עִירִי תֵּל-אָבִיב, הֵן רַק אַתְּ הַיּוֹדַעַת
עַד מָה עַלִּיזָה וְטוֹבָה וְיָפָה אַתְּ!
הַבִּיטִי- אֲפִלּוּ גַּם הוּא, הָאוֹרֵחַ,
מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כְּחָלִיל בְּתִזְמֹרֶת!
גַּם הוּא מִתְאַהֵב בְּאוֹרֵךְ הַזּוֹרֵחַ,
בְּשֶׁטֶף גִּילֵךְ הַסּוֹאֵן בִּסְחַרְחֹרֶת!
מתוך השיר האורח | נתן אלתרמן >
סרנדה תל אביבית
הצטלמנו! (תסביך הנחיתות)
("הארץ", 5.11.1933)
רחוב אלנבי תופר לעצמו כביש חדש.
המודדים מתרוצצים עם הפלס, האנך ואַמַּת הסלילה. אמני הגזירה מתווים את האופנה, מכונות הקדיחה מרפרפות כמחטים חרוצות והמכבשים עוברים הלוך ושוב, ומהדקים, ומגהצים.
חליפת בטון לתפארת!
גַּן-מֵאִיר בְּתֵל-אָבִיב
נתן אלתרמן
אִם נִזְכֶּה וְהַזְּמַן הַמָּהִיר
לֹא יֹאמַר לָנוּ פֶּתַע: הֶרֶף!
עוֹד נֵלֵךְ, יְדִידִי,
בִּשְׁבִילֵי גַּן-מֵאִיר,
נִשְׁעָנִים עַל מַקְלוֹת, עִם עֶרֶב.
נְהַלֵּךְ בֵּין עֵצִים יְרֻקִּים
שֶׁדְּרוֹרֵי תֵּל-אָבִיב בָּם תִּסְעַרְנָה.
וּזְקָנֵינוּ יִהְיוּ אֲרֻכִּים,
הוֹי וְכָל עַצְמוֹתֵינוּ תֹּאמַרְנָה.
הוֹי, וְכָל עַצְמוֹתֵינוּ, אָחִי,
תְּסַפֵּרְנָה זִקְנָה נֶאֱנַחַת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ קְצָת עֶצֶב וּבְכִי,
אֲבָל יֵשׁ בָּהּ גַּם מַשֶּׁהוּ נַחַת.
מֵעָלֵינוּ יָנוּעוּ עֵצִים
שֶׁיֵּאוֹרוּ בְּאוֹר בֵּין-עַרְבַּיִם.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם עֲצִיצִים
וְהִנֵּה רָאשֵׁיהֶם בַּשָּׁמַיִם.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַצָּעָה
בַּתַּקְצִיב הַשָּׁנוּי בְּוִכּוּחַ.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַרְצָאָה,
הַרְצָאָה עַל תָּכְנִית הַפִּתּוּחַ...
וְהִנֵּה בַּהֲדַר קוֹמָתָם
הֵם בְּרַעַשׁ וָרַעַד סְבָבוּנוּ.
הַשָּׁנִים שֶׁהִגְבִּיהוּ א וֹ תָ ם
הֵן אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכְּפָפוּנוּ.
אָז נֵשֵׁב, יְדִידִי הֶחָלוּד,
עַל סַפְסָל מִתְפּוֹרֵר, בֶּן-גִּילֵנוּ.
וְצִפּוֹר עִירוֹנִית מִמְּחוֹז לוּד
תְּקַפֵּץ וּתְצַפְצֵף לְרַגְלֵינוּ.
הִיא הָיְתָה מִשְׁאָלָה עִיּוּנִית
וְעַכְשָׁו הִיא קוֹפֶצֶת בְּפֹעַל...
הִיא אֶחָד מִסְּעִיפֵי הַתָּכְנִית
שֶׁיָּצְאוּ בְּהֶחְלֵט אֶל הַפֹּעַל.
וְהַשֶּׁלֶט מִמּוּל יַאֲדִים:
"לֹא לִדְרֹךְ", "לֹא לִקְטֹף"... וַאֲנַחְנוּ
אָז נִזְכֹּר אֵיךְ הָיִינוּ טְרוּדִים
וְלִקְטֹף לָנוּ פֶּרַח שָׁכַחְנוּ.
