אוּפֶּקהא
יציבות משחררת
תרגול ופיתוח של סַמאדְהי מוביל לאוּפֶּקהא - יציבות משחררת ובלתי מעדיפה - האחרון מבין שבעת איברי ההתעוררות. לאוּפֶּקהא השלכות מרחיקות לכת, הן לגבי האופן שבו אנחנו חיים את חיינו והן לגבי התפתחותה של תובנה משחררת. במובן מסוים, ניתן לומר שהדרך כולה תלויה בהבשלתו של איבר ההתעוררות הזה.
המילה אוּפֶּקהא מתורגמת לעיתים גם כ"איזון נפשי" או כ"השתוות הנפש". לאוּפֶּקהא יש כמה משמעויות, אך בהקשר הזה היא מתייחסת לגורם אחד מתוך רשימת גורמים המכונה באַבּהִידְהַמּה "הגורמים האוניברסליים היפהפיים של התודעה". זוהי קבוצה של איכויות מנטליות שמופיעות יחדיו בכל רגע־תודעה מיטיב; איכויות אלו כוללות אמון או ביטחון, מיינדפולנס, כבוד עצמי, אי תאווה, אי שנאה, וגמישות. אוּפֶּקהא, כאחד הגורמים האוניברסליים היפהפיים, היא הגורם המנטלי המכונה "ניטרליות של התודעה". בְּהִיקְּהוּ בּוֹדהי מתרגם מילולית את המילה מפּאלי כ"שָם, באמצע הדברים". 1 אמנם זהו תרגום מילולי מסורבל למדי, אך הוא משקף את כוחה המאזן של אוּפֶּקהא. המאפיין של אוּפֶּקהא הוא איזון פנימי עמוק, וכשאיכות זו מפותחת ומבוססת היטב, היא תבוא לידי ביטוי כתודעה שאינה ניתנת לערעור. פעולתה היא מניעת מחסור או עודף בשאר הגורמים המנטליים.
במסגרת הרצף של שבעת איברי ההתעוררות, אוּפֶּקהא מתעוררת מתוך סַמאדְהי בשל יכולתו לשמור על התודעה חופשייה מן המזהמים. חופש זה מאפשר לאיזון ולניטרליות להתבסס בתודעה עד שהיא נשארת דוממת ויציבה אל מול עונג או כאב.
הביטוי "השתוות הנפש" או "ניטרליות של התודעה" עשוי להישמע לנו כמו סוג של אדישות או ניתוק מהחוויה. אולם ככל שנחקור כיצד אוּפֶּקהא באה לידי ביטוי בחיינו, נגלה כי לא מדובר כלל באדישות. חקירה כזו מבהירה מדוע מכונה אוּפֶּקהא "גורם יפהפה", ומדוע קשה להפריז בתיאור השפעותיה המיטיבות.
אוּפֶּקהא כאיכות של איזון עמוק
האופן הראשון שבו ניתן לחוות את האיכות הקרירה והשלֵווה של אוּפֶּקהא הוא ברוגע ובאיזון שהיא מביאה לחיינו. כל אחד ואחת מאיתנו חווה את שמונה תהפוכות החיים הארציים, המתוארות לעיתים גם כ"שמונה התופעות המניעות את העולם" - הנסיבות המשתנות תמידית של הישג ואובדן, שבח וגנאי, תהילה וקלון, ועונג וכאב. כשאוּפֶּקהא מפותחת ומבוססת היטב נוכל לנווט בקלות על פני הגלים האלה, ולא נאבּד איזון. ללא אוּפֶּקהא, הגלים יטיחו אותנו אנה ואנה, ולעיתים קרובות נמצא את עצמנו מתרסקים אל תוך התנאים והנסיבות המשתנים של חיינו.
הישג ואובדן
משחק הכוחות של הישג ואובדן - והשפעתם על התודעה - ניכר בתחומי חוויה שונים ורבים. לפעמים קיימת נטייה לחשוב עליהם רק במונחים של נכסים חומריים; למעשה, נרגיש את השפעתם בכל פעם ש"נשקיע" או ניאחז בתוצאה מסוימת - בכל פעם שנתייחס אל משהו כאל "אני" או "שלי". בעולם הפיננסים, רווח והפסד עשויים לפעול כמו סם שמשנה את מצב רוחנו; עבור אנשים רבים, לעיתים תנודה קלה של הבורסה כלפי מעלה או מטה תכריע אם ימים שלמים ייהרסו או יעברו בנעימים.
