אדם מהולל | זמר כלולות

זֶמֶר כלולות

שווי בנפשך, קוראת יקרה, כי השנה היא 1813 ואת נמצאת בכנסיית קַרמוּ, צופה באחד מאותם טקסים נושנים ומרהיבים שהיו תמצית הבילוי העממי ואמנות המוסיקה של אותם ימים. אתם יודעים מהי מיסה מושרת, ויכולים לשוות בנפשכם את טיבה של מיסה מושרת באותן שנים רחוקות. לא אפנה את תשומת לִבֵּךְ אל הכמרים או אל השמשים, ואף לא אל הדרשה, או אל עיניהן של בנות ריו, שהיו נאות כבר אז, או להינומות השחורות של הגברות חמורות הסבר, או למכנסיים, לפאות, לווילונות, לנרות או לקטורות, לא לדבר מכל אלה. אינני מדבר אף על התזמורת, שמפליאה לנגן; אינני מבקש אלא להציג בפניכם ראש צחור אחד, ראשו של הקשיש שמנצח על התזמורת בכל נפשו ומאודו.

שמו רוֹמַאוּ פּירֶס. הוא בן כשישים, לכל הפחות, נולד בוַלוֹנְגוּ או בסביבתה. מוסיקאי טוב ואדם טוב, חביב על כל הנגנים. מַאֶסטרו רומאו היה כינויו השגור, ומה שהיה שגור אז בפי אחדים, היה שגור בפי הבריות כולן. באותם ימים, אם מישהו היה מכריז כי "מאסטרו רומאו ינצח על המיסה," הדבר היה דומה להכרזה, שנים רבות מאוחר יותר, כי "השחקן ז'ואאו קייטנו יעלה על הבמה," או אף כי "השחקן מרטיניו ישיר ממיטב האריות." היה זה התבלין המדויק, הפיתיון המושלם לקהל. מאסטרו רומאו מנצח על הטקס! מי לא הכיר את מאסטרו רומאו, בעל המזג המדוד, העיניים המושפלות, החיוך העצוב והצעד האִטי? כל אלה נעלמו מול התזמורת; אז החלו החיים לנבוע מגופו של המאסטרו ומכל תנועה שביצע; עיניו ניצתו, חיוכו קרן. הוא היה לאדם אחר. לא כי המיסה הייתה פרי עטו; את זו שעליה הוא מנצח כעת בקרמו, למשל, חיבר ז'וֹזֶה מאוריסיוּ; אך הוא מנצח עליה באהבה כה רבה, כאילו הייתה זו יצירתו המקורית.

תם הטקס, וכמו נעלמה לה קרן אור יוקדת שהותירה את פניו מוארות רק באור רגיל. הנה הוא יורד מבית המקהלה, נשען על מקלו; הוא הולך אל הכמרים כדי לנשק את ידיהם ומתייצב במקומו שבשולחן סעודת הערב. את כל זאת הוא עושה באדישות ובדממה. הוא אכל, יצא, צעד לכיוון רחוב מַאי דוּז אוֹמֶנְס, שבו הוא מתגורר עם עבד שחור ישיש, אבא ז'וזה, המשמש לו כְּאֵם, ושברגע זה מצוי בשיחה עם אחת השכנות.

"הנה מגיע מאסטרו רומאו, אבא ז'וזה," אמרה השכנה.

"אה! אה! להתראות, גברתי, נתראה בקרוב."

אבא ז'וזה ניתר ממקומו, נכנס אל הבית והמתין לאדונו, ששעה קלה לאחר מכן נכנס באותו מזג ירוד כתמיד. הבית לא היה נאה במיוחד וגם לא עליז. לא ניכר בו כל זכר לאישה, לא קשישה ולא עלמה; לא ציפורי שיר, לא פרחים ולא צבעים מלאי חיוּת וחמימוּת.
בית קודר ועירום. הדבר העליז ביותר בבית היה הצ'מבלו שעליו ניגן מאסטרו רומאו מפעם לפעם, וגם זאת רק לצורך עבודתו. על גבי כיסא לצד הצ'מבלו הונחו דפי תווים אחדים, אך לא של יצירות פרי עטו.

