דוד אבידן
סיכום ביניים
כֵּן, הָעֶרֶב מָלֵא וְגָדוּשׁ. לְפָחוֹת
שְׁנֵינוּ פֹּה, צְעִירִים, לְרַגְלֵי הַגֶּשֶׁר.
שָׁם הָיוּ סַפְסָלִים וּגְדֵרוֹת נְמוּכוֹת.
פֹּה נוֹשֶׁמֶת שְׁתִיקָה אֲטוּמָה וְעִקֶּשֶׁת.
כֵּן, הָעֶרֶב מָלֵא וְגָדוּשׁ. לְפָחוֹת
לֹא תָּלוּנוּ מֵעַל לִגְדֵרוֹת נְמוּכוֹת.
וְנִסִּינוּ לִרְאוֹת בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת
אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה. וְנִסִּינוּ אֲפִלּוּ
הַשְׁקָפוֹת הֲגוּנוֹת פֹּה וָשָׁם לְחַוּוֹת.
וְחִוִּינוּ כָּאֵלֶּה כְּאִלּוּ.
כֵּן, הָעֶרֶב הָיָה עֶרֶב עַז וְיָשָׁר,
וְהָיִיתִי פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר מְאֻשָּׁר.
אַחַרְכָּךְ הִיא רָכְסָה אֶת עַצְמָהּ בָּרוֹכְסָן,
וְנִזְקַפְנוּ פִּתְאֹם וְהִתְחַלְנוּ לָלֶכֶת.
וְרָאִינוּ אֵיךְ רוּחַ חַמָּה מְכַסָּה
אֲפֵלָה וְרִצְפָּה שֶׁל בֶּטוֹן. מְלֻכְלֶכֶת.
וְהַגֶּשֶׁר דָּמָה לְמִין עִיר הֲרוּסָה
שֶׁנָּטַשְׁנוּ אוֹתָהּ וְנִזְקַפְנוּ לָלֶכֶת.
כָּךְ אוֹ כָּךְ – זֶה הָיָה בִּלּוּי-עֶרֶב רָגִיל
(הַנִּפּוּחַ נִזְקָף עַל חֶשְׁבּוֹן הַגִּיל).
אַךְ מַדּוּעַ בְּכָלְזֹאת הִרְגַּשְׁנוּ בְּרוּרוֹת,
שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים כְּמוֹ אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת,
שֶׁכֻּלָּהּ סַפְסָלִים וּדְחִיסוּת שֶׁל קִירוֹת
וּרְחוֹבוֹת רְחוּצִים וְשָׁעָה מְאֻחֶרֶת.
כָּאָמוּר זֶה הָיָה בִּלּוּי-עֶרֶב רָגִיל
(תְּהִיּוֹת נָא לִזְקֹף עַל חֶשְׁבּוֹן הַגִּיל).
כְּשֶׁהִגַּעְנוּ הַבַּיְתָה הָיָה כִּמְעַט בֹּקֶר.
עָלִינוּ. פִּהַקְנוּ. הִרְתַּחְנוּ קָפֶה.
וְהָעִיר הַבְּנוּיָה נִתְנַשְּׁמָה אֶל הַבֹּקֶר
כְּמוֹ אִשָּׁה מְיֻחֶמֶת אֶל גֶּבֶר יָפֶה.
וְהָעִיר הַבְּנוּיָה נָהֲמָה אֶל הַבֹּקֶר
כְּמוֹ צַוָּאר אֶל סַכִּין. וְהַבֹּקֶר נוֹפֵל
כְּמוֹ מַצְנֵחַ לָבָן וְקָרִיר. וְהַבֹּקֶר
בֹּקֶרְקַיִץ בָּהִיר וַאֲפִלּוּ יָפֶה.
כָּךְ אוֹ כָּךְ – זֶה הָיָה בֹּקֶר-קַיִץ רָגִיל
(הַגְזָמוֹת נָא לִזְקֹף עַל חֶשְׁבּוֹן הַגִּיל).
מתוך: שירי אהבה ומין > כל השירים 1