הישג ואובדן ממלאים תפקיד חשוב בעולם המורכב של נאמנויות שבטיות, בין אם הן מקומיות ובין אם הן גלובליות. מי שבמקרה חי בניו אינגלנד יזהה אותם באווירה האינטנסיבית של משחק בייסבול בין ה־ Red Sox וה־ Yankees , ובתחושת ההתעלות - או הדכדוך - שאוחזת באוהדים עם כל ניצחון או הפסד. הישג ואובדן ממלאים חלק בדרמות פוליטיות בין־מפלגתיות, במיוחד בתקופות בחירות. אם יצא לכם לעקוב אחרי החדשות בתקופת בחירות, האם שמתם לב לעליות ולמורדות שמתחוללים במצבנו המנטלי עם כל שינוי במצב הסקרים, או כאשר מתרחש אירוע כזה או אחר שמשליך על סיכויי המועמדת או המועמד שבהם אתם תומכים? כמובן, הישג ואובדן הם גם חלק בלתי נפרד מלאומנות קיצונית, על כל ההשלכות שיש לכך.
אפילו במהלך ריטריט, מושגים אלה - הישג ואובדן - עלולים להתנות את האופן שבו נתרגל ונעריך את יכולותינו כיוגים. אם סיימנו ישיבה שלווה ומרוכזת, המחשבה "עכשיו תפסתי את זה!" עשויה להופיע; חווינו הישג מסוים, ומופיעה ציפייה שהישג זה יישאר. כשלמחרת תתמלא התודעה באי שקט או בשעמום, תופיע חוויה של אובדן, ואיתה המחשבה: "במה טעיתי? איך איבדתי את זה?". כשהישג ואובדן אינם מאוזנים על ידי אוּפֶּקהא - היותנו "שָם, באמצע הדברים", וביציבות פנימית מול כל התופעות - נישאר משועבדים לנסיבות חיינו המשתנות מעצם טבען.
שבח וגנאי
מעניין גם להתבונן בתגובתה של התודעה לשבח ולגנאי. אחרי שיצא ספרי One Dharma , חוויתי מפגש קרוב עם מנגנוני התגובה האלה במהלך קריאת הביקורות לספר באתר הקניות אמזון. הנה כמה דוגמאות: "מדויק, מאיר עיניים ומקרב אל לב־ליבה של הדהַרְמה"; "אהבתי!"; "ספר מעשי ומעורר שתענוג לקרוא".
ואז: "לא הייתי אומר ש'דהַרְמה אחת' נולדה מהספר הזה. בהחלט לא הספר המשמעותי שעליו רומזת הכותרת".
ואחת מהביקורות השליליות החביבות עלי: "די מטופש".
כשהספר רק יצא לאור, יכולתי להרגיש כיצד ליבי ותודעתי ניצתים או דועכים בהתאם לתגובה שאותה אני קורא. למרבה המזל, לא עבר זמן רב עד שתרגול הדהַרְמה נחלץ לעזרתי. נזכרתי בטבעם האוניברסלי של שבח וגנאי. אפילו הבּוּדהה טעם משניהם. התחלתי לראות את ההומור שבסיטואציה, מה שאִפשר לתודעתי להרפות אל תוך מצב מאוזן יותר. הבּוּדהה מתאר את אופיהּ הבלתי ניתן לערעור של אוּפֶּקהא באחד מבתי הדְהמַפַּדַַּה:
כשם שסלע מוצק לא זע ברוח
כך החכמים אינם מושפעים משבח ומגנאי.
תהילה וקלון
הצמד השלישי במסגרת תהפוכות החיים הארציים - אותם שינויים בלתי נמנעים בחיינו - עוסק בתהילה ובקלון. צמד זה הוא בעצם שבח וגנאי בקנה מידה גדול יותר. הלקח הגדול שניתן ללמוד בהקשר זה הוא שגם אם אנחנו מתאווים לתהילה או מתכווצים מהמחשבה על קלון, שניהם למעשה קיימים רק כרעיונות בתודעתם של אנשים. אם ביססנו היטב את האיכות של אי חרטה דרך טיפוח ופיתוח של סִילַה, נוכל להישאר שווי־נפש ויציבים לנוכח השלכות חיצוניות אלו.
