ואדי מילח
מאת אורנה עקאד
שאול
בסופו של דבר המלפפונים הם אלה שהכריעו והחזירו אותו לארץ. מלפפונים קטנים, ירוקים, עם ריח של אדמה רטובה, עטופים בקליפה מבריקה, שהותירו בו שובל של געגועים. ואולי זה היה הקפה? קפה שחור ומבושל שריחו החריף המהביל היה תוקף אותו בשעות הבוקר? או אולי הלחם? אין ספק זה הלחם, חשב לעצמו, כי עם הקפה הוא עוד היה יכול להסתדר, אבל לא עם מחסור בלחם טרי וחם עם הרבה פירורים, שריח אפייתו נמהל באוויר מלוח ומשכר את החושים. לחם כזה היה מצרך נדיר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והם עוד מעזים לכנות את חבילת הספוג המעוך "לחם", גיחך בינו לבינו וסיכם שבכול זאת את הריחות הרחוקים ואת הצבעים הבהירים של הילדות החזירו ההזיות על המלפפונים.
ואולי בעצם זו הייתה שיחת הטלפון הטרנס אטלנטית עם דובי או שמא הרצון להתרחק מדמותו המעצבנת להחריד של מייקל הירשברג המדושן, עם ריח המרשמלו? לא חשוב מה קדם למה, געגוע הוליד געגוע, ועכשיו אפילו העשן השחור והסמיך שעלה מבתי הזיקוק במפרץ חיפה נראה לו ממרחק הזמן נקי וצלול.
בעצם לא הייתה לו ברירה, הוא היה חייב לעשות מעשה ולחזור. כי גם אם יניח לרגע בצד את המלפפונים, הקפה, הלחם, את מייקל הירשברג או את דובי, יגלה שהיה יכול בשקט להישאר שם לולא התקרית שממנה לא הייתה לו דרך חזרה. אלמלא התקרית ההיא, אולי היה יושב עדיין במשרדו בקמפוס ומתכנן את הפרויקט הבא.
בינו לבינו הודה שאת התקרית שהובילה לגעגועים ולהזיות על ארץ גושן, נקייה מכול רבב, היה מעדיף למחוק מזיכרונו. אילו רק יכול ליפול לתוך תרדמה ארוכה, להתעורר ולגלות שהכול היה חלום, לא היה אכפת לו גם לישון בעמידה, העיקר לברוח מהבושה. לשכוח.
הוא יודע שמקור כול הבעיות נעוץ בצלקת באישיות שלו, שיש המכנים אותה "צלקת הישרדותית", שמצילה בדרך כלל מנפילה לתהומות אבל מותירה אותך חתום, נטול מיחושים ותחושות. בשירותו הצבאי הצלקת הייתה יתרון גדול. אבל עם השנים הצלקת צימחה עוד צלקת מעליה והפכה לעבת שריון, עד כדי כך שהצילה אותו מאותה "תקרית" שאחריה הגיע למסקנה שלא קורץ מחומר של איש מרתון. אילו היה כזה, אולי היה ממשיך עד לפסגת האמפייר סטייט וכורע מנצח כפידיפּידס. אבל עכשיו, כשמניין שנותיו נושק לחמישים, המרדף אחר ההצלחה הוא כבר לא מטרה לשמה. מאז שחזר לארץ החריש את המנוע הרועש שבתוכו והחליט לשנות כיוון ולהיות מורה בתיכון. שאול סלע מורה לספרות. זה נשמע כמו בדיחה גרועה. המציאות היא ההלצה הטובה ביותר שפגש. להיות מורה לחלוטין לא הייתה אחת משאיפות הילדות שלו. כשחנה גבעול, המחנכת המיתולוגית מבית הספר היסודי, ביקשה מכולם שיכתבו מה הם רוצים לעשות כאשר יגדלו, הוא כתב בתמימות: האיש שמרוקן את החרא מבורות הספיגה של הבתים. וכמה צחקה מזה המורה חנה גבעול, שלא הבינה מה עובר במוחו הקודח של ילד בן עשר. הוא נזכר בטרקטור האדום והגדול שהיה מגיע לשכונת הוותיקים פעם בחודשיים ומרוקן את בורות הספיגה מבתי השכונה. ראשו האדמוני היה מציץ מהחלון, ונהג הטרקטור היה קורא