איזה שיר אתה הכי אוהב?
"קשה לי לבחור אחד אבל 'מזמור שיר לירוק' הוא שיר ארוך והגותי שאני אוהב וקשור אליו לא פחות משאני קשור ל'רגע אחד שקט בבקשה'. אם הייתי צריך להחליט אחד, זה השיר"
ופרופ' עוזי שביט אמר: "אחת עשרה השורות המסיימות של השיר "מזמור שיר לירוק" הן, להערכתי, מפסגת שירתו של זך ושל השירה הישראלית כולה בראשית המאה ה-21"
נתן זך
מזמור שיר לירוק
ליעקב הראל
רַק הָעַד יָרֹק אֲבָל רוּחוֹ
בַּפֶּרַח, בְּכַר הַדֶּשֶׁא, בָּעֵץ,
בִּדְכִי הַיָּם וּבְגַלָּיו, בַּפְּרִי וּבְמִכְחוֹל
וּבְקוֹלוֹ הַגַּבְרִי שֶׁל הַיַּעַר.
"בַּשְׁלוּת הִיא הַכֹּל"* אָמַר הַמְשׁוֹרֵר
וְאוּלַי צָדַק. אַךְ כָּל שֶׁהִגִּיעַ
לִגְמַר בִּשּׁוּלוֹ מָלֵא כְּבָר אֶת
לֵאוּת הַקַּיִץ הַכְּבֵדָה,
הָרִקָּבוֹן וְהַשָּׁרָב הוֹרְסִים אֵלָיו
בְּצֶבַע לֹא מֻגְמָר שֶׁבּוֹ טָמוּן
הַקֵּץ: בְּכָל שֶׁהוּא קָשֶׁה וּמִתְרַכֵּךְ
וְכִסּוּפִים עַל סַף כְּמִישָׁה וּנְשִׁירָה,
כְּמוֹ עָלֶה אֲשֶׁר מִצָּה אֶת יַרְקוּתוֹ
וּמְעַט הַנֶּצַח אֲשֶׁר בּוֹ לֹא נִשְׁתַּמֵּר.
רַק הָאִילָן אֲשֶׁר הִשִּׁיר עָלָיו
יַחֲזֹר אֶל הַיָּרֹק אַךְ לֹא יִזְכֹּר
אֶת שֶׁעָבַר עָלָיו, כְּשִׁיר שֶל מְשׁוֹרֵר
שֶׁעֲסִיסוֹ אָבַד, גַּם הוּא זְמַנִּי בִּלְבַד
וְלֹא יָשׁוּב, כְּמוֹ נָס לֵחוֹ בְּחִלּוּפֵי
עוֹנוֹת, בַּחֲזָרָה הָאֵינְסוֹפִית שֶׁבְּסוֹפָהּ
כְּמִישָׁה, כִּבְיָכוֹל, תִּקְוַת מִכְחוֹל
הַמַּחֲלִיף תָּמִיד צְבָעִים כְּמוֹ זִקִּית.
כָּךְ שֶׁלִּחְיוֹת אֶת הַחַיִּים מִתּוֹךְ
מוֹרָא הַבֹּסֶר הוּא גַּם הֶבְלָם. כָּל שֶׁהָיָה
הוּא אַשְׁלָיָה זְמַנִּית, רִגְעִית לְרֶגַע תָּם.
אֶל הַיָּרֹק צוֹמְחִים וְלֹא בָּאִים. צוֹמְחִים
בִּלְבַד וּבִידִיעָה וְלֹא מִתּוֹךְ תִּקְוַת
אֱנוֹשׁ בָּלָה. יָרֹק הוּא רַק מָבוֹא,
לֹא הַטְּרַקְלִין בּוֹ נֶאֱסֶפֶת כָּל הַדֶּרֶךְ שֶׁעָבַרְתָּ,
אִם גַּם עָבַרְתָּ בְּלֹא תִּקְוָה לְתַקָּנָה, לֹא
הַמֹּר וְהַצֳּרִי הַמַּמְתִּינִים לְבוֹא מַרְפֵּא.
רַק בַּיָּרֹק מוֹצְאוֹת כָּל הַדְּרָכִים אֶת תִּקּוּנָן
שֶׁלֹּא יַכְזִיב, אִם גַּם זְמַנִּי, לֹא סְתָם
שִׁגְרָה, מִדְרוֹן וְהַשְׁלָמָה, תַּרְמִית וּמַהֲמוֹרָה.