וּנְעָרוֹת שֶׁטִּיְּלוּ פֹּה אֵי-אָז
בְּשָׁנִים רְחוֹקוֹת, בֵּין-עַרְבַּיִם,
הֵן תֵּשַׁבְנָה בָּאוֹר הַמּוּפָז
וְתִסְרֹגְנָה לַנֶּכֶד גַּרְבַּיִם.
וְסָבִיב נְעָרוֹת אֲחֵרוֹת
זֵרְעוֹנִים תְּפַצַּחְנָה פַּצֵּחַ...
כִּי בַּגָּן מִתְחַלְּפִים הַדּוֹרוֹת
וְהַגָּן מַעֲמִיק וְצוֹמֵחַ.
וְהָעִיר הַגְּדוֹלָה, הַצְּעִירָה,
שֶׁבַּתָּוֶךְ נָהָר יַעַבְרֶנָּה,
תִּתְנַשֵּׂא, כְּמוֹ גַּן סוֹעֵרָה,
וְאֵין כֹּחַ אֲשֶׁר יַעַקְרֶנָּה.
אָז נַבִּיטָה, רֵעִי וְאָחִי,
זֶה בָּזֶה, בְּבַת-צְחוֹק מִשְׁתַּכַּחַת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ קְצָת עֶצֶב וּבְכִי,
אֲבָל יֵשׁ בָּהּ גַּם מַשֶּׁהוּ נַחַת.
וְאַט-אַט, מִזִּקְנָה וְחֻלְשָׁה,
אֶת רָאשֵׁינוּ נַצְנִיחַ אֶל בֶּרֶךְ.
וִילָדִים יִקְרְבוּ בִּלְחִישָׁה
וְיֹאמְרוּ: נִרְדְּמוּ, בְּנֵי תֶּרַח...
תֵּל-אָבִיב הַמִּתְלַקַּחַת,
הַטּוֹבָה, הַהֲפַכְפֶּכֶת!...
חוויות קטנות
נתן זך
לֹא נוֹף לַחֲוָיוֹת גְּדוֹלוֹת: כְּשֶׁמֻּשְּׂגֵי
הָעִיר הַגְּדוֹלָה – תֵּל-אָבִיב!
נוֹף
לַחֲוָיוֹת קְטַנּוֹת וּמִסְחָר:
בְּכָל קֶטַע חוֹף מַעֲגָן
לְסִירוֹת הַחְכָּרָה. נוֹף מַרְאוֹת:
סִירָה אֲדֻמָּה
הֲפוּכָה עַל פִּיהָ בַּמַּיִם (הַתַּחְתִּית
אֲדֻמָּה) וּלְיָדָהּ מִזְדַּקֵּר
עָנָף לָבָן,
עֶצֶם גְּרוּמָה
וְקוֹלוֹת בִּעְבּוּעַ שָׁעָה שֶׁדָּג בִּלְתִּי-נִרְאֶה
מְבַצֵּעַ הִפּוּךְ בָּאֲוִיר.
קדחת קיץ
נתן זך
נוֹשֶׁמֶת נְשִׁימוֹת טְרוּפוֹת
בְּאַהֲבָה קוֹדַחַת קַיִץ
עִיר יְבֵשָׁה מְזֹהֶמֶת
מַדִּיפָה רֵיחוֹת רָקָב
בִּסְדִינִים מְיֻזָּעִים.
עַל שְׂפַת הַיָּם וּבִמְלוֹנוֹת הַחוֹף
כְּתֵפַיִם, שׁוֹקַיִם וַאֲחוֹרַיִם
הֵם הַנּוֹף
וְעַל הַפָּנִים,
שִׁזּוּף, צְרִיבָה, תְּכוּנָה לְעֶרֶב דִיסְקוֹטֶקִים.
עָשָׁן שֶׁל שְׂפַת הַיָּם נִצָּב
כְּמוֹ זִקְפָּה,
אֵין גַּם מַשַּׁב רוּחַ.
תַּחְתּוֹנִים עַל הָרִצְפָּה, שִׂמְלָה זְרוּקָה, מִכְנָסַיִם, מִטָּה לוֹהֶטֶת,
אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי, לֹא בִּגְלָלֵךְ, לֹא בִּגְלָלִי.
