החלטיות אל החלון (אחרי הכל, אתה מעט שתוי), ועומד לידו בצורה רשלנית. אתה רואה בדירה שישה או שבעה גברים ובחורה צעירה שמתפשטת, על רקע מוסיקת פופ בלתי מוכרת.
השישה או השבעה יושבים משולהבים ומוחאים כפיים. על ראשו של גבי יש איזה כובע, שכתוב עליו משהו. אתה מחפש את תקוה ולא רואה אותה.
"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן", צווח גבר שרירי עם מבט וולגרי, ומצביע על גבי. אתה מרגיש את הצמרמורת מקפיאה את עמוד השדרה שלך, ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.
"מה זה, יש מישהו בחלון", צועק פתאום אחד הגברים.
גבי מביט בחבר שצעק, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!", הוא שואג בתדהמה.
אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות, ולזנק מעל הגדר. הפאה שלך נתפסת בעץ, ואתה חוזר לקחת אותה.
אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.
אתה שומע רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות. אלה צעדי העור האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). לא רחוק מהמכולת הנטושה, על המדרכה המדיפה ניחוח חריף של שארית ענבות פיקוס ושתן כלבים, אתה מאבד את שיווי משקלך. הם מתנפלים עליך.
אט אט אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.
גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח", הוא שואג.
אחד החברים שלו (קלטת את שמו. מרטין) שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים, וצועק: "מציץ אה, מציץ אה?", כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.
אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.
"מה זה?", צועק מרטין בבהלה כשהוא רואה שאין לך אצבעות.
גבי יורק בצד, כמו על מנת לקחת הפסקה.
"בואנה, אין לו אצבעות".
החבורה פתאום עוצרת, ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.
לפתע, כמו ממקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נוראית, נשית ומיוסרת. זו זעקה של אשה שכורתים לה איבר. ואז, כשהיא נפסקת, אתה שומע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.
באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והעצמות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבנין הזה, אלא מה כיצד היו מתגלגלים חייך אם לא היית מתמנה היום לשופט. בוודאי לא הייתם יוצאים לחגוג בארנסטו, ובוודאי שלא היית מגיע אל הדירה דווקא במסיבת הרווקים של גבי. או מה היה קורה לו הייתם בוחרים במסעדה אחרת, מעט רחוקה יותר מהדירה, נניח, בבלינצ'ס בירמיהו, כפי שחשבתם לעשות בהתחלה. במקרה ההוא אולי היית עייף מדי על מנת לצאת, או שאולי פחות מבוסם מהיין שהיו מגישים לך שם. או מה היה קורה אלמלא היית מגלה את הדירה בהירשנברג או מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון. מה היה קורה אלמלא היו נקטעות לך האצבעות (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח) או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות.
על מנת לנחם.
באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין (אולי האשה שצווחה בהיסטריה), אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של החיים שלך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי", כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אימך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון מתכתי וקר. "אתה יכול להשיג יותר טוב מזה".
אתה יודע שלו היית הולך בעקבות מה שהרגשת, ולא היית נפרד מהאשה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פאראמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך צינור חרס חלול או קסדת ברזל: "השם ישמור, איזו זוועה".
בסתר ליבך שעומד לנדום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.
האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה כבר מבין שלא תראה את אמא שלך צועדת במסע הלוויה שלך בבית הקברות שמתחת לחדר בו גדלת, אל עבר חלקת הקבר שהזמינה לך, בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.
לא תראה את האישה הזו, שבוודאי לא תאריך ימים, נשענת על מישהו ומסננת, במעין מנטרה. "כמה רצה להיות שופט. שופט". ואז, על שפת הקבר, אחרי שארבעה אנשים שלא שהכרת סחבו את האלונקה שלך בצעדים נמהרים, נשמטות הברכיים שלה אל תלולית העפר. מישהו שופך עליה מים, והיא מתעוררת וגונחת בבהלה, כמו חיה נטרפת.
מישהו אחר, בחולצה לבנה מוכתמת מחול, מחזיק אותה כשהיא רוצה להיכנס איתך אל תוך החור הפעור. היא צועקת, כפי שלא שמעת אותה מעולם: "התינוק שלי. זה התינוק שלי שבפנים".
אתה לא תראה את האנשים הנבוכים הנועצים במבוכה את מבטם בקרקע, ומשוועים שהאדמה תבלע אותם ולא אותך. יש שם יותר מכפי שהכרת, אחרי שבאותו הבוקר בישרו העיתונים על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת  ולו יום אחד בחייך.
הגיעו שר המשפטים ("אנחנו נתפוס את האשמים ונמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר", הוא אומר בנאום קצר) וכמה שופטים וחברי כנסת.
אתה לא תראה את עורכי הדין שעבדו איתך ואת הלקוחות לשעבר, עומדים ומלאלאים בראש כלא מאמינים, וגם לא את הזקנים מהשכונה שמגיעים דרך קבע ללוויות, עם שקיות הניילון שלהם, המלאות בכריכים ועיתונים ותלושי מזון.
"כבר לא קוברים פה אף אחד. רק אנשים חשובים שקנו חלקה", יאמר אחד מהם לאחד העיתונאים שהגיעו לסקר את המסע.
אתה לא תראה גם את האיש הזקן, רדוף רגשות האשם, שעומד במרחק מה מההתקהלות, משקיף על מסעך האחרון. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכל נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנוראית שליוותה את סופה.
זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השניה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.
האיש הזה, אשר כעת משקיף על השלכתך מהאלונקה אל תוך הבור, הוא זה אשר יצא בוקר אחד, לפני ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה, ולעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים.
אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אימך, אשתו, וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.
בערך בתקופה בה התחלת להיות סטודנט, כשכבר מיעטה לצאת מהבית, חדל לצפות בה, ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע קסקט אפור, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

האיש הזה הוא עמד קשוי איברים ליד מכולת הרפאים בגורדון וראה כיצד מכים אותך למוות מבלי היכולת לעשות דבר. הוא לא שם לב שהסיגריה שהצמיחה אפר בין אצבעותיו נשמטה מהיד הרועדת, ורק אחרי דקות ארוכה של אימה שיחרר את אותה צווחה שנפלטה חמישים שנה קודם מתהומות הבטן שלו.
באותו הרגע ידעתי כי הצווחה הזו, אשר הגיחה לעתים מבין הסדינים וצלי הזכרונות וקרעי הסיוטים שליוו את ימיי ולילותיי, תמשיך לרדוף אותי עד יומי האחרון. עד הרגע בו תצא נשמתי.

.