משא האשמה
זיו דורקם
סיפור מסע שהוא גם סיפורו של משא, משא האשמה, הנושא על כתפיו גבר לא צעיר — מסע הנמשך מבוקר עד בוקר, לאורך כבישיה ודרכיה הנפתלות של הארץ, אל מעבר להרי החושך, כדי לגאול את בנו החייל מאימי המלחמה שפרצה זה עתה בגבול הלבנון. בו בזמן הוא מבקש גאולה גם לנפשו שלו, המיוסרת מתחושת אשמה, בשל האירועים בהם נטל חלק באותה מלחמה ארורה שפרצה ביום הכיפורים ההוא, לפני יותר משלושים שנה, כשהיה בן גילו של בנו. לא בכדי מציפים אותו רגשות אשם אלה דווקא כעת, מול נופיה ואנשיה של הארץ הזו, שהמלחמה והמוות הפכו לה לדרך חיים, ארץ אוכלת בניה, המציבה בפניהם ובפני עצמה תמרורים אכזריים של ספקות וחרטות.
בשעה שהוא חוזר אל אימי המלחמה ההיא, הוא גם בוחן בכנות וללא רחם את קורות חייו בעבר ובהווה, את מערכות יחסיו עם הקרובים לו, את פחדיו וחרדותיו, תשוקותיו ותקוותיו, מתוך תחושת תסכול והחמצה של משהו גדול וחשוב שחמק ממנו ללא שוב. כך הוא מציב לנגד עיניו מראה סדוקה, אך גם בהירה וחדה, ממנה נשקפת דמות עצמו — מי שהיה, מי שהינו, ומי שכבר לעולם לא יהיה.
|
|
.1
התמכרתי לטלפון המחורבן הזה, לחש לעצמו בקול רם, ידו הימנית
מגששת אחר השקע המעוגל שבין מושב הנהג למושב הריק מימינו,
כדי להניח בתוכו את כוס הקפה שקנה לפני שעה קלה בתחנת הדלק,
בעוד מכסה הפלסטיק מחשב להינתק משפתה של כוס הנייר הדק,
הקפה הרותח צורב את ידו הימנית, ובידו השמאלית הוא נאבק
לשלוט בהגה המכונית כדי לא לסטות מנתיב הכביש הפתלתל,
משאיות כבדות צצות מול פניו מעבר לכל עיקול. הוא חזר וקילל
מתוך חוסר אונים כשטיפות משקה לוהט ניתזו על שיפולי חולצתו
ועל ריפוד האוטו. ריח של קפה טרי התערב בריח המכונית החדשה
והעכיר את האוויר ואת מצב רוחו המרומם מאתמול, כשנהג במכונית
שזה עתה קנה במזומן ובהנחה יפה ממגרש המכוניות בנתניה לביתו.
נתי שינה את אחיזתו בהגה והושיט את ידו השמאלית כדי לפתוח
את החלון ולאוורר מעט את חלל המכונית, אבל לפני שנגע בכפתור
החשמלי שינה את דעתו ושלח את ידו המסרבת לאחרונה להישמע
לרצונו, לחפש פעם נוספת את הטלפון הנייד בכיס מכנסיו השמאלי
ומאחורי הכיסא ומתחתיו, ואז החליף שוב במהירות את היד הנאבקת
בהגה כדי לבדוק גם בכיסו הימני, חש את שערו סומר על עורפו
כשהמכונית החלה מחליקה אל מעבר לקו ההפרדה הדהוי המפריד
בין שני הנתיבים. בזווית העין עוד הספיק לקלוט את המשאית
הכבדה העמוסה בצינורות ברזל חלודים, מגיחה מולו מעבר לעיקול
הדרך, פָּגוש המתכת האימתני מאיים לדחוס את חרטום המכונית
הלוהט אל תוך גופו שלו, להתיך באבחת חרדה אחרונה את החומר
הקשה של המכונית עם החומר הרך של הגוף לכדי עיסה אחת, לפני
שיורד עליו מסך שחור מרגיע ומנחם, שאחריו אין כלום.
