עד הבוקר

                                               וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ  וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ  וַיִּתְעַלְּלוּ  בָהּ   כָּל-הַלַּיְלָה   עַד-הַבֹּקֶר

וַיְשַׁלְּחוּהָבַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר.  וַתָּבֹאהָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָשָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִתוַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַחהַבַּיִת  וְיָדֶיהָ  עַל  הַסַּף    וַיֹּאמֶר  אֵלֶיהָ  קוּמִי   וְנֵלֵכָה  וְאֵין   עֹנֶה

וַיִּקָּחֶהָ עַל  הַחֲמוֹר  וַיָּקָם  הָאִישׁ  וַיֵּלֶךְ  לִמְקֹמוֹ   וַיָּבֹא  אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח  אֶת  הַמַּאֲכֶלֶת  וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ   וַיְנַתְּחֶהָ  לַעֲצָמֶיהָ   לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָבְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל

                                   שופטים יטכה-כט

עוֹרָהּ הָיָה רָקִיעַ עַל גּוּפָהּ. עוֹרָהּ הִשְׁחִיר וְהֶאֱדִים עִם שַׁחַר.
עוֹרָהּ נִמְתַּח עַל אֵיבָרֶיהָ הַכְּחֻלִּים בְּלִי קֶמֶט.
עוֹרָהּ הָיָה רָקִיעַ בְּלִי עָנָן וּבוֹ צִפּוֹר אִלֶּמֶת. 

לבתר כדי לאחות

לפעמים הגוף לא מציל. לא תמיד יש לו מספיק כוח.
הילה להב בראיון מרתק ליוני לבנה

פואמה שכולה בשר ודם
אלי הירש לא זוכר שקרא ספר שירה כואב כל כך, מעונה ומוכה אימה כזה. "עד-הבוקר" הוא הפואמה הזאת: שירת הגוף שעונה והומת ובותר, ואף על פי כן הוא חי ונע, כותב ושר.

ספר כְּאפשרות לְהד, עֵד ושֵם בטיפול בנפגעות פגיעה מינית
ליאור גרנות, ביבליותרפיסטית, חושבת שהעוצמה של הספר היא ביכולתו להישיר מבט אל הזוועה ובכך שהוא מאלץ אותנו להישיר מבט גם, ובכך לומר לנשים שעברו פגיעה מינית: אתן לא אילמות ולא מוסתרות בחשכה; יש אוזניים שיאזינו לקולכן ויש עיניים שיביטו בכן במבט רואה, מאמין וחומל.

טעימה מהספר