רַק בַּיָּרֹק לֹא הָיוּ כָּל הַדְּרָכִים וְהַפְּגָעִים
לַשָּׁוְא, רַק שָׁם מֻתָּר לָנוּחַ, לִרְווֹת קְצָת נַחַת
מִנִּסְיוֹן חַיֶּיךָ שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִתָּן חִנָּם
לִפְנֵי אָבְדַן שְׂרִידֵי חִיּוּנִיּוּתוֹ.
כִּי כָּל שֶׁנֶּאֱסַף נִפְגָּשׁ כָּאן וְהוּא יָרֹק
וְחֶסֶד בּוֹ, חֶמְלָה וְכָל אֲשֶׁר צָמֵאתָ לוֹ בְּמַהֲלַךְ
שָׁנִים רַבּוֹת, שְׁגָגוֹת וְתַפְנִיּוֹת וְכַוָּנוֹת אֵין קֵץ וְלֹא מִצּוּי.
כִּי הַמִּצּוּי הוּא מַחֲלָה אוֹ אַךְ תַּרְמִית, וְרַק
הַזִּקִּית מַחֲלִיפָה צְבָעִים בְּלֹא לְשַׁלֵּם מְחִיר.
כָּךְ לֹא יָשִׁיר הָעֵץ, לֹא תְּזַמֵּר הָרוּחַ, עָבִים לֹא יְעוֹפְפוּ
וְיוֹם לְיוֹם לֹא יַבִּיעַ אֹמֶר וְשׁוּם הֶמְיַת
גַּלִּים לֹא תּאֹמַר: עַכְשָׁו.
וְכָךְ הָיָה תָּמִיד. יְרֹקֶת שֶׁל תִּקְוָה נִכְזֶבֶת
אַף הִיא רַק בֹּסֶר וְהַשְׁחָתָה וּמַיִם שֶׁעוֹמְדִים
וְהֵם מְעֻפָּשִׁים כַּחֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל הַזָּקֵן שֶׁמֵּעוֹלָם
לֹא יִתְגַּשְּׁמוּ וְלֹא יִשְּׂאוּ פְּרִי. כִּי רַק
אֲשֶׁר הֻגְשַׁם יָרֹק, וְלוּ רַק לִזְמַן מָה.
אֲבָל אַתָּה בַּחוּם וּבַצָּהֹב וּבַכָּחֹל שָׁגִיתָ.
גַם הַשָּׁמַיִם לֹא כְּחֻלִּים לְעֵין טַיָּס וַעֲפִיפוֹן
שֶׁל יְלָדִים. כִּי הָרִבּוּי קְלָלָה
וְלֹא בְּרָכָה הוּא, הִתְמַכְּרוּת לָאֲבַדּוֹן
בְּחֹסֶר כָּל תִּקְוָה. כָּמוֹהוּ כְּחִוְרוֹנוֹ
שֶׁל גּוֹסֵס הַמַּצְהִיב בְּמִטָּתוֹ.
וְכָךְ הָיָה תָּמִיד, לְעוֹלָמִים. יְרֹק תִּקְוָה
נִכְזֶבֶת אַף הִיא רַק בֹּסֶר וְהִשְׁתַּהוּת
וּמַיִם שֶׁעוֹמְדִים זְמַן רַב מִדַּי
וּמִזְדַּהֲמִים. כִּי רַק הַמִּתְגַּשֵּׁם
יָרֹק וְגַם זֹאת רַק לִזְמַן מֻגְבָּל. בַּחוּם
וּבַצָּהֹב וּבָאָדֹם וּבַשָּׁחוֹר שָׁגִיתָ וְאִם
שָׁגִיתָ בְּכָל אֵלֶּה לֹא תַּבְשִׁיל
וְהַבִּלְבּוּל אֲשֶׁר הִשְׁחִית אֶת דִּמְיוֹנְךָ עוֹדוֹ
עוֹקֵץ וּמְזַמְזֵם לְךָ כְּזָבִים כְּמוֹ בְּכַוֶּרֶת
דְּבוֹרִים וּדְבַשׁ צָהֹב שֶׁיֵּאָסֵף בִּידֵי זָרִים.