בעודו מהרהר בתחושת החידלון הזו, שנראתה לו לרגע אחד
כמנחמת ומזמינה יותר מכל דבר אחר בעולמו, הצליח להשתלט על
ההגה ולהסיט בחזרה את המכונית לנתיבה, מקלל בלבו את הבן של
עבוּדי שהזמין כהרגלו את היציקה אתמול ממש בסוף היום, צוחק
באוזנו בטלפון הנייד כשהתקשר אליו להתלונן על ההתראה הקצרה,
למה אתה חושב אני משלם לך עשרים אחוז יותר מהשוק, אמר, כי
אתה היחיד שיכול לארגן לי יציקה בהתראה של יום, ואל תחשוב
שאני לא יודע שאתה קורע אותי עם המחירים, אז תקרע אותי קצת
גם מחר, וניתק לו את הטלפון בפרצוף לפני שהספיק לענות.
הוא הספיק עוד לשמוע את צפירת הזעם של נהג המשאית שחלפה
על פניו בהדף אוויר חזק, שחש בו למרות החלונות הסגורים והמזגן
שעבד בעוצמה מלאה כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, בגלל חוּמה של
שמש רצחנית שהחלה לשלוח קרניים ראשונות, ממששת כסוחר
בדים חמדן את גוף הפח של כלי הרכב הדוהרים על משטח האספלט
המאובק, אבל עדיין לא שלחה את טפריה המלובנים כדי לשרוט בהם
עד זוב דם, כפי שתעשה בעוד שעתיים או שלוש. ועדיין, בעודו נוהג
על הכביש הישן לעבר חיפה, הוסיפה להטריד את מנוחתו תחושת
חסרונו של הטלפון הנייד בכיסו.
הממשות הטורדנית הזו של האין. כמו אותו אתר אינטרנט
שגלש בו אתמול בלילה בשעה מאוחרת, מקליד גיל ומשקל ומצב
בריאותי, מעשן לא מעשן. בעבר עישן, קופסה וחצי ביום. לחצים
בעבודה. לא חסר. נשוי או רווק. נשוי מאוד. המצב הכללי בנישואין.
יום ככה יום ככה. בעיות בריאותיות מיוחדות. צרבת, כאבי ראש,
בעיות עם הגב, זמזום באוזניים, סחרחורת, תשישות כללית, מקליד
באצבע אחת לתוך המלבנים הריקים שעל המסך שריצד מול עיניו
הצורבות ממאמץ, ולאחר שהניח את חץ המקלדת על המסך בתוך
מלבן האינטר הקטנטן, נפתחה מול עיניו מודעת אבל שבה היה
כתוב שמו באותיות מסולסלות בתוך מסגרת שחורה ומתחתיו תאריך
הפטירה שנקבע, כך זכר בדיוק נמרץ, לעוד עשרים שנה, אחד עשר
ימים, שמונה שעות, ארבע דקות ועשרים ושתיים שניות. הוא הביט
כמהופנט בשעון הדיגיטלי הסופר את הזמן הקצוב לו, עד שחלפו
עשרים וכמה שניות והדקות התחלפו מארבע לשלוש.
עכשיו, כשנזכר בכך, ידע שהמספר הזה אמור ללמדו משהו, ולכן
ניסה להבין מהו הדבר שעליו להסיק מן השעון הפועם בקצב הלב
לאחור, אבל תחושה אחרת, דחופה ממנה, גירשה אותה, צורך עז
לסוב ולחזור לביתו. המחשבה על השעון המחשב את קיצו, שהתמזגה
עם המחשבה על הסכנה הכרוכה בביצוע פניית פרסה באמצע הכביש
ההומה, עוררה בו תחושה ברורה שאם אכן יפנה לשוב הביתה, יחל
השעון המתקתק את סופו לנוע, כאילו הונח החץ מעכבר המחשב
על לוח לבו.
