שתי אִמהות הוא ספר על מרחק, געגוע ופרידה, על שתי נשים אהובות ועל חוסר האונים שלהן לנוכח המוות. רובו נכתב תוך כדי מסע, בבתי מלון, במוניות, בחניונים ובמטוסים, בין ארץ אחת לאחרת, ושיריו מספרים על בדידות ועל קרבה, על מבט מפוכח במציאות קשה ועל נדיבות וחמלה המבליחים מבעדה.
מתוך האוניברסליות של האובדן, בצלילות נוגעת ללב, שירי שתי אִמהות מזקקים רגעים שבהם, למשך מגע אחד, מילה, לילה, הזמן כמו עוצר מלכת והכאב מוליד אינטימיות ואחווה.
בַּדֶּרֶךְ לַמַּחְלָקָה שֶׁלָּךְ אֲנִי חוֹלֶפֶת
עַל פְּנֵי בֵּית הַיּוֹלְדוֹת,
נִזְכֶּרֶת אֵיךְ לִוִּית אוֹתִי אָז
כְּשֶׁיָּלַדְתִּי שָׁם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
כַּמָּה שָׁנִים אַחַר כָּךְ,
לְאַבֵּד אוֹתָךְ
בְּאוֹתוֹ בֵּית הַחוֹלִים,
כְּמוֹ לְהַחְזִיר פִּקָּדוֹן
בְּלִי מִשְׁקָפַיִם אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּעֵינַיִם אִי אֶפְשָׁר
לְדַבֵּר לְחַיֵּךְ בְּלִי שִׁנַּיִם אֶפְשָׁר רַק לְהַחְזִיק
יָדַיִם זֶה מַה שֶּׁאֶזְכֹּר אוּלַי אַחַר כָּךְ כַּמָּה הֵן עֲדַיִן
צְעִירוֹת, מְנֻמָּשׁוֹת, רַכּוֹת, כַּמָּה הֵן יָפוֹת עֲדַיִן
מַה קֹּהֶלֶת הָיָה אוֹמֵר
עַל שְׁלֹשֶת הַגְּבָרִים הַמִּתְעַלְּסִים בַּאֲרִיכוּת
מוּל חַלּוֹן בֵּית אִמִּי
בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת שֶׁל טְרוֹם־בֹּקֶר?
"וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה
אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ
כִּי אִם־לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ"
וּלְהִזְדַּיֵּן בִּשְׁלָשׁוֹת
בַּנְּסִיעָה בַּמּוֹנִית מִשְּׂדֵה הַתְּעוּפָה
הַנַּהָג הַהוֹדִי אָמַר:
כָּל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר לָנוּ זֶה לְאַחֵל לָהּ עַכְשָׁו
הַרְבֵּה מַזָּל טוֹב
בַּגִּלְגּוּל הַבָּא,
שֶׁיִּהְיוּ לָהּ חַיִּים מֻצְלָחִים,
שֶׁתִּזְכֶּה לְמִשְׁפָּחָה נֶחְמָדָה.
תִּינֹקֶת קְטַנָּה שֶׁנּוֹלְדָה אֵי שָׁם -
פַּעַם שְׁמֵךְ הָיָה שׁוֹשַׁנָּה,
הָיָה לָךְ לֵב עֲנָק,
אָהֲבוּ אוֹתָךְ כָּל כָּךְ.
בַּנְּסִיעָה הַלֵּילִית בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה
אֲנִי מַאֲמִינָה בְּכָל מְאֹדִי
בְּגִלְגּוּל נְשָׁמוֹת
אִם הַדַּקּוֹת הָיוּ קוֹפְאוֹת בָּאֲוִיר
וְהָיָה אֶפְשָׁר לְפַלֵּס דַּרְכָּן מַעֲבָר
כְּמוֹ דֶּרֶךְ גֶּשֶׁם קָפוּא
הָיִיתִי בָּאָה שׁוּב לָשֶׁבֶת לְצִדֵּךְ
וְהָיִית שׁוּב נוֹתֶנֶת לִי לְלַטֵּף לָךְ אֶת הַיָּד
וְשׁוּב אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה דַּוְקָא נָעִים
וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְבּוֹנֶנֶת עוֹד פַּעַם
בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ הַיָּפוֹת.
וְגַם אִם הָיִינוּ יוֹדְעוֹת שֶׁזֹּאת
הַשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּנוּ יַחַד
לֹא הָיִינוּ מְבַזְבְּזוֹת אוֹתָהּ
עַל בֶּכִי אוֹ עַל מִלּוֹת פְּרֵדָה.
בֶּטַח הָיִיתִי שׁוּב אוֹמֶרֶת
"אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ"
וְאַתְּ הָיִית עוֹנָה
בְּדִיּוּק מַה שֶּׁעָנִית
אמא שֶׁלְּךָ
בַּשִּׁבְעָה הִבְטַחְתְּ חֲגִיגִית
שֶׁהַיְלָדִים לֹא יְאַבְּדוּ
שְׁתֵּי סַבְתּוֹת בְּשָׁנָה.
אֲבָל אֵצֶל יְלָדִים,
שָׁכַחְתְּ,
שָׁנָה אַחַת
שָׁוָה לְפָחוֹת
שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁל מְבֻגָּר
בְּנֵךְ וּבִתּוֹ
רוֹקְדִים וַאלְס בַּסָּלוֹן.
הִיא מְלַמֶּדֶת אוֹתוֹ
אֶת מַה שֶּׁלָּמְדָה בְּבֵית הַסֵּפֶר.
הוּא מְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת
בְּדִיּוּק מַה שֶּׁהִיא אוֹמֶרֶת.
רֹאשָׁהּ עֲדַיִן נָמוּךְ מִגֹּבַהּ כְּתֵפָיו,
הוּא כְּבָר מִתְרַחֵק לְאַט מִמַּה
שֶּׁהִיא מְמַהֶרֶת לִקְרָאתוֹ,
וְהֵם מְנַסִּים לִרְקֹד.
הִיא מְאֻמֶּנֶת וּקְלִילָה,
מְרַחֶפֶת;
הוּא כָּבֵד וְגַמְלוֹנִי וּמְאֻשָּׁר,
עֲדַיִן אוֹהֵב לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה