על ספר סיפורי קיבוץ מאת שושנה גוטשלק -סבג
לפעמים פצע לפעמים סופה
משסיימתי את קריאת לפעמים פצע לפעמים סופה, ספר סיפורי קיבוץ של שושנה גוטשלק-סבג, (רופאה בת קיבוץ רמת רחל), איני יכולה שלא להביע את התפעלותי מן הספר עצמו כיצירה ספרותית משוכללת, וגם מעצם "המפעל" של כתיבתו. בימינו, כשספרים רבים כל כך יוצאים לאור - מתמסמסת המודעות והכבוד למה שאני מגדירה בהקשר לספר זה - פרויקט ספרותי מרשים על הקיבוץ וזרמי המעמקים שרחשו בו בעבר ועדיין רוחשים בו לעיתים גם עתה.
הספר שחרף היותו ספר ביכורים - מפתיע בכתיבה ציורית ומלוטשת, נקרא בעניין רב ומשדר דינאמיות, ובעיקר עשיר בצדו העלילתי, וברקימת האפיזודות הרבות והמגוונות שמתוארות בו באופן חי ואותנטי מאוד, מוכר וזכור, לפחות לי, כבת קיבוץ.
מן הסיפורים עולה עולם המתואר לפרטיו, ולעתים קרובות מזכיר באופן מרשים בדיוקו הווי חיים רחוק ומוכר זה. הדבר נכון גם לגבי דמויות רבות בספר - שהן טיפוסיות, נדמה לי, לקהילה הקיבוצית, או לפחות לקהילת הקיבוץ של פעם. פרט מצטרף לפרט, דמות מתקשרת לדמות ונטווית יריעה מייצגת לאותו עולם שמן הסתם לא מעט ניכוו ממנו , חרף הרצון הטוב לבנות עולם צודק ושוויוני.
במלים אחרות: ספר זה הוא מלאכת פסיפס מלאה, עשירה, סדורה, כאשר הצד האפי הוא החזק בספר, ומצטרף לו מירקם פואטי צפוף, חי, עשיר.
גם ההומור בהצגת הדמויות תורם לתיאור, ונע ממשעשע ועד לגרוטסקי. בולטת בו הופעתה המשעשעת של הדודה קלרה העירונית והצבעונית, שאינה חוסכת מן הדמויות הנכנעות לצו החברה והאידאולוגיה את שבט לשונה, ומטילה ספק במוצקות הצווים הקולקטיביים, ומציגה מולן מבט אנושי פשוט וחף מפאתוס.
סיפורים רבים מעלים על פני השטח תהומות חשוכים, כמו הסיפור "שוויון". סיפור "נעלי בית", "פתק", "הנופל השלושה עשר" ועוד.
כמי שהיכירה את ההוויה הקיבוצית מבפנים גובשה בי במהלך הקריאה תחושה עמוקה, שבאיזשהו רובד עמוק מזה של הסיפור עצמו, מובלים הסיפורים על ידי אותו קונפליקט בסיסי אופייני שפעפע בחצר האחורית של התודעה הקולקטיבית הקיבוצית:
מין הסתכלות ביקורתית, מוסרנית, שהציקה וטרדה את רוחם של האנשים הפשוטים ברחוב הקיבוצי, והותירה אותם חסרי מנוחה, אולי אפילו מרירים - לגבי הקיבוץ ומוסדותיו, לגבי עמיתיהם ושכניהם, ולא פחות - גם לגבי עצמם.
אפשר שזהו בטוי של איזשהו אבסורד הטבוע בעצם הרעיון הקיבוצי, ואולי יש כאן נגיעה בפער ההכרחי בין חלום ומציאות, חזון ומציאות, ולמרבה הצער גם בשברו של חלום, המסתמן כבר זמן רב לפני שהקיבוץ שינה את אופיו.
אולי גם משום דפוס קיומי קשה זה בו נמחק היחיד כתוצאה ממצב חברתי יוצא דופן, שבו נפרצת אחריות היחיד לגורלו, ונמסרת לידיו השופטניות ולעתים תכופות אף מכאיבות של הקולקטיב.
אין לי אלא להמליץ בכל לב על הספר לפעמים פצע לפעמים סופה , שמעלה ממעמקי ההוויה הקיבוצית ומשקף את המראה האמיתית שלה, זו שאינה נגלית תמיד כלפי חוץ, אולם רוחשת בזרמי המעמקים וחושפת את הבעיתיות הכרוכה קודם לכל ולפני הכול ביחסים שבין אדם לחברו.
ב. נ.