עונג וכאב
הצמד האחרון ברשימת התהפוכות בחיינו עוסק בתחלופה שבין עונג וכאב, או שמחה וצער, בחיינו. לרובנו ישנה התניה עמוקה בתודעה המנסה להיאחז בנעים ולהדוף את מה שאינו נעים - או להימנע ממנו. אולם התניה זו בדיוק היא הכוח שמניע את רכבת ההרים של תקווה ופחד בחיינו. אנחנו נוכחים לדעת, בבהירות ובחוכמה הולכות וגוברות, כי שינויים אלה הם בלתי נמנעים; הם לא טעויות. תחושות נעימות לא נעלמות מפני שעשינו משהו לא בסדר; זהו בסך הכול טבעם של כל הדברים המותנים - הם נידונים להשתנות.
לפני שנים רבות הנחיתי ריטריט בחווה אי שם בטבע של ניו מקסיקו. ביום האחרון הלכנו כולנו לטיול לאורך נהר שהתפתל בין ההרים. האדמה עדיין היתה רטובה מגשם טרי. החלקתי על סלע רטוב ונקעתי את הברך. בדרך חזרה חשבתי שאני הולך ומתאושש; אך באותו הערב, לאחר שיחת דהַרְמה שהעברתי תוך כדי ישיבה ברגליים משׂוּכּלות על כרית, גיליתי שרגלי לא יכולה לשאת אפילו משקל קל, ונזקקתי לעזרה כדי להגיע לחדרי. לאורך כל הערב ראיתי כיצד תודעתי נעה בין האשמה עצמית לבין דאגה מהאפשרות שלא אוכל לעמוד במחויבויותי לאותו הקיץ.
לבסוף נרגעה התודעה אל תוך ההבנה שתאונות קורות. בראשי הופיעה מנטרה שמלווה אותי מאז: כל דבר יכול לקרות בכל רגע. זו אינה מנטרה של ייאוש או של פחד; למעשה, היא מהווה עבורי מקור לתחושת רווחה גדולה. היא ההכרה והתזכורת הפשוטות שאכן כך הם פני הדברים: התנאים והנסיבות תמיד משתנים, ולעיתים קרובות אינם בשליטתנו. כשאנחנו מקבלים את העובדה שכל דבר יכול לקרות בכל רגע, איננו צריכים לחיות את חיינו בתחושה של מגננה ושל פחד מהבלתי צפוי. זו תזכורת שהיתה עבורי משענת עצומה, והמשיכה מאז לעזור לי לפגוש שינויים מתוך יציבות פנימית עמוקה ונינוחה. הבּוּדהה אמר את הדברים הבאים על שמונה תהפוכות החיים הארציים: "שבח וגנאי, הישג ואובדן, תהילה וקלון, עונג וכאב באים והולכים, כמו הרוח. כדי להיות שמח, על האדם לנוח כמו עץ גדול הנטוע בינותם".
אוּפֶּקהא כמשכן שמֵימי
הסוג השני של אוּפֶּקהא מגולם בבּרַהְמה־וִיהארה הרביעית. המונח בּרַהְמה־וִיהַארַה מתייחס לארבעה מצבים מנטליים המכונים "המִשכּנים השמֵימיים": התכוונות אוהבת (מֶטּאַ), חמלה (קַרונּאַ), שמחה אוהדת (מוּדִיטַה) ויציבות חסרת העדפה - אוּפֶּקהא.
אי העדפה - אותו היבט של אוּפֶּקהא שמאפשר לנו לפגוש כל דבר מתוך עמדה של שוויון - היא שהופכת את שאר הבּרַהְמה־וִיהארה לאיכויות שלא יודעות גבול. כשהלב והתודעה שומרים על יציבות גם אל מול המדברים בשבחנו וגם אל מול המדברים בגנותנו, נשמרת גם היכולת לבקש את רווחתם של אלה ושל אלה. איכות זו ניכרת בהתבוננות בדרך שבה דמויות כמו הדלאי לאמה או דיפַּה־מַה פוגשים אנשים. הדלאי לאמה אומר לעיתים קרובות שהוא מנסה לפגוש כל אחד ואחת כאילו היו ידידים ותיקים. מישהו תיאר פעם איך דיפַּה־מַה חיבקה אותו "ביסודיות כזו, עד שכל המטר־ושמונים שלי נכנסו בתוך ליבה הענק, הרחב והריק, ועדיין נשאר מקום לבריאה כולה".