אף על פי כן, כשהגיע לצומת המרומזרת הבאה, ולמרות שהבחין
עוד ממרחק בתמרור האוסר פניית פרסה, הטה את ההגה במהירות
ובמיומנות של מי שנוהג כבר שלושים וארבע שנים בכבישי הארץ
המשובשים והמלוהטים הללו, שמכוניות ומשאיות ואוטובוסים
חולפים עליהם בדהרה פראית, והחליק במהירות אל שפת הכביש
הסלולה רק בחלקה, מקים עננת אבק קטנה, שהצטער עליה משום
שידע שתכתים שוב באבק את הרכב שרק אתמול הכניס לשטיפה
בתחנת הדלק בכניסה לעתלית. ותוך שהוא מביט בראי הצד שלו
ומאותת כראוי, החל להשתלב בזהירות בתנועה החולפת בנהמה
עמומה משמאלו, מתערבבת בצפצוף הקבוע בתוך אוזנו שהטריד
אותו מאוד בחודשים האחרונים, והוא החל לחשוש שימשיך להטרידו
לנצח, אבל תיקן את עצמו ואמר בקול רם, לא. לא לנצח. רק עד יום
מותי, וקולו מהדהד באוזניו דרך חלל הפה עמום וכבד.
[...]
כעת התרווח מעט בכיסא הנהג ולחץ לחיצה ארוכה על מקשי
הטלפון שברכבו, שרק אתמול בערב טרח שעה ארוכה לשמור בו את
מספרי הטלפון של כל מי שנוגע במעגלי חייו, מתלבט אם לשמור
את הלחצן הראשון למספר הטלפון של אשתו או לזה של עיזאת,
מנהל העבודה שלו. הוא הקשיב רגע ממושך לצלצול הגלמוד, מדמה
לראות את הטלפון הרוטט ללא קול על המיטה הזוגית הסתורה, או
על השידה שלידה, או ליד שולחן המחשב שבסמוך. בעודו ממשיך
ובוהה לפנים במבט אטום בקו הלבן ההופך מקווקו לסירוגין בכביש
שלפניו, לחץ על כפתור ביטול השיחה ועל המקש שבסמוך לו, ומיד
התמלא חלל האוטו בקול הנעים והמרגיע של עיזאת, במבטא גרוני
של ח'ית וע'ין מודגשות מעט. הוא אהב לשמוע את הקול הזה משום
שנשמע לו אמיתי ונכון הרבה יותר משפתו שלו, שהייתה בעיניו
מזויפת ומתיימרת במיוחד כאשר פנה אל הפועלים הערבים בלשון
שהשתדלה להיות סחבקית וחביבה אבל נשמעה גם לאוזניו שלו
נלעגת. לא פעם יכול היה לראות את מבטי המבוכה והבוז שעורר
בין הפועלים.
עיזאת, אתה שומע, אני מאחר קצת, תשתדל להסתדר.
מן העבר השני ענה לו הקול החם, בטח, אין בעיה נתי, ואחר כך
שאל אותו אם הכול בסדר אצלו, והוא שאל מדוע הוא שואל, ועיזאת
ענה שהוא נשמע לו קצת עצבני הבוקר. הוא הכחיש כמובן, ואז
הפליגו שניהם בשיחה ממושכת על מספר משאיות הבטון שיידרשו
הבוקר להשלים את היציקה, ועל החום הכבד שיקשה על הפועלים,
שגם כך לא כולם הגיעו הבוקר, מה שעורר בו מיד תגובה מעורבת של
כעס וחרדה שכיווצה את מעיו. הוא למד מזמן להסתיר את תחושת
הזעם הזו שהיתה מתעוררת בו בכל פעם שהעניינים לא הסתדרו על
פי רצונו, אבל לאחרונה שם ליבו לכך שהיא הולכת ומתחזקת בתוכו
עד שהחל לחשוש שלא יוכל להמשיך לשלוט בה לזמן רב.