עַכְשָׁו הַנַּח אֶת כְּלֵי מְלַאכְתְּךָ,
כַּשִּׁיל, קוּלְמוֹס, חֶרְמֵשׁ, אֶקְדָּח. כָּל
אֵלֶּה נִדּוֹנִים לַמָּוֶת. גַּם צַעַר הוּא
רַק שִׁלּוּט דְּרָכִים בִּלְשׁוֹנוֹת זָרוֹת.
קוֹלוֹ הַצַּרְחָנִי–צוֹרֵם שֶׁל הַמַּנְהִיג
אוֹ הַמַּקְלֵט הֵם רַק עֵדוּת לַשֶּׁקֶר,
לַיֻּמְרָה, לַבַּעֲרוּת אוֹ לְמַעֲרֶכֶת עִכּוּל
פְּגוּמָה, סֵרוּב אַלִּים לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים
כַּאֲשֶׁר נִתְּנוּ, אִם גַּם מֻרְסוֹת בָּהֶם, פְּגָמִים
וְכִשְׁלוֹנוֹת מָרִים. לַשָּׁוְא גַּם
כִּשְׁרוֹנְךָ לְהַחֲלִיף מַדִּים, דֵּעוֹת,
זְמַנִּית אוֹ בִּלְזוּת שְׂפָתַיִם,
בְּכַחַשׁ וּבְתַרְמִית בְּאֹפֶל צִבְעוֹנִי,
שֶׁכֵּן חַיֶּיךָ נוֹעֲדוּ, אִם יְצַרְתָּם
בִּשְׁלֵמוּתָם, לִהְיוֹת עוֹלָם.
אֲבָל הָרוּחַ כָּאן הִיא רוּחַ עֶרֶב
וְעֶרֶב לְעוֹלָם הוּא זְמַן פְּרֵדוֹת
מֵאַשְׁלָיוֹת הַהֶבֶל וְתִקְווֹת הַשָּׁוְא
וְאִם נִגְזַר עָלֶיךָ כִּי תִּכְלֶה
מוּטָב לִכְלוֹת עַכְשָׁו וּבְגוּף בָּרִיא
מִמּוֹת הַיִּסּוּרִים בְּתִקְוָה שֶׁלֹּא מֻמְּשָׁה
וּבְשֶׁקֶר הַמְנַחֲמִים. כִּי גַּם הַהִתְנַסּוּת
בְּרָכָה וְלֹא קְלָלָה אוֹ דֶּרֶךְ עֲקִיפִין הִיא.
רַק בָּהּ יָשִׁיר הָעֵץ וּתְזַמֵּר הָרוּחַ,
רָקִיעַ יִתְגַּוֵּן וְיוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ
אֹמֶר וְלַחַשׁ קוֹל אוֹ אֲהוּבָה
יֹאמַר: עַכְשָׁו עַכְשָׁו. מוּטָב לָסוּף חֶלְקִית
וְאַף תּוֹךְ כִּשָּׁלוֹן בַּדֶּרֶךְ אֶל הַשָּׁלֵם.
אַךְ אִם תִּשְׁמַע יָרֹק בְּכָל נִימָה שֶׁל נִשְׁמָתְךָ
בְּלֹא הַשְׁלָמָה עִם קֵץ כּוֹזֵב,
אוּלַי תִּזְכֹּר לָרִאשׁוֹנָה גַּם רֶגַע
שֶׁל אֱמֶת שֶׁלֹּא יֹאבַד.
וְכָךְ הוֹוֶה וְכָךְ יִהְיֶה תָּמִיד. גַּם
אִם יְרֹק תִּקְוָה הָיָה רַק בֹּסֶר בְּטֶרֶם
הִתְגַּשֵּׁם וְהִתְמַלֵּא. שֶׁכֵּן כָּאן אֵין
מָקוֹם לִלְזוּת שְׂפָתַיִם, לְגַאֲוָה בְּצֶבַע
לֹא מֻגְדָּר, לֹא אֶפְשָׁרִי.
נָכוֹן, הָרוּחַ כָּאן הִיא רוּחַ עֶרֶב
וְעֶרֶב לְעוֹלָם הוּא זְמַן פְּרִידוֹת
אַךְ גַּם שׂבַע הַמְּלֵאוּת אֵינוֹ תָּמִיד יָרֹק
וְהַמָּלֵא וְהַמֻּשְׁלָם לֹא לָאָדָם נִתְּנוּ.
