אביב משוגע | חנן אלומה [חלק I]
צריך לשלול
אני מזדחל בנבכי בית חולים העמק בעפולה, מבקש מאמא
שוב ושוב שתחזיק לי את היד. היא נעתרת אך פניה עצובות.
יש בה משהו ממני. אולי היא חלק מתוכי, חלק עצוב ומפוחד.
"מתי חוזרים הביתה?" אני שואל.
"כבר אמרתי לךָ, אנחנו מחכים שהרופא יבדוק אותך. צריך
לשלול כמה דברים."
אני לא מבין מילה. לָמה מחכים לרופא ולמה הוא לא יכול
לבדוק אותי עכשיו ומה זה בכלל "לשלול"?
"בואי נלך הביתה," אני חוזר שוב ושוב.
כל הזמן אנחנו נגררים ממקום למקום, מרופא עיניים
לרופא אוזניים לנוירולוג. אומרים שאין כלום ושולחים
אותנו למחלקה אחרת. כשהרופא שואל אותי בן כמה אני, אני
לא בטוח אם שבע־עשרה או ארבע־עשרה, ועונה שבע־עשרה
מתוך אינסטינקט. בלילה אני שוכב על המיטה שלי במחלקת
ילדים. משמאלי אישה בהיריון מתקדם יושבת ליד הבן
שלה שלא מפסיק לייבב, מימיני חולֶה בלתי נראה, לפעמים
מבקרים אותו כמה אנשים, עושים הרבה רעש, מדברים
בשפה של חייזרים. וובווו צ'ובבווו וואבהה דידיבאבהה...
לאט מאוד, כמו סרט בהילוך איטי.
אחרי שלושה ימים שִחררו אותנו. לא ידעתי את זה. חשבתי
שברחנו. גזרתי לעצמי את הצמיד וזרקתי אותו לפח. חשדתי
שמישהו החביא בו מצלמת מעקב.
עכבישים
כשהייתי בבית החולים האמנתי בכל לבי שאם רק אגיע הביתה
הכול יסתדר. אבל שום דבר לא הסתדר. הצריף הזערורי
בחצר האחורית של הבית היה רדוף רוחות. עכבישים קטנים
מתרוצצים על התקרה, מצלמת מעקב בתוך המנורה, צופרי
אמבולנס מלמטה, מהכביש. עכבישים מופיעים ונעלמים,
שוב מופיעים, שוב נעלמים. עכביש גדול מתחת לכרית חומק
ונעלם כלא היה. העכבישים מגיעים בִּמקום ההורים שלי, זה
ברור כשמש, אפילו לא צריך להגיד את זה. כשהם נעלמים,
סימן שההורים בבית, קרובים אליי, וכשהם מופיעים, סימן
שלא. אני חייב לצאת מכאן לחפש אותם. עכשיו. בדרך
אישה עוברת עם הבוקסר שלה קשור ברצועה. הכלב רואה
עליי. הוא יודע מה שהיא לא יודעת, מה שאף אחד לא יודע
חוץ ממני. הוא רץ לעברי וכשהוא מתקרב הוא נראה שקוף.
כמו רוח של כלב, מנסה לנגוס לי בישבן. האישה נוזפת בו
ומושכת בכוח ברצועה. אני מרחם על הכלב.
אני מגדלת בבית חיה פצועה | נרי אלומה [חלק II]
והגשם הִכה
בלילה הסתובבתי בחלוק בית חולים כשהגשם הִכה בחלונות
כנביא זעם. פערת את פיךָ לבכות בחדר התינוקות ואני
חיפשתי לך שֵׁם ולא מצאתי וחיפשתי לנו טרמפ הביתה ולא
מצאתי. אבא שלי אמר שלסדרן הרכב אין שום דבר בשבילנו:
"אם הייתם ב'העמק'... אבל רמב"ם, מה פתאום לנסוע עד
רמב"ם? מי יולדת ברמב"ם?" בטלפון הציבורי חייגתי וסבתא
ענתה. רציתי לבכות בזרועותיה ותחת זאת אמרתי: אקרא לו
על שם סבא, ושמעתי בקולה שרווח לה, וקיוויתי לחנינה.
בָּכִיתָ
בכיתָ – הנקתי. בכיתָ – החלפתי. בכיתָ – שרתי, חיבקתי,
נדנדתי. בכיתָ – בכיתי. בכיתי – צרחת. צרחתָ – לקחתי,
יצאתי, הלכתי. החושך לעג לי. מעל האסם ראש ירח עגול
נתלה, שבור-מפרקת. חרקו גלגלי-עגלה וְתַחְתָּם מדרכה יגעה
וקשה נאנקת.
נרדמתָ – חזרתי. הרמתי – בכיתָ. בכיתָ – צעקתי, קיללתי,
גידפתי. עצמתי עיניי, לא רציתי לקום עוד, וקמתי. בבוקר
הבטתי בךָ בשנתך: כליל-שלמות שכזה מעולם לא ראיתי.
ריסים ארוכים, מרעידים, מסתירים את המִפלץ שכמעט והייתי.
אביב משוגע | חנן אלומה | נרי אלומה | ספרית פועלים - סיפורת