קַדַּחַת קַיִץ
תֵּל-אָבִיב, תֵּל-אָבִיב
נתן אלתרמן
תֵּל-אָבִיב, תֵּל-אָבִיב, תֵּל-אָבִיב,
חֶסְרוֹנוֹת בָּך מָצָאנוּ לֹא פַּעַם.
וְכָל בַּעַל לָשׁוֹן, יַא-חָבִיב,
חֲזִיזִים בָּך שָׁלַח וְגַם רַעַם.
אֲבָל פֹּה, מַה לִצְעֹק וְלִקְרֹא?
פֹּה מַרְגִּישׁ אַתָּה, בְּלִי דַּעַת לָמָּה,
אֵיך הַלֵּב, יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוּ,
מִתְגַּעְגֵּעַ בְּכָל-זֹאת לְשַׁמָּה.
הַאִם רְחוֹב אַלֶּנְבִּי עוֹד חַי וְקַיָּם?
עוֹד חַי וְקַיָּם!
הַאִם מְטַיְלִים עוֹד זוּגוֹת אֶל הַיָּם?
הוֹלְכִים אֶל הַיָּם!
הַאִם מִתְנַשְּׁקִים עוֹד בְּלַהַב בּוֹעֵר?
פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר.
בְּתוֹך וִדּוּיִים וּבְלִוְיַת אֲנָחוֹת?
יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת.
[...]
וּמַה הַמַּצָּב שָׁם בִּכְלָל וּבִפְרָט?
יוֹצֵא מִן הַכְּלָל וְנִכְנָס אֶל הַפְּרָט.
וּמַה בָּעִנְיָן קְצָת מָטָר וּקְצָת רוּחַ?
אֶת מִי שֶׁצָּרִיך, לֹא לוקח הָרוּחַ.
חֲבִיבִי, מַה לִצְעֹק וְלִקְרֹא,
חֶסְרוֹנוֹת תֵּל-אָבִיב כְּמוֹ יָם.
אַך הַלֵּב יִמַּח שְׁמוֹ וְזָכְרוּ,
מִתְגַּעְגֵּעַ בְּכָל-זֹאת לְשָׁם
אברהם חלפי
ארנְבות השלגמִי יְסַפֵּר לְאַרְנְבוֹת הַשֶּׁלֶג
בַּקֹּטֶב הַצְּפוֹנִי
אֵיךְ שֶׁמֶשׁ תֵּל־אָבִיב כּוֹתֶבֶת צָהֳרֶיהָ
בְּאוֹתִיּוֹת שָׁרָב.
הֲלֹא תִּלְעַגְנָה אַרְנְבוֹת הַשֶּׁלֶג
בְּפֻנְדָּקָן הָאַרְנָבִי
אִם הֵן תִּשְׁמַעְנָה זֹאת מִפִּי.
וַאֲנִי אֹמַר אָז: בֹּאנָה.
עַל גַּגּוֹת עִירִי
עֲלֶינָה.
רְאֶינָה.
וְהֵן לִי תַּעֲנֶינָה:
מִי יִתֵּן כִּפַּת שָׁמֶיהָ מֵעָלֵינוּ -
וְהָיְתָה לָנוּ לְכֶתֶר עַל רָאשֵׁינוּ.
ערבחיים גורי
זְכֹר נָא לִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא עַל פְּנֵי הַיָּם.
כִּי מִי יִזְכְּרֶנָּה אִם לֹא אַתָּה שֶׁכֹּה אָהַבְתָּ אוֹתָהּ.
וְהַשָּׁעָה הַהִיא, שֶׁתִּהְיֶה בְּךָ, תּוֹדֶה לְךָ
עַל כִּי אַתָּה חָתוּם עָלֶיהָ עַד בּוֹא חֲלִיפָתְךָ.
וְדַע לְךָ שֶׁגַּם הַיָּם הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּנוּ זָקוּק עֲדַיִן
לְעוֹד אַהֲבָה אַחַת.
לֹא פַּעַם, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן, כַּאֲשֶׁר הוּא לְבַדּוֹ, בְּהֵאָלֵם הָרוּחַ,
הוּא שׁוֹאֵל עַל אוֹדוֹתֶיךָ: לְאָן נֶעֱלַמְתָּ לוֹ וּמַה שְּׁלוֹמְךָ.