תוך כדי שהוא מנתק את השיחה עם עיזאת, ראה שמבלי משים את
עבר כבר את שער הכניסה למושב, והוא נוסע כעת לאורך השדרה
הרחבה ששתי שורות של עצי דקל מעטרות אותה. תוך כדי נהיגה
איטית ניסה לשחזר את תוואי הנסיעה שלו מפניית הפרסה בכביש
הראשי ועד לכאן, אבל יכול היה לזכור רק את הרגע שבו גמלה בו
ההחלטה לשוב לביתו. רגע שלאחר מכן שב להפוך בו עוד פעמים
רבות. כל מהלך הדרך שעבר, כולל הפנייה שמאלה מן הכביש הראשי
לתוך המושב, שהייתה מסוכנת למדי ודרשה ריכוז מסויים, ושתיית
כוס הקפה, שכבר הייתה ריקה לגמרי, נעלמו לגמרי מזיכרונו. הוא
המשיך ונסע הלאה בכביש הראשי שהכיר בו כל מהמורה וסדק,
שכבר עבר בו מאות ואולי אלפי פעמים.[...]
כעת הלך והתקרב לעבר הבית שבקצה השדרה, שהמתין מעבר
לעיקול הכביש כאילו היה ישות חיה ונושמת, שבחלליה המוצלים
תחת שני עצי פקאן ענקים וזקנים, מתחוללת מערכת חייו. משהו
בלבו הזהיר אותו שכאשר ייכנס בעוד רגעים ספורים לבית הזה,
תופר לגמרי שלוות הבוקר. כבר הוא בפנייה האחרונה, מטה את
ההגה ימינה ומיד בעדינות מעט שמאלה, מכוון לעצור, כמו תמיד,
בדיוק לפני שורת המדרגות הקצרה המטפסת אל פתח הבית,
ומספיק עוד לחוש, יותר מאשר לראות, ממש בקצה רשתית העין,
בנקודה שבה העצמים הופכים מברורים ומוחלטים למעין כתמים
מטושטשים נטולי צורה, ג'יפ ישן וחבוט, מרובב בבוץ, צבעו כחול
כהה וחלונותיו המואפלים מבהיקים בקרן שמש מסנוורת, מתרחק
במהירות ונעלם מעבר לעיקול הכביש. הוא עוד הספיק לתהות לרגע
על זהות המכונית ובעליה, יודע שהוא מוכר לו מאיזה מקום וזמן
אחר, אבל היציקה הגדולה בטכניון בחיפה, שמן הסתם כבר התחילה
בלעדיו, ויותר מכך תחושת העירום הפיזי כמעט, שחש בגלל חסרונה
של קוביית הטלפון המלבנית במכנסיו, הסיטו את תשומת לבו מן
הג'יפ המתרחק.
בארבעה צעדים מהירים דילג מעל שמונת המדרגות הרחבות
המצופות באבן חברונית צהובה, שבעת בניית הבית התעקש שתהיה
דומה לסוג האבן המחפה את רצפת הסלון והמטבח הרחב, המחוברים
למשטח אחד של מפלס הבית הראשי, משום שרצה שקווי המרווח בין
האבנים יימשכו מן הפנים החוצה וישוו לו אותו מראה נאה ואלגנטי
כמו זה שראה במגזינים ובכתבי עת לענייני בנייה ועיצוב שבהם
הרבה לעיין באותה תקופה, שנדמתה לו עכשיו רחוקה כל כך, למרות
שהתרחשה בעצם רק לפני שלוש שנים ומחצה. בעודו מטפס במעלה
המדרגות, נזכר שהכותב או הכותבת דיברו על אשליית ההתמזגות
שבין הפנים לחוץ, הנוצרת בעין המתבונן כתוצאה מהמשכיות
הקווים הזו. [...]