הִנֵּה נִפְעָר כָּל הַיָּרֹק כֻּלּוֹ
וְהוּא שׁוֹפֵעַ וּמֵשִׁיב הַנֶּפֶשׁ
אַךְ רְאֵה זֶה פֶּלֶא: אַף לְךָ חֵלֶק בּוֹ אִם גַּם זָעִיר.
בּוֹא וַחֲסֵה בּוֹ כִּי הוּא הוֹוֶה לְנֶצַח
לֹא לְךָ, גַּם אִם עָיַפְתָּ לַהוֹרְגִים.
כָּאן אֵין הוֹרֵג וְלֹא עוֹרֵג,
רַק אִישׁ אֲשֶׁר שָׁלְמָה מְלַאכְתּוֹ
עַל אַף הַכִּשְׁלוֹנוֹת, הָאַכְזָבוֹת.
כִּי הַיָּרֹק הוּא הָאֶחָד שֶׁלֹּא
יַבְטִיחַ וְלֹא יַכְזִיב. רַק הוּא
בִלְּבַד לָעַד.
וְהִנֵּה גַּם אַתְּ, עוֹטַת הַמַּסֵּכָה וְהַצְּעִיפִים,
כָּל–כָּךְ מְעַט הִבְטַחְתְּ וְלֹא קִיַּמְתְּ. תְּנִי לִי
יָדֵךְ אוֹ, מוּטָב, בּוֹאִי עִמִּי עָמֹק
אֶל הַיָּרֹק בַּזְּמַן, זֶה שְׁכְּבָר הָיָה
וְעוֹד נוֹתַר גַּם כְּשֶׁהֶאֱפִילָה בִּי דַּרְכִּי,
זֶה שֶׁבּוֹ הַכֹּל הֵחֵל וְגַּם הִבְשִׁיל, נָשַׁר
וְלֹא נוֹתַר אַךְ עוֹד יַחְזֹר גַּם אִם
כְּבָר לֹא נִהְיֶה בּוֹ. לֹא שֶׁקֶר הוּא, לֹא
שָׁוְא, לֹא הַבְטָחָה רֵיקָה לָשׁוּב.
וְזֶה הַכֹּל, אֵין צֹרֶךְ לָנוּ בְּיוֹתֵר מִזֶּה.
אֶפְשָׁר הֵאִירוּ לָנוּ אוֹתוֹתָיו לְרֶגַע
אֶת הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ הַכֹּל הִצְהִיב, הִכְזִיב;
אֶת הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ הַכֹּל הִכְאִיב, הִדְאִיב,
שֶׁבּוֹ הַכֹּל בָּגְדוּ אוֹ נִבְגְּדוּ בּוֹ
וּכְלֵי הַנְּגִינָה לֹא הוֹתִירוּ בּוֹ דָּבָר, גַּם לֹא תִּקְוָה,
זוּלַת זִכְרָם אֲשֶׁר עוֹד יִפָּקֵד
גַּם אִם אֶת מְקוֹמוֹ יִירַשׁ אַחֵר
וְגַּם שִׁירוֹ עוֹלַל כְּבָר בֶּעָפָר
מִמֶּנּוּ אֵין מָנוֹס עַד סוֹף וְתֹם.
אֲבָל כִּכְלוֹת הַכֹּל וְגַם הַיּוֹם
יַבְשִׁיל שׁוּב הַיָּרֹק, לֹא לְעוֹלָם, וְעוֹד
נִמְצָא אֶת זִכְרוֹנוֹ בַּשִּׁיר
וּבַחֲלוֹם וּבְרֶגַע אֵין חֲלוֹם
וְאֵין תִּכְלָה, תַּכְלִית. כִּי צַר הוּא הָעוֹלָם
וְלֹא נִבְרָא, לֹא לָנוּ, לִרְוָחָה
אַךְ לְחַיִּים לְרֶגַע וּבְעֵרֶךְ.
גַּם זוֹ תִּקְוָה, גַּם זֶה יָרֹק
לְפֶתַע, לַפַּעַם שֶׁבָּהּ אָדָם
הוֹגֶה בָּהּ וּבָהּ יִחְיֶה, וְאִם יֹאבֶה
יוּכַל אַף לְהוֹתִיר דְּבַר–מָה אַחֲרָיו.
מטולה, ינואר 2004 — תל–אביב, 2012
* שייקספיר: Ripeness is all