הֲרֵי נוֹלַדְתָּ בְּתֵל-אָבִיב וְהָיָה לְךָ יָם אִישִׁי.
וְהָיְתָה לְךָ שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה וּכְבֵדָה
וְסִירַת מִפְרָשִׂים שֶׁנָּגְעָה בָּהּ בְּדַרְכָּהּ דָּרוֹמָה לְאִטָּהּ.
וְהָיוּ שָׁם הַגַּלִּים הָאֲרֻכִּים שֶׁזָּכוּ בְּךָ תָּמִיד לְיַחַס מְיֻחָד.
כִּי הִנֵּה, לֹא יִרְחַק הַיּוֹם וְתִקָּרֵא לָלֶכֶת,
לְהִצְטָרֵף לַשֶּׁקֶט וְלַחֲשֵׁכָה.
מִישֶׁהוּ אַחֵר יֹאהַב פֹּה אֶת שִׁירוֹ שֶׁל טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי,
שֶׁנָּתַן בְּךָ אֶת הַתּוּגָה הַפַּנְתֵאִיסְטִית
וְאֶת כְּלוֹת נַפְשְׁךָ.
וְיִהְיוּ גַּם לוֹ שְׁקִיעוֹת תִּשְׁרֵי כָּאֵלֶּה
וַאֲהָבוֹת שֶׁאוּלַי יַזְכִּירוּ אֵיכְשֶׁהוּ אֶת תּוֹעֲפוֹת אַהֲבָתְךָ.
מתוך 'עיבל' >
שירים ג'
מנוף מצביע אל היםגלעד כהנא
על כיסא בצל,
הרוח מעצבת פנים.
מחשבות נעות בקשר
מזדמזמות לשיר,
(נרשם על חול
באותיות מסטיק,
מקל של קרטיב,
בדלים,
תווים מונחים
על מסלולי הליכה של יונים).
מנוף מצביע אל הים,
עורב נוחת
מִקּו חשמל למדרכה.
שיחים מאובקים
קצרי נשימה,
ערמות גזם משוחחות חרש
אודות משאיות איסוף,
בתי מלון מחלידים
להתאחד לרעלה,
להתבייש שאת כל כך יפה,
(מסתירים שאת נרטבת)
דוד שמש נפטר.
תל אביב, הכרך האמיתי היחיד בישראל,
על כל המשתמע מכך – המולה בלתי נפסקת, רוגשת,
בליל של לשונות ושל עמים, של הגירה פנימית והגירה חיצונית,
של מקומיים וזרים,
של מראות ושברי קולות המרכיבים את
הישראליות החדשה –
היא הגיבורה של מנוף מצביע אל הים
ספרו של גלעד כהנא
תֵּל-אָבִיב, לִבִּי לָךְ כֹּה חַם
סֻכָּר וּדְבַשׁ אַתְּ וְחַלִיבּ-
אֲנִי אוֹהֵב'תָךְ, יַה צֶ'ה קוֹ'חַם,
יַא וַאס לְיוּבְּליוּ, אִיךְ הַאבּ דִּיךְ לִיבּ!
נתן אלתרמן
וָתִיקלֹא כָּל צִפֹּרֶת הִיא זָמִיר
וְלֹא כָּל יוֹם הוּא יוֹם כְּלוּלוֹת.
אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה... בָּהִיר.
בּוֹ נִפְגְּשׁוּ אָדָם וְעִיר
וְלֹא הִכִּירוּ זֶה אֶת זֹאת.
הוּא קְצָת הִלְבִּין. גַּבּוֹ כָּפוּף.
וְהִיא גָּדְלָה, פָּרְחָה וַתִּיף.
הַזְּמַן הוּא גֶ'נְטְלְמֶן חָצוּף...
הַבִּיטוּ, אֵיזֶה מִין פַּרְצוּף
קִבְּלָה בֵּינְתַיִם תֵּל-אָבִיב.
הַבִּנְיָנִים אֲשֶׁר הֵקִים
יָלְדוּ קוֹמָה וְעוֹד קוֹמָה.