הה! לוּ רק היה מסוגל לכך, היה מאסטרו רומאו מבקש להיות מלחין דגול. דומה כי ישנם שני סוגי ייעוד בחיים, אלה שיש להם לשון ואלה שאין להם. הסוג הראשון קורם עור וגידים; השני מצוי בקרב מתמיד ועקר בין הדחף הפנימי והיעדר היכולת לדבר עם הבריות. רומאו היה מהסוג השני. בער בו רצון כמוס להלחין; בינו לבין עצמו הוא נשא עליו אינספור אופרות ומיסות, עולם לא בהרמוניות חדשות ומקוריות, שלא היה לאל ידו להביא לידי ביטוי ולהעלות על הנייר. זו הייתה הסיבה הבלעדית לדכדוכו של מאסטרו רומאו. ההמון, כמובן, לא היה ער לכך. חלק אמרו כך, אחרים אמרו אחרת: מחלה, מצוקה כספית, מכאוב נושן כלשהו; אך האמת הייתה זו: הסיבה למלנכוליה של מאסטרו רומאו הייתה אי־יכולתו להלחין, היעדר האמצעים לתרגם את רגשותיו הכמוסים. לא שהוא לא השחית ניירות רבים ושקד על הצ'מבלו במשך שעות על גבי שעות; אך הכול יצא חסר צורה, ללא רעיון וללא הרמוניה.
לאחרונה אף החל להתבייש מפני שכניו, וחדל ממאמציו.

אך אף־על־פי־כן, אילו רק היה יכול, היה משלים לפחות יצירה אחת, שיר כלולות שהחל לחבר שלושה ימים לאחר שנישא, ב־ 1779 . אשתו, שהייתה אז בת עשרים ואחת, ומתה בגיל עשרים ושלוש, לא הייתה מאוד יפה, אף לא קצת, אך הייתה נעימה להפליא ואהבה אותו כשם שהוא אהב אותה. שלושה ימים לאחר החתונה, מאסטרו רומאו חש בקרבו דבר מה דומה להשראה. אז הגה את שיר הכלולות, וביקש להלחין אותו; אלא שההשראה לא פרצה החוצה מתוך ראשו. כמו ציפור שזה עתה נלכדה ונאבקת להיחלץ מסורגי הכלוב, מטה ומעלה, אחוזת תזזית ומבוהלת, כך הכתה ההשראה בכנפיה בתוך ראשו של המנצח, כלואה בתוכו ללא יכולת לצאת, מבלי למצוא ולוּ צוהר. תווים אחדים הצליחו להתחבר זה לזה; הוא כתב אותם, אך אלה לא החזיקו יותר מדף נייר אחד. הוא התמיד במאמציו למחרת, ושוב כעבור עשרה ימים, ובסך הכול עשרים פעמים במהלך ימי נישואיו. כאשר אשתו נפטרה, הוא שב לקרוא את תווי הנישואין הקדומים הללו, ורק נעצב יותר, משום שאפסו סיכוייו להנציח על הדף את תחושת האושר שפרחה לה.

"אבא ז'וזה," אמר כאשר נכנס, "אינני חש בטוב היום."

"אדוני אכל משהו שעשה לו רע?"

"לא, כבר בבוקר לא חשתי בטוב. גש לבית המרקחת..."

הרוקח נתן לו דבר מה ליטול בלילה. אך למחרת לא השתפרה תחושתו של מאסטרו רומאו. יש לומר כי לִבו דאב - מכאוב קשה וכרוני. אבא ז'וזה נתקף בהלה כאשר ראה כי הייסורים אינם ניגפים בפני התרופה ולא בפני המנוחה, וביקש לקרוא לרופא.

"לשם מה?" שאל אותו אדונו. "זה יעבור."

היום בא אל קצו ללא החמרה, והלילה עבר על מי מנוחות. לא כך עבור העבד, שהצליח בקושי לעצום את עיניו למשך שעתיים. השכנים, מרגע ששמעו על מיחושיו של המנצח, לא מצאו כל נושא אחר לשיחה; אלה שהכירוהו באופן אישי הלכו לבקרו ואמרו לו כי מדובר בעניין של מה בכך, חולשה קלה וחולפת; אחד הוסיף בחן כי אין זו אלא תחבולה שנועדה לסייע לרוקח לחמוק מתבוסה במשחק השש־בש, ואחר אמר שאלה מכאובי האהבה. מאסטרו רומאו חייך, אך בינו לבינו אמר כי זהו הסוף.

