קונכיות | טעימה

×§× × × × × ×ª / × × × × × ×©×¨

גונן נשר, הגיבור־המספר של קונכיות, גרוש ואב לשניים, חי בקיבוץ שבו נולד וגדל. הוא מיטלטל בין אהבתו לאמו, המאושפזת שנים במוסד הסיעודי בקיבוץ וכבר אינה מדברת, לבין תחושת הדחייה ממה שנותר ממנה, והמשאלה כי תמות.

מדי פעם באה לבקרו לוּבְּנָא, האחות המטפלת באמו במוסד הסיעודי. היא מקשיבה לסיפורים מילדותו, בעיקר על יחסיו עם אביו המסוגר, וגופה הגדול מנחם אותו בלילות.

גונן מתאמץ להירפא מפרשת אהבה בת שנתיים עם עתליה הנשואה, אך בה־בעת כופה על עצמו לחיות שוב ושוב את התשוקה ואת הכאב. פרטים רבים במציאות חייו עדיין קשורים באהובתו ומזכירים לו אותה, ודמותה לא מרפה ממנו גם כאשר הוא בורח לאיסלנד הרחוקה.

הקונכיות, ההגנות שבהן אנחנו מחביאים את הנפש, על פצעיה וכמיהותיה, עומדות ברומן אל מול המסגרות החברתיות וצוויהן הנוקשים. הרומן בודק אפשרויות חשיפה של החלקים הרכים והפגיעים, ואת סיכויי המפגש של החלקים הללו עם הזולת. רק מי שמתקלף משריונו יכול לשמוע את המיית הים שבקונכייה.

המספר הוא כבד שמיעה; הוא חווה את העולם באינטנסיביות של צבעים, של ריחות, של טעמים ומגע, ובאמצעות דמיונו הפראי. רגשותיו מועצמים, והוא צולל בתוכם כמו בים, משוחרר ממכשירי השמיעה.

כתיבתו של גונן נשר עשירה, חושנית ואסוציאטיבית, ונעה בווירטואוזיות בין עבר להווה, ובין מציאות לחלום או הזיה.

קונכיות הוא ספרו השני של גונן נשר. ספרו הראשון לעוף כמו בוב בימון ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2010), וזכה בשבחי הביקורת ובפרס רמת־גן לספר ביכורים.

***

אף הצל המקדים את בואה הוא יופי

(פרננדו פסואה)

אבא ואמא לא עונים

היא היתה מוכּרת לי, הזקנה שיצאה מהצרכנייה במושב,

מובלת בכיסא גלגלים.

מי זו? שאלתי את הקופאי, זו ציפורה שפר, ענה.

ואני הייתי בטוח שציפורה מתה כבר לפני המון זמן.

(גיורא פישר)

די, אמא, אני רוצה שתמותי כבר. מיציתי. גם

בפנים היפות שלך או במה שנותר מהן, אני רואה את המיצוי הזה.

בשבועות האחרונים התחלתי להבין שאמא כבר ממש לא כאן. לא,

היא לא מתה, ליבה עדיין פועם, המערכות החיוניות מתפקדות, כמו

שניסחה דוקטור אביטל, הרופאה של הבניין, אבל בשרה מצטמק,

מתפוגג. אני רוצה שהיא תישן ולא תסבול, כי היא בוכה ומתפתלת,

עורה משובץ מדבקות נרקוטיות ומערכת העיכול רכה וסמרטוטית

מרוב יוגורט קרלו וסמים מרוסקים. מצידי שתעשן ג'וינטים כל היום

וכל הלילה, רק שתחדל מהבכי הזה. ופתאום מחרידה אותי המחשבה,

הדיור המוגן שעל ראש גבעת הקיבוץ הוא כמו בתי התינוקות

שבמורד הגבעה, שניהם מאוכלסים יצורים עדינים, אלה בראשיתם

ואלה באחריתם, מחותלים, מלעלעים רסק, בוכים, מחייכים במודע

או שלא.