בעודו מתקרב אל דלת הכניסה הרחבה, שכבר מזמן התחרט על
כך שקנה אותה כשנסע עם שאוּלי לתאילנד, כשנה לפני שהחל
לבנות את הבית, במחיר זול בהרבה ממחיר דלת קטנה הרבה יותר,
שראה באחת מחנויות חומרי הבנייה שבמפרץ. אז מילא אותו הדבר
באושר אדיר, כמוהו לא חש כבר שנים רבות, ועכשיו נראה לו כל
העניין עם הדלת, ובכלל כל פרשת בניית הבית, מיותרת וסתמית
לחלוטין. כי למרות שנשבע בלבו שלא לוותר ולא להתפשר על דבר,
ולשלם ככל שיידרש ובלבד שיזכה לבית שונה ומדהים, ממש כשם
שראה בעיני רוחו, הרי כשניצב לבסוף מול הדלת הכבדה והמחוטבת,
הנשענת על ציר אחד המקובע לרצפה ביציקת בטון של מטר על
מטר, ידע שהבית הזה, ביתו שלו, שונה לגמרי ופחוּת בהרבה ממה
שחלם וייחל. ועכשיו נותר עומד משמים, עם קירותיו המחופים באבן
חול כורכרית שכתמי עובש כבר החלו להכתים מוקדם מן הצפוי את
פינותיה, ותריסי העץ הדקורטיביים הצבועים בגוון טורקיז ובסגנון
המאפיין בתים שראה באיי יוון, ונראו לו אז כמבשרים איזו התחלה
חדשה ושונה מכל מה שהיה קודם, ניצבים כעדות חותכת ומוחלטת
לכישלונו, והוא יכול היה לראות בעיני רוחו את שכניו, רובם רפתנים
ומגדלי בננות, שהחום והלחות שבתוך בתי הגידול של הפרי המשווני
חרצו בפניהם חריצים עמוקים מכפי גילם, חולפים בכביש הצדדי
שמול ביתו, מנידים בראשם ואומרים, נו, משהו עובר בזמן האחרון
על הבחור הזה. ומצֵרים בינם לבין עצמם על התושבים החדשים שזה
מקרוב באו, ומשנים לרעה את נוף המושב.
בינתיים כבר טיפס במעלה המדרגות, מהסס לרגע ממושך מול
דלת הכניסה המובילה אל חדר המבואה בעל התקרה המוגבהת, ושם
לבו לכך שהדלת פתוחה מעט, אולי רק כעובי אצבע אחת או שתיים,
ולמרות שידע היטב שלפעמים נחתכים גורלות גם על הרבה פחות
מכך, לא השתהה עוד, אלא דחף ביד אחת את הדלת הכבדה וחלף
בעדה כצל, עובר מן האור העז של החוץ אל אפלולית הפנים הנשברת
רק במעט בשוּרת מלבני אור מקבילה הגדלה ומתעצמת ככל שהיא
מתרחקת מדלת הפאטיו השקופה, שיצר האור העובר דרך התריסים
הוונציאניים, שהיו תרומתה היחידה של אשתו לבניין הבית, שעל
תהליך בנייתו התבוננה במבט מרוחק ושווה נפש, כאילו לא הייתה
היא מועמדת לעבור לגור בו בקרוב, אולי משום שנמנעה להתווכח
אתו כשראתה את סערת הנפש שבה היה מצוי באותה תקופה, ואולי
משום סיבה אחרת.
החום והלחות שבחוץ, למרות השעה המוקדמת, והטיפוס המהיר
במדרגות, גרמו לטיפות זיעה לצוץ על מצחו, ורטיבות קלה שהצטננה
מיד תחת בתי שחיו, בשל קרירות הלילה שעוד עמדה בקירות היציקה
הכפולים. צמרמורת חטופה עברה בעורפו, והוא הפשיל מעט את
שרוול חולצתו בתנועה מורגלת, והספיג בו את מצחו. בעוד עיניו
מסתגלות לאפלולית, ראה צל חוצה את מלבן חדר השינה שדלתו
היתה פתוחה למחצה, וצללית גוף עירום מבהיק בלבנוניותו המרהיבה
על רקע מפתן הדלת האפל, חלפה במהירות הברק מצדו האחד אל
צדו השני ונעלמה, והוא נשאר קופא על מקומו לרגע ממושך, מנסה
לעקל במחשבתו את שראו עיניו. מאוחר יותר, אחרי שהכול נגמר,
ניסה לשחזר כמה זמן עמד כך ללא ניע, לפני שקלט שזה היה גופה
העירום של אשתו, על כתפיה הנאות ושכמות הגב האצילות, כאילו
טמנה בתוכן צמד כנפי מלאך קטנות, והמותניים הצרות הבוקעות
מתוך האגן הרחב, השייך כאילו לאשה אחרת, מופקרת ממנה. עד
עצם היום הזה, אחרי עשרים ושתיים שנות נישואים, לא יכול היה
להתיק עיניו ממנה, והיה מביט בה במבט אשם בכל פעם שגחנה
לפנים, מפנה אליו את אחוריה, כדי להשיל מעל רגליה את מכנסי
הג'ינס ותחתוני הכותנה הפשוטים שלבשה תמיד, מאז שפגש בה
בקפיטריה של בניין מדעי הרוח באוניברסיטה. מאז ועד היום התבונן
בה כאילו הוא רואה אותה לראשונה.