לו: "הי גי'נג'י, בוא הנה", ומעלה אותו על הטרקטור. לפעמים אפילו נתן לו לאחוז בהגה. הוא אהב טרקטורים בכול מיני צבעים, אבל זה היה טרקטור מיוחד, ואי אפשר היה למצוא כזה בשום חנות צעצועים. שאול חשב שכשיהיה גדול יהיה לו טרקטור כזה, והוא ייסע בכול השכונה, גופו חשוף לרוח, ירכיב את כולם כשהוא מביט בעיניים חודרות וגאות לעבר אלה שכינו אותו "ראש אבטיח". בחיוך מסופק יסתכל על פניהם המקנאות ויגיד, "לי יש טרקטור אדום ולכם לא, ואני אשאיר אתכם עם החרא שלכם לכול החיים". לא תהיה להם ברירה אלא להיות נחמדים אליו ולהצטער שקראו לו כול השנים ראש אבטיח ואבו ארבע. הוא זוכר את הריח החריף בבית, לפני שהטרקטור האדום הגיע, ואת אמו מסתובבת ואומרת, "שיגיעו כבר! הריח הזה לא נגמר! לא נגמר! אוז'ס, אוז'ס". הוא גם זוכר איך ביקשה מפורשות להשתדל להתאפק, "אם לא צריכים, לא חייבים", הייתה אומרת וכולם היו מסתובבים בבית כשבבטן שלהם תקועים נאדים ועוד כול מיני דברי פסולת. ואבא היה פולט איזושהי הערה מעליבה, ומכווץ את שפתיו: "נו, התקשרת"? והיא הייתה תמיד עונה: "הם אמרו שלא יגיעו בשביל בית אחד".
וכשסוף-סוף הגיע הטרקטור הייתה הקלה גדולה בכול הבית. "קיבלנו את החיים בחזרה", אבא היה אומר, ואמא כהרגלה הייתה מקלקלת את השמחה, "די, מספיק להיכנס ולצאת מהשירותים כול הזמן, עוד תמלאו בחזרה את כול מה שהתרוקן". מה שחיזק את הרושם שבשבילה החיים הם ממילא בור חרא אחד גדול.
אפילו פניה הנעימות של חנה גבעול לא גרמו לו לרצות להיות מורה. מורה, איזה מקצוע נחות, חשב תמיד. אם ככה כיצד נהפך ד"ר שאול סלע, בימאי, מחזאי, איש תיאטרון בכול רמ"ח אבריו, למורה? איך זה שמרצה בעל שם ב - The City University of New York-, שמחקרו על השפעת טקסי הפולחן בתיאטרון היווה פריצת דרך בהוראת התיאטרון באוניברסיטאות שונות ברחבי ארצות הברית, מוצא את עצמו מחנך בבית ספר תיכון אזורי במדרונות הכרמל?
בצורה הכי פשוטה אפשר לומר שזה קרה אחרי שוויתר על על החלום הגדול להיות שחקן מפורסם, לפחות כמו מרלון ברנדו ב"חופי הכרך". כשהיה ילד הלך לכול היומיות בעין-דור. כול יום אחרי הלימודים היה יורד לוואדי ניסנאס ומתייצב ליד קופת הכרטיסים. הוא ראה הכול: סרטים חדשים, סרטים ישנים, "יומני כרמל", מה לא.
שבוי בתשוקתו לקולנוע נהה בשיכרון של ילד מתבגר אחר הרפתקאותיה החושניות של אנג'ליק. רצה לכבוש את תמימותה המלאכית של אליקי, כמו טרזן או מרלון ברנדו. בסופו של דבר את חלומו הגדול להיות מרלון ברנדו המיר ב"יוצר תיאטרון חשוב" ואת "יוצר תיאטרון חשוב" המיר באקדמיה ל"חוקר תיאטרון חשוב" ואת "חוקר התיאטרון חשוב" המיר עכשיו במורה, מחנך. ואת המילה חשוב הסיר מסדר היום.
עכשיו ביקש לשמוח במקצוע זה, שהעניק לו ילדות שנייה. לפעמים היה משקר לעצמו, אבל בתוככי ליבו ידע שבגיל חמישים ממילא לא רצה לבנות את עצמו מחדש ולנדוד מתקווה לתקווה. עכשיו חיפש ביטחון, עבודה, שכר חודשי, כול מה שיעניק לו רוגע. כן, המילה המדויקת ביותר הייתה רוגע.
פרקים ראשונים נוספים >>>