***
שילוב נהדר של אהבה וחשבון
הספר "לפעמים פצע, לפעמים סופה" הוא שילוב נהדר של ניגודים רבים: עצבות ושמחה, אטימות לב ורגישות, טבע ואדם ובעיקר, כפי שהכותרת קובעת, בעיקר אהבה וחשבון של המחברת, חברת רמת-רחל בצעירותה, בהקשר לעברה הקיבוצי.
הסיפורים כולם מתרחשים בקיבוץ דמיוני - "הקיבוץ הישן והטוב" כהגדרת ותיקי קיבוץ רבים, "הקיבוץ המדכא והחשוך" כהגדרת מתנגדים מחוץ ומבית - סיפורים שהיו יכולים להתרחש לפני כמה עשרות שנים בכל קיבוץ שהוא.
החלק הראשון בספר הוא קובץ סיפורים, שבמרכזו שתי דמויות בולטות: הדודה קלרה והילדה יעל. קלרה, שעזבה את הקיבוץ לפני שנים רבות, היא 'הקול הממריד' את יעל: היא רואה את הצביעות והעוולות והקנאות האידיאולוגית של היחד הקיבוצי הישן - בניגוד לאחיה שנשאר בקיבוץ, האח שרואה את היפה והחיובי שבחיי הקולקטיב. קלרה מעודדת את מעריצתה הצעירה שלא להיכנע לנורמות הכובלות ולאיסורים של הקיבוץ, אלא ללכת, בדומה לה-עצמה, בעקבות רצונותיה וחלומותיה הפרטיים.
החלק השני מאגד סיפורים נוספים המתרחשים בקיבוץ של פעם: אם שכולה הנלחמת באטימות אידיאולוגית, מכתב הפוער תהום בין איש לאשתו, אלמנה צעירה המוּכה פעמיים, עוזב-בוגד הבא לבקר את אימו שבקיבוץ ועוד.
שני חלקי הספר כאחד, יוצרים-מהווים תמונת מציאות קיבוצית של פעם מגוונת ומורכבת. זוהי תמונה שיש בה, זה מול זה, גוונים עזים של תום ושפלות, יופי וכיעור, אכזריות וחמלה, אמת ושקר, טוב ורע ועוד.
גוטשלק-סבג מפליאה לתאר יחסים מורכבים בין אנשים - זהו משהו בסיסי בכתיבתה, שמופיע בכל סיפורי הספר. בנוסף, היא 'מציירת-רוקמת' דמויות אנוש - בעיקר בהיבט הנפשי והרגשי שלהן - באופן מרתק וייחודי.
השורה התחתונה: ספר נפלא למי שחוו חיי קיבוץ של פעם ו/או שהם בעלי נפש רגישה ועשירה, כפי שרק מחברת שהיא כזו יכולה הייתה לכתוב.
צביקה אלון, עורך הפרק הקיבוצי של אתר "נוסטלגיה אונליין"
***
שלום שושנה,
קיבלתי המלצה נלהבת ומיוחדת מחברה שקראה את ספרך לפעמים פצע לפעמים סופה ומיד מהרתי ורכשתי את ספר סיפורי הקיבוץ שלך. האמת היא שלאחר הקריאה אינני חדלה מלהמליץ עליו בכל פה באוזני כל מכריי וידידיי.
הזווית האישית של פעם ילדה ופעם אישה ו"החיים" שנתת לקיבוץ באותנטיות כה מרשימה ובלתי מזויפת ,ממש כמו שהכרתי אותו עם אותם ריחות ועם אותה אידיאולוגיה בלתי מתפשרת וחוסר הסובלנות כלפי האחר, מרגשת ומעוררת מחשבות ואמפתיה.
כל כך התחברתי לסיפורים עד שחשתי כי דודה קלרה הצבעונית שלך היא גם אמא שלי, ובובי הפודל שלה הוא אני, ו"עקבי הרוקי" של אימי והאודם על שפתיה אכן גרמו לאחי חבר הקיבוץ ולאשתו, "החברה לדוגמא" מגינת הנוי להסמיק ולהתבייש.
סיפוריו הסוחפים של ספרך המחוברים כל כך למציאות והכתובים בכישרון מרשים, בלשון גמישה ושוטפת וברקימת עלילות מגוונות, החזירו אותי בין השאר לשעה 4 אחרי הצהריים, כשהילדים חוזרים מבית הילדים לחדר של ההורים.
מצחיק, אבל כשהייתי קטנה נורא רציתי לגדול כמו ילדי הקיבוץ. לישון בבית הילדים ושאסור יהיה לתת נשיקות לחות.
שושנה - את כתבת ספר נפלא מזווית אישית כל כך סוחפת ואמיתית שאין לי די מילים להודות לך.
תודה,
מירה חרמוני