אבל עכשיו נזכר ביציקה של עבודי ובעיזאת הממתין לו, ובטלפון
הנייד שבא לקחת, ונזכר גם בג'יפ הכחול המכוסה בבוץ, והתפלא על
השעה המאוחרת מן הרגיל שבה קמה אשתו הבוקר ממיטתה, ועוד
יותר התפלא שהיא קמה מן המיטה עירומה לגמרי, דבר שמעולם
לא עשתה לפני כן. הוא דילג בכמה בצעדים מהירים במעלה גרם
המדרגות, חצה את חדר השינה אל חדר האמבטיה ונדהם לראות
את אשתו, כאילו לא הייתה זו היא שחלפה לפני הדלת הפתוחה
לפני מספר שניות, עומדת בתוך האמבט הלבן, בירכה כפופה מעט
לפנים וידיה מורמות לצדי עורפה, כמו וֶנוס בתוך הצדפה, כאילו
צמחה מתוכה זה עתה, והמים מתוך ראש המקלחת הרחב, המדמה
מי גשמים, שקנה בזמן השיפוץ הגדול במחיר שערורייתי, זורמים
בפכפוך עדין משיער ראשה האפל אל בין שדיה, ומתנקזים בקצה
הקדקוד המשולש המתחיל בעצמות הירך הבולטות של מותניה
ונגמר בקווצת השיער הסמיכה שבין רגליה, ומשם יורדים והופכים
שוב לזרם אחיד וקבוע, הנובע מתוך הסבך עצמו, וזורם בין שתי
ירכיה.
היא הציצה בו מאחורי זכוכית המקלחון השקופה למחצה, שברבור
גאה־צוואר חקוק בו, ומבטה נדמה בעיניו כמתריס כלפיו. מבלי
לחשוב כלל על מעשיו אחז את ידית המקלחון המוזהבת, שכבר
החלה להתקלף מעט בפינותיה, חושפת מתחת לציפוי הדק את צבעה
האמיתי האפור עכור, פתח בתנועה רחבה את הדלת לרווחה עד קצה
המסילה, הושיט את ידו וטבל אותה במים הזורמים מעל ראש אשתו,
שמן המקום בו עמד יכול היה לראות את הנקודה המדויקת שממנה
נובעים מפלי שערה השופע, שתחת זרם המים הוחלקו וסורקו
עד שדבקו ממש לקרקפת ראשה, ונראו לו מכאן דלילים ועגומים
למראה, ומיד נצרב מקור המים שנשך את כף ידו ונאלץ למשוך את
היד אחורה כאילו נכווה ברותחין. והוא, שהכיר טוב כל כך את אשתו
ואת כל הליכותיה ובמיוחד את סלידתה העזה ממים קרים, אפילו
בימי הקיץ החמים ביותר הייתה מתלוננת כשהמים בדוד החימום
לא היו רותחים ממש, אפילו לא הגיב לשאלה כלשהי ששאלה אותו,
אלא אמר בפשטות,
הרי בחיים את לא מתקלחת בקרים.
היה לי חם, ממש הזעתי הלילה, אז סגרתי קצת את המים החמים.
מה אתה עושה כאן, חשבתי שיש לך יציקה הבוקר. אבל נתי לא ענה
לשאלתה ורק חזר ואמר שוב,
בחיים את לא מתקלחת בקרים.
