סיפור מתוך
טרמינל
מאת אילן גופר
גלי עומק
העתק משובח של הציור 'גלי עומק', שציירה אמהּ, היה תלוי מעל
מיטתה של מיכל בחדר הקטן שחלקה עם איריס במעונות הסטודנטים
של אוניברסיטה בצפון איטליה, שם למדה רפואה. הציור המקורי
נמצא במוזיאון בפריז, שמנהליו תלו אותו במקום בולט במיוחד אחרי
מות האֵם, לפני שנתיים. הרי ידוע שאמן מת שווה הרבה יותר מחי.
היא עצמה אהבה ושנאה את הציור כאחד. הצבעים נמשחו על הבד
כך שממבט ראשון הכול נראה מבולבל ולא ברור, באופן שגרם לה
לא פעם למועקה ואי נחת. רק התבוננות נוספת חשפה לעיניה, כמו
גם לעיני לשאר המבקרים, את צירוף הצבעים המרתק, שהעניק לציור
ממד עומק מפעים במיוחד.
מיכל שכבה במיטתה, מחבקת את השמיכה, מתגוננת מפני הקור.
כשראתה את הציור הזה לראשונה התקשתה להבין למה כיוונה האם,
אבל העובדה שהכירה את הסיפור שמאחורי הציור הקלה עליה בהמשך
הזמן את מלאכת הפענוח. מעניין מה חשבו אנשים שאינם יודעים את
הסיפור, חשבה.
היא הסירה מעליה את השמיכה אבל מיהרה לשוב ולהתעטף בה
כאשר פגשה את הקור. שוב שכחה להפעיל את החימום. כבר מספר
ימים, מאז הודיעה לאביה שלא תגיע לאזכרה במלאת שנתיים למות
אמה, היא לא מצליחה להירדם.
"הלחץ בלימודים גדול מדי", אמרה לו.
"אני אבקש שידחו לך את המבחנים. זה אפשרי", הגיב האב.
"לא, לא. תודה. אני אסתדר", פתרה אותו בתשובה סתמית.
מאז שהחליטה לא לבוא לאזכרה התייסרה מאוד. מספר ימים הסתגרה
בחדרה ולא הלכה ללימודים. ניסתה ללמוד למבחן באנטומיה, אבל
לא הצליחה להתרכז, יודעת שבעוד יום יומיים נערכת במרחק אלפי
קילומטרים האזכרה שהיא מדירה ממנה רגליה.
צריך להתקשר לאבא, חשבה, וניסתה לצאת מהמיטה ממנה לא קמה
מאז יום אתמול, אבל בטח כבר מאוחר, דחתה את הרעיון. האזכרה
מעוטת המשתתפים כבר החלה שם וכדאי שלא תפריע. דמעות הציפו
את עיניה. היא ראתה את אביה פוסע אל חלקת הקבר, מתבונן כמה
שניות בכתובת שעל האבן, ואז מנקה ביסודיות את העפר שדבק
באותיות השחורות במטלית שהביא מהבית ואחר כך תולש עשבים
וענפי שיחים שפלשו אל החלקה הקטנה. דודה נחמה מנהרייה מוחה
דמעה ומניחה זר פרחים על הקבר. גם יוסל הצייר נמצא שם. אחיו של
אבא, קצין הצבא הבכיר, לא הגיע לאזכרות של אמא, אף שאבא הזמין
אותו כל פעם מחדש.
במשך שנים ארוכות התייחסו אנשים אל ציוריה של אמה בתערובת
של תמיהה ולעג. כך עד אותו קיץ שבו הוצגו כמה מהם בתערוכה
שארגנה הקהילה היהודית בצרפת. בביקורת נלהבת שהתפרסמה במגזין
אמנות נחשב נכתב שהיא מייצגת את הדור החדש של הציור הבלתי
אמצעי. מאותו יום הפכה הציירת המעט תימהונית לאמנית מוערכת,
בעיקר בצרפת. אבל פריז שהביאה לה עדנה היא גם זו שהביאה לקיצה.
המשטרה הודיעה שקפצה אל מותה מגשר שעל נהר הסיין, שכונה
על ידי החוקרים 'גשר המתאבדים'. אביה של מיכל טען שהיא לא
התכוונה לשים קץ לחייה, ולרוע מזלה פשוט מעדה. "היא תמיד הלכה
על הקצה. רצתה להבין הכול. גם את הבלתי ניתן להבנה", ספד לה
האב באזכרה ביום השלושים, והיא תהתה אם אהב אותה או שרק ריחם
עליה כל השנים הללו.
היא הפנתה מבטה אל הדלת. עיניה נתקלו בלוח השנה ובריבוע
האדום המסמן את התאריך של המבחן באנטומיה.
"מי שמע על דבר כזה?" שאלה אתמול את איריס, "מבחן אנטומיה
בתחילת השנה השלישית?"
"מקצוע מוזר הרפואה", נאנחה איריס. "חושבים שמסיימים נושא
ופוגשים בו שוב שנה לאחר מכן".
"כך לומדים גמרא", חייכה מיכל.
"אז אולי ככה צריך ללמוד", אמרה איריס בחצי קריצה.
רק שבעצם אני לא רוצה להיות רופאה, חשבה מיכל לעצמה, אבל
לא אמרה דבר. הן דשו בעניין כבר פעמים רבות ולא היה מה לחדֵש.