ואבא, בשבועות האחרונים אני מצלצל אל הבית שלו והוא לא

עונה. אבא ואמא כבר לא עונים לי בבית שלהם. תשע־שמונה־

שלוש־תשע־שלוש־חמש־חמש אני מחייג, ומחייג שוב, לפעמים

נמלא שמחה כי נדמה לי שזה צליל תפוס, ואני משוכנע שאבא

מדבר עם אחי שכל־כך רחוק מאיתנו. ולפעמים, כאשר הצליל בבית

של אמא ואבא תפוס, אבא לא מדבר עם איש, הוא פשוט מניח את

הטלפון כך שיחשבו שהוא תפוס, ואז אני יודע שהוא ישן או מתקלח

או רואה סרט דוקומנטרי על מלחמת העולם הראשונה. ולפעמים אף

אחד מהתסריטים האלה אינו נכון והכל הרבה יותר פשוט, אבא לא

שׂם יותר זין עליי ועל אף אחד אחר, ופשוט רוצה להקשיב לצלילים

של מקהלת הצבא האדום. אני מחייך כשאני מדמיין אותו מדגיש,

"המקורית, לא זו שהתרסקה עם המטוס", ואז אני יודע שאבא אולי

קצת, לפחות קצת, רגוע, מקשיב לבס שבוקע מעשרות פיות גבריים

שנולדו בחבלי ארץ קרובים או אפילו זהים לעיירות שהסבים שלו

נולדו בהן, עיירות ויערות ומישורי חיטה אינסופיים, שתמיד אהבתי

לקרוא עליהם בשני הכרכים של 'אנה קרנינה'. והרדיו של אבא

ואמא. כבר עשרות שנים אני, ואחר כך הילדים שלי, אומרים להם,

נו, תחליפו כבר את גרוטאת העץ הזו, אבל אבא אוהב להתעסק

עם הכפתורים העגולים, ולפעמים הוא מפרק את כל התיבה ומחזק

את חוטי החשמל העדינים ואת סוללות הפליז הכסופות. אבא הוא

מכונאי מהדור הישן, תמיד יעדיף לתקן בעצמו מכשיר אלקטרוני

עדין, מאשר לקנות חדש. אפילו את מכשירי השמיעה שלי הוא ניסה

פעם לנקות עם תרסיס לניקוי קרבורטורים, החומר הכי אפקטיבי

להסרת שמנים מחלקי מנוע של רכבים, שחצו מזמן מאתיים אלף

קילומטרים של אספלט ופיח. במשך שנים הסתובבה בקיבוץ אגדה,

שהוא אלחוטאי של המוסד. כשהייתי ילד קיננה בי גאווה כמוסה,

שאבא לא רק מתקן חוטים קרועים אלא גם בונה פצצות או מנטרל

אותן ברחוב ראשי של אחת מערי אירופה.

אני חושב לצלצל לשכנה שלו, שתיכנס לבדוק שהוא נושם.

לפעמים אני טס באופניים של הבן שלי במורד הגבעה שלנו, ונכנס

בשביל הגישה של ביתם ומנגב את הרגליים, ורגע לפני שאני פותח

את דלת העץ החומה המכוערת, אני עוד בסרטים שאבא שוכב עם

פה פעור ועיניים פעורות וגוף קפוץ, כמי שחטף שבץ מוחי. גם זאת

אני מדמה בשניות האלה, הלומות הדופק, שאבא ישן במיטת היחיד

ההסתדרותית שלו, בחדר הקטן שהוא סידר לעצמו מאז שאמא והוא

החליטו להפסיק לישון יחד, וזו לא שינה של מנוחה, כי אם גסיסה

של איש שלא יכול יותר לסבול את עצמו, ובלע את כל הכדורים שהיו

בארון התרופות שלו, גם כאלה שפג תוקפם. ואני מתנחם במחשבה,

שאם כבר כדורים, אז שאבא ירסק אותם במכתש ועלי כבדים מברזל,

שאחי הביא פעם משוק בצפון ירדן, וימהל את האופיום האבקתי

הנעים בצנצנת דבש, שהוא עוד ממשיך לקבל מבעלת המכוורת

שאבא שלו הקים פעם, בשנות החמישים, בשדות שהקיפו את עכו,

וככה ההכנות למוות תהיינה קצת מתוקות, סמיכות, כאותה חלת

דבש עם צורות גיאומטריות, שתמיד דמיינתי שהיא וופל בלגי.

אבא לא עונה בבית שלו. אני מסתכל בשעון הקיר, שהילדים הכינו

לי פעם מקרמיקה ואני הוספתי לו מנגנון פשוט, ואומר לעצמי, יש

מצב שאמא עוד ערה ואבא עדיין בחדר שלה שעל ראש הגבעה,

במפלצת הבטון הגבוהה של הדיור הסיעודי. היי, ערב טוב לוּבְּנָא, אני

מתקשר לדלפק האחות, תראו מי שמדבר, היא עונה לי, אתה שכחת

שיש לך כאן אמא? ואני מזהה בקולה את החיוך היפה שלה, עיניים

טובות בגוף ענק. לובנא, אני שואל אותה, מתחמק מהאשמה שהיא

מטילה בי, לובנא זה כמו לִבנה, נכון? העץ הרפואי? והיא מגחכת

בצד השני ואומרת, תיזהר, זה גם צמח רעיל, ומנתקת, ואני יודע

שצריך לטפס את העלייה מהבית שלי לחדר של אמא. ובזמן שאני

מתלבש ונועל נעליים אני חושב על הנופים שלובנא רואה מחלונות

בית הבטון החשוף שלה, תמונות גדולות של שדות מעובדים ולא

מעובדים, תירס וחיטה ותִלתן וסורגום ושחת וחלקות גדולות של

כרישה, שתלויות במדרונות המתונים שבין צומת זרזיר ונחל ציפורי

לצומת המוביל, פסים־פסים של ערוגות ותלמים. לובנא היא אחות

ראשית במשמרות ערב, ואני תמיד מושך קצת את הזמן אחרי שאמא

נרדמת ואבא הולך, ונשאר איתה, לדבר, לצחוק ולהרגיש את המתח

המיני המחשמל שבין גבר ואישה גרושים ובודדים, שכל מה שהם

רוצים ברגע מסוים זה חום גוף וחיבוק מועך, שיסתיים בנִמנום

מפונק, ואחריו תרדמה עמוקה, כבדה, אינסופית אולי. כי לפעמים

אני רוצה להירדם ולא להתעורר, פשוט לזכור שבטרם נעצמו העיניים

שלי היה איתי גוף אישה גדול חם עם שדיים עגולים ורחבים ושיער

ערווה מלוח, רך, בין הירכיים, שאני רוצה להישאב אל תוכן כמו

האיש הממוזער בסרט של אלמודובר, שפשט את חליפת המעבדה

הלבנה ואחר את תחתוני הבוקסר, שאף אוויר כמו לפני צלילה ואז,

בשתי ידיו הצנומות והחזקות, פער את שפתי הערווה הענקיות כמו

היו דלתות ברזל של האנגר מטוסים ונכנס, נשאב פנימה, ונשאר שם.

סדרות

צרו קשר

כללי