אני לא מבינה מה אתה מתכוון.
למה שאמרתי.
והם פתחו בוויכוח קר ועניני, כאילו הם מתדיינים כבר עכשיו על
תנאי הגט, בעוד היא מסבנת בקפידה את כל איברי גופה, והוא מהלך
בחדר האמבטיה צר המידות מצדו האחד לשני, עוצר מדי פעם כדי
לגייס עוד טענה ניצחת. עד שלבסוף אמרה אשתו בלעג, אז במה
בעצם אתה מאשים אותי אדוני השופט, בבקשה תגיד לי.
לא אמרתי שאני מאשים רק התפלאתי.
ואחר כך והוסיף אמר בקול שנשמע באוזניו חלול ומלאכותי כאילו
בא מפיו של אדם אחר ולא הוא, אם יש לך משהו לספר לי, אז עדיף
שפשוט תגידי.
על מה אתה מדבר, אולי תסביר לי כבר.
על זה שאת ישנה פתאום עד מאוחר ומתקלחת במים קרים. כאילו
את מישהי שאני לא מכיר. ומי זה יצא מקודם מהחנייה.
אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני. מה יש לך הבוקר.
גם אני לא מבין מה הולך פה.
אתה לא נורמלי. יצאת מדעתך.
אל תיתממי עכשיו. את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר.
לא, אני ממש לא יודעת, ובכלל מה עובר עליך בזמן האחרון. יושב
שעות במחשב ולא מתייחס לאף אחד בבית. מילא אני כבר למדתי
להסתדר בעצמי, אבל יש לך ילדה בבית שאתה פשוט מתעלם ממנה.
תדע לך שאת הנזק שאתה גורם לעצמך אִתה אני לא אוכל לתקן. וגם
מהחברים שלך אתה מתרחק. משהו לא טוב קורה אתך, כבר מזמן
שמתי לב, אבל אני ממהרת עכשיו. אולי בבקשה נדבר על זה בערב.
לא אי אפשר בערב.
אבל אני מסבירה לך שעכשיו אין לי זמן. באמת שאני רוצה לעזור
לך נתן, תן לי לעזור לך.
אם את הולכת עכשיו לא תראי אותי יותר.
אולי תסביר לי מה עשיתי לך. למה אתה מתנהג אלי ככה פתאום.
את יודעת טוב מאוד מה עשית.
באמת שאני נורא ממהרת עכשיו.
היא יצאה מן המקלחת ועמדה מולו פרועת שיער ונוטפת מים
על השטיחון הכחול שקנו בשבת אחת בעוספיא, והוא הזכיר לעצמו
שעליו להוציא אותו אחר כך החוצה לשמש כדי שיתייבש ולא
יתעפש בלחות הרבה שעמדה גם כך בחלל האוויר. אבל אז היכתה
בו הידיעה הברורה שמכיוון שהביאה אל תוך הבית הזה גבר זר, הרי
שמעכשיו ואילך שוב אין הבית הזה ביתו. נגזר עליו לנטשו לתמיד,
לעולמי עולמים. עולמי עולמים, חזר ואמר לעצמו, ולא חש שום
צער. אולי אפילו הקלה.
הם נותרו לעמוד זה מול זו, גוחנים מעט קדימה כשני מתאגרפים
בזירה שכילו את כוחם. שכחתי את הטלפון הנייד שלי, אמר, והיא
גיחכה, הטלפון שלך. הוא ידע כמה שנאה את המכשיר הזה וכמה
בזה לו ולמחיר הגבוה להחריד ששילם בעדו. הוא לא מצא מה עוד
יוכל לומר בשעה זו, לכן הסתובב ויצא החוצה מבלי להביט לאחור,
למרות שרצה לשוב ולראותה עוד פעם אחת, עומדת כך, זקופה
וגאה, עירומה ונוטפת מים. רק כשנכנס שוב למכוניתו, מחליק שקט
וחרישי מתוך החנייה, נזכר ששוב שכח את הטלפון הנייד שלו בבית.