כָּל הָרְחוֹבוֹת הָפְכוּ שְׁוָקִים
וְלַחֲבֵרָיו הָרַוָּקִים
קָרָה... הַשֵּׁד יוֹדֵעַ מָה.
גָּדוֹל, שָׁזוּף וּמִתְבַּיֵּשׁ
הוּא חֶרֶשׁ מְדַבֵּר אִתִּי –
הַכֹּל, הַכֹּל פֹּה נִתְחַדֵּשׁ...
כֵּן, אָז הָיוּ אוֹמְרִים "מַאלֶישׁ",
כָּעֵת אוֹמְרִים "פְּרוֹסְפֶּרִיטִי".
אָז הַחֻלְצוֹת הָיוּ קְצָרוֹת
וְהַשִּׁירִים כֹּה אֲרֻכִּים...
כָּעֵת הִגִּיעָה עֵת צָרוֹת,
הַבַּחוּרוֹת כֻּלָּן צָרוֹת...
וְכָל הַבַּחוּרִים סְרוּקִים.
הָרְחוֹב צָהַל, הָרְחוֹב דָּהַר
בְּמַרְכְּבוֹת חַשְׁמַל-בֶּטוֹן...
שָׁתַקְנוּ שְׁנֵינוּ זָר מוּל זָר...
הוּא יָד הוֹשִׁיט, חִיֵּךְ, אָמַר:
שָׁלוֹם... אָדוֹן!
ו' באלול תרצ"ד | 17.8.1934
מזג-אויר
מאיר ויזלטיר
מֶזֶג-הָאֲוִיר הָאָהוּב עָלַי בָּעוֹלָם
הוּא מֶזֶג-הָאֲוִיר שֶׁל תֵּל-אָבִיב בְּלֵיל חֹרֶף.
תֵּל-אָבִיב כְּאִשָּׁה שֶׁהֱטִילוּהָ בִּבְגָדֶיהָ לָאַמְבָּט,
בִּרְיוֹנִים עָשׂוּ לָהּ אֶת זֶה, וְהִיא מְשׁוֹטֶטֶת
עַכְשָׁיו חֲרוּפָה בָּרְחוֹבוֹת מְיַחֶלֶת לְחֶסֶד.
עֲשׂוּ-נָא חֶסֶד עִם הָעִיר הַזּאֹת, אִמְרוּ מִלָּה חַמָּה אֵלֶיהָ.
הָאֲוִיר שֶׁהִרְטִיב אֶת הַחוֹל וְהִרְוָהוּ נִיחוֹחַ אֲוִיר
מְהַלֵּךְ עַכְשָׁיו נִים-וְלֹא-נִים, מְאֻשָּׁר, לְפָנָיו כָּל הַלַּיְלָה.
הוּא מְלַטֵּף אֶת לֶחְיָהּ בְּעָבְרוֹ, אַךְ הוּא לֹא יִתְעַכֵּב.
נְעִימוֹת הַלַּחוּת מְפַלְּחוֹת בֵּין רִבּוּעֵי הַבָּתִּים
קוֹלְפוֹת טִיחַ. תֵּל-אָבִיב נִרְדְּמָה עַל עָמְדָהּ וּפוֹלֶטֶת
גְּנִיחוֹת טְרוּפוֹת מִן הַשֵּׁנָה.
אִמְרוּ מִלָּה טוֹבָה בָּעִיר הַזּאֹת, הִיא רְאוּיָה לְחֶמְלָה.
מתוך
קיצור שנות הששים
הַמַּסָּע הַקָּצָר בְּיוֹתֵרלאה גולדברג
א. תֵּל-אָבִיב 1935
הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס
וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.
וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בְּיוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.
אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי-בָּזֶה?
כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת בְּתוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.
וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וְנִדְמֶה - אַךְ תַּחְזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.
מספרה עם הלילה הזה, 1964> כל שירי לאה גולדברג
נתן אלתרמן
בכל זאת יש בה משהו [...]
אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת
וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.
הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת.
אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל.
נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת,
לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא
וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא.
כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא,
שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא.
וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא,
שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא...
כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא
אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא,
כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ
אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ...
מתוך:
סרנדה תל-אביבית ספרים שתל אביב במרכזם
כאן>