היבט החוכמה באוּפֶּקהא
האופן השלישי שבו אוּפֶּקהא באה לידי ביטוי לוקח אותנו לעומקי החוויה של מודעות מדיטטיבית. היבט החוכמה באוּפֶּקהא מתואר באופן יפהפה בשורות המוכרות שפותחות את הטקסט "כתב האמון בתודעה" (Verses on the Faith Mind) מאת פטריארך הזן השלישי: "הדרך הגדולה אינה קשה לאלה החופשיים מהעדפה. בהיעדר היאחזות וסלידה, הדרך ברורה ובהירה; אך די בהעדפה אחת, ולו הקלה ביותר, כדי שייפער פער שאורכו כמרחק שמים וארץ".
תרגול הדרך הגדולה - אותה איכות יציבה הקיימת במודעות שאינה מעדיפה - תומך בהתפתחותם של כל איברי ההתעוררות. ככל שאלה הולכים ומתחזקים, כך אנחנו זוכים גם לתובנות עמוקות יותר על שלושת המאפיינים.
ניתן להבין את אמת השינוי - אַנִיצַ'ה - לא רק כרעיון או כמושג, אלא גם דרך חוויה ישירה של התהוותן והיעלמותן של התופעות. לפעמים נחווה תחילה את מאפיין הארעיות במובן הרחב ביותר, ומשם, בהדרגה, נחווה אותו גם בקנה מידה קטן ורגעי יותר. בשלב הזה עוסקת המדיטציה שלנו פחות במה שמתהווה, ויותר בתהליך ההִשתנוּת עצמו.
ניתן להיווכח באמת הדוּקְּהַה - טבען הבלתי מהימן והבלתי מספק של התופעות המותנות - מתוך ראייה חוזרת ונשנית באופן שבו כל מה שמתהווה גם מתפוגג. לרגעים נראה אפילו כיצד ההכרה עצמה מתפוגגת בכל רגע ורגע. הכתבים מלאים בסיפורים על אנשים שהגיעו להארה כתוצאה מהקשבה למשפט הבודד הבא: "כל מה שטבעו להתהוות גם יחלוף וייעלם". איך נרגיש אם באמת ניתן לחוכמה זו לחלחל פנימה? אם הבנה זו היתה שלמה, לא היינו נאחזים בדבר.
ניתן לחוות ישירות את אמת היעדרה של עצמיות קבועה - אַנַטַּא - מתוך ההיווכחות שאין דבר שנמשך די זמן כדי שיהיה מוצדק לכנותו עצמי. התופעות כולן מתהוות כתוצאה מקיומם של תנאים ונסיבות, והן נטולות ממשות וריקוֹת מקיום עצמי אינהרנטי. תופעות הן כמו קשת בענן - אור צבעוני שמופיע בגלל תנאים רגעיים ומשתנים; חי ועשיר אך באותו הזמן גם חסר ממשות.
במקביל להבשלתן של התובנות האלו בתוכנו, נעבור דרך שלבים שונים. בחלקם התודעה מתמלאת בחדווה ובהתרגשות כאשר אנחנו רואים בבהירות, לראשונה, כיצד התופעות מתהוות ונעלמות במהירות רבה. שלבים אחרים מתאפיינים בצלילות גדולה, כשיכולתנו להבחין בין מה שהוא חלק מהדרך לבין מה שאינו חלק מהדרך הולכת ומעמיקה. בשלבים אלה אנחנו לומדים לא להיאחז אפילו במצבים המדיטטיביים המיוחדים של חדווה ושמחה. אנחנו עוברים גם דרך מה שיוחנן מהצלב מכנה "לֵילהּ האפל של הנשמה" - תקופות של מצוקה עמוקה, שבהן אפשר לראות בבהירות שאין בקיום המותנה אף לא דבר אחד שיש בכוחו להציע לנו אושר אמיתי ומתמשך.
עם זאת, אם נתמיד בדרך, נגיע לפסגת התובנות המדיטטיביות הארציות - אוּפֶּקהא, המצב העמוק של יציבות משחררת וחסרת העדפה כלפי כל התופעות. זהו מצב של עונג ורווחה עמוקים הנולדים משלווה, מצב שבו התודעה לא מתערערת כלל מן המעברים בין חוויה נעימה לבלתי נעימה ובחזרה. כאן התודעה שרויה בתוך זרם יציב של מודעות, ללא שבריר של תנועה תגובתית. בשלב זה מאזֵן איבר האוּפֶּקהא את כל שאר איברי ההתעוררות, והתרגול זורם מעצמו.