"זה נגמר," הוא חשב.

בוקר אחד, חמישה ימים לאחר הטקס, הרופא מצאוֹ חולה באמת, והמנצח ראה זאת בעיניו של הרופא, מבעד למילותיו המטעות:

"זה שום דבר. מוטב רק שתפסיק להטריד את מוחך במנגינות..."

במנגינות! מילה זו בדיוק, שאמר הרופא, העלתה מחשבה בראשו של המאסטרו. מייד כשנותר בגפו עם העבד, פתח את המגֵרה שבה שמר מאז 1779 את שיר הכלולות הבלתי גמור. הוא קרא בשנית את התווים שנאבק לחלץ מעצמו ומעולם לא השלים. או אז עלה בראשו רעיון יוצא דופן: לשוב אל היצירה כעת ולסיימה, בכל דרך שלא תהיה; כל פתרון יהיה טוב דיו, ובלבד שיותיר אחריו בעולם משהו מרוחו.

"מי יודע? אולי ב־ 1880 ינגנו את היצירה ויספרו כי חוברה בידי אחד, מאסטרו רומאו..."

חלקו הראשון של השיר נגמר בצליל לה. הלה הזה, שהתאים היטב למקומו, היה התו האחרון שכתב בשעתו. מאסטרו רומאו הורה להעביר את הצ'מבלו אל החדר האחורי, שפנה אל החצר: הוא היה זקוק לאוויר. מבעד לחלון הוא ראה, בחלון האחורי של בית אחר, זוג צעיר שנישא רק שמונה ימים קודם לכן, רוכן החוצה, בזרועות חבוקות וידיים אחוזות. מאסטרו רומאו חייך בעצב.

"אלה באים," אמר, "ואני הולך. לפחות אלחין את השיר הזה, והם יוכלו לבצעו..."

הוא ישב לצד הצ'מבלו, ניגן כמה צלילים והגיע אל אותו לה...

לה, לה, לה...

שום דבר. המנגינה סירבה לצעוד לפנים. ואף־על־פי־כן, המוסיקה הייתה לו טבע שני.

לה, דו... לה, מי... לה, סי, דו, רה... רה... רה...

בלתי אפשרי! אפס השראה. מה כבר ביקש? לא יצירה מקורית מדי, אלא משהו, כל דבר שלא יהיה, כל זמן שלא יהיה של מלחין אחר ושיתחבר לרעיון שכבר החל לכתוב. הוא שב להתחלה, ניגן שוב את התווים, ביקש לשחזר איזה שמץ של תחושה שאבדה, נזכר באשתו, בראשית ימי נישואיהם. כדי להשלים את האשליה, הפנה את מבטו מבעד לחלון, אל הזוג הצעיר. הם המשיכו בשלהם, אוחזים זה בידי זה וחובקים בזרועותיהם זה את זה; אלא שכעת הם גם הביטו זה בזה, ולא על הארץ כקודם. מאסטרו רומאו, מותש ממחלתו ומקוצר רוחו, שב אל הצ'מבלו; אך מראה הזוג לא סיפק לו השראה, והתווים הבאים סירבו להישמע.

לה... לה... לה...

בייאושו, הוא נטש את הצ'מבלו, תפס את הדף הכתוב וקרע אותו לגזרים. באותו רגע, האישה, הלכודה כולה במבטו של בן זוגה, החלה לזמזם לתומה, מבלי משים, משהו שמעולם לא הושר או נודע קודם לכן, שבו איזה לה גרר אחריו משפט מוסיקלי נאה, בדיוק את זה שמאסטרו רומאו תר אחריו במשך שנים מבלי למוצאו. המאסטרו שמע אותו בעצב והניד בראשו. באותו לילה הוא מת.

***

מתוך אדם מהולל, סיפורים מאת משאדו די אסיס | תרגם מפורטוגלית והוסיף פתח דבר: אביתר אורן

כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע“מ