.jpg)
לפני כעשרים שנה כתבתי נובלה למבוגרים בשם הציני "מדובר בסה"כ ב-65 ילדים חסרים" שעסק בנושא ילדי תימן הנעלמים. לצורך הכתיבה נפגשתי בדרך הטבע עם רבות מהדמויות שהיו קשורות קשר בשר-ודמי לעניין – אבות, אמהות, אחים ואחיות, ועוד, וחוויתי את חוויות החיפוש, האובדן וההשפלה אותם חוו מרגעי היעלמות ילדיהם ולאורך השנים שלאחר מכן. אחת ההרגשות הקשות ביותר איתה הזדהיתי בכל נפשי הייתה הרגשת הזלזול בה חשו מטעם אנשי המקצוע והציבור הוותיקים בישראל אליהם פנו במצוקתם. ואותה, לצד תחושות הכאב והגעגוע הבלתי מתפוגגים, רציתי להביע בסיפור. והנה, כיום, לאחר שנים רבות, קראתי ושמעתי על הברחתן ארצה של משפחות יהודיות מתימן הבוערת, מבין אחרוני הקהילה היהודית שנותרה שם עדיין. ראיתי את תמונתו של הנער שחור הפיאות והעיניים ליד אביו וליד ראש הממשלה הנוגע ביראת קודש בגוויל ספר התורה העתיק אותו הבריחו ארצה, ונפעמתי. הרגשתי שסיפור הימלטותם הדרמטית וקליטתם המחבקת כאן חייבים לבוא לידיעתם ולגעת בליבם של הקוראים הצעירים בישראל.
אלא שבאותה מהירות בה פרצה בי ההתלהבות מדרך הקליטה החמה, כביכול, כך התעמעמה, שלא לומר דעכה כמעט כליל תוך תקופה קצרה. המפגש הלא נעים (על דרך ההמעטה) עם המציאות שאחרי קבלת הפנים החגיגית התרחש כשניסיתי להיפגש עם בני המשפחות. הסתבר לי אז שבעקבות תמונת העיתונות המפורסמת נאסרו המעורבים בהברחה בתימן – יהודים וערבים. אי לכך הוחלט כאן, באיחור כמובן, למנוע מפגשים נוספים מאנשים החשודים במוטיבציה של כתיבה. מאוחר יותר, כשהצלחתי בכל זאת ליצור קשר עם המוברחים בעזרת בני עדה וותיקים, נדהמתי לראות את בדידותם, את חוסר האונים שלהם ואת חוסר התמיכה המימסדית המינימלית לה היו ראויים. פגשתי אנשים נבוכים ישובים על המרצפות שבין החדרונים במרכז הקליטה, ומחכים...
זאת, מבלי לדבר על ילדיהם שהועברו לישיבות בערים אחרות ונדונו להסתגל במהירות וללא עזרה אישית ממשית לסביבה דוברת יידיש ועברית, למנהגיה הזרים ולמאכליה המוזרים.
חשבתי והרגשתי אז, בתוך ואחרי מפגשים אלה, שהיחס הבסיסי לקהילת ניצולים זאת, כמו לבניה ואחיה שהגיעו הנה לפני שנים, לא השתנה בעיקרון. המפגש הראשוני, כאז כן עתה, זוכה לציוריות מצולמת בהבלטה רבה, אלא שהנכונות להטמיעם אנשי קהילה זו בקרבנו כשווים ואהובים לקויה ופוגענית.
משהו מקשייהם, מהזיות הבריחה שלהם מהמציאות הזרה והקרה אל אפשרות של מימוש החלום אותו חלמו בדרכם הנה, ניסיתי להביא בין דפי סיפור זה שאין בו נגיעה אינפורמטיבית כלשהי לדמויות ולמעשים ריאליים, ורק הכיוון העלילתי והמסר הרגשי שבו קושרים בין הדמויות והעלילות הבדיוניות המסופרות לבין ההוויה האמיתית שברקע.
עמלה עינת