שלב זה, המתאפיין באוּפֶּקהא יציבה והמשכית, דומה לתודעתו של אַרַהַנְט, שלא מתערערת מדבר העולה בשדה ההכרה. חשוב לזכור שבשלב זה עדיין איננו אַרַהַנְטים ואַרַהַנְטיות; עם זאת, אוּפֶּקהא יציבה מאפשרת טעימה מהתיאור שהבּוּדהה חוזר עליו שוב ושוב בסַטיפַּטְהאנה סוּטה: "כך הוא שרוי, בלתי תלוי, ואינו נאחז בדבר בעולם".
אוּפֶּקהא כפַּארַמִי
הסוג הרביעי של אוּפֶּקהא שנציין כאן הוא האחרון ברשימת הפאַּרַמיִ - "השלמויות" - אותן איכויות שבּוֹדהיסַטוַה מטפח ומביא לכדי שלמות לאורך תקופות חיים רבות של הגשמת השאיפה לבּוּדהיוּת. טיפוח איכויות אלו לכדי דרגה מעט פחותה מכך הוא גם זה שיביא לשחרורנו שלנו. כתבי התְהֶרַוַאדַה מתארים עשר שלמויות כאלו, ורבים מהסיפורים בגַ'אטַקַה - קובץ סיפורים על תקופות חייו הקודמות של הבּוּדהה - מתארים כיצד פיתח את התכונות הללו.
עשר השלמויות הן: נדיבות, סִילַה )התנהלות אתית(, ויתור, חוכמה, אנרגיה, סבלנות, יושרה, נחישות, מֶטַּא )התכוונות אוהבת( ואוּפֶּקהא. סבלנות ואוּפֶּקהא נחשבות לעמודי התווך של רשימה זו; לֶדִי סַיְידוּ כתב שרק לאחר שביססנו היטב את שתי האיכויות הללו נוכל לצַפּות להגשמה של השאר.
כיצד לטפח ולבסס אוּפֶּקהא
נשארנו, אם כן, עם השאלה כיצד נוכל לפתח ולבסס אוּפֶּקהא, איכות מיטיבה ומופלאה זו. כמה מקורות מתארים כיצד ניתן לטפח אותה בחיינו:
ויתור על היאחזויות
באחד השיעורים החזיק אַגְ'אהן צַ'ה ספל לפני קבוצה מתלמידיו, ואמר להם שהצורה הטובה ביותר להתייחס אל הספל היא כאילו הוא כבר נשבר. גם אם נשתמש בו ונדאג לשמור עליו, כך אמר, נישאר חופשיים מהיאחזות, מתוך הידיעה שהוא ארעי וכפוף לשינוי.
באופן דומה אומר אחד הכתבים בבְּהַגַוַד גִיתַא, הטקסט ההינדי החשוב, שעלינו לפעול "ללא היאחזות בפירות הפעולה". לעיתים קרובות, גם כשפעלנו מתוך מחויבות מלאה, התוצאה אינה בשליטתנו המלאה. פעולה ללא היאחזות בתוצאה הסופית מאפשרת לתודעתנו להישאר שלווה, ללא תלות באופן שבו מתפתחים הדברים.
לימוד נוסף ואחרון ששימש אותי במהלך חיי, ושהדלאי לאמה נוהג להדגישוֹ מדי פעם, הוא העיקרון שלפיו ערכה של פעולה לא נמדד על פי מידת הצלחתה או כשלונה אלא על פי המניע שמאחוריה. כשהמניע מאחורי פעולותינו הוא מיומן, נוכל להישאר שווי נפש ויציבים, בין אם מאמצינו צלחו ובין אם לאו.
התרועעות עם אנשים חכמים הניחנים באוּפֶּקהא
הבּוּדהה לימד שהתרועעות עם אנשים חכמים הניחנים ביציבות פנימית מחזקת את האיכות של אוּפֶּקהא. כדברי הכתבים: "יש להימנע מאותם אנשים שמשתגעים". אם אי פעם צפיתם בחלק מתוכניות האקטואליה, ללא ספק תבינו את החוכמה שבעצה זו. לעיתים קרובות נראה פּאנליסטים צועקים כדי שדעתם תישמע חזק יותר מזו של אחרים, ונאחזים בכוח בהשקפותיהם ללא כל ניסיון לקיים דיאלוג משמעותי. גם אם התוצאה היא בידור מוצלח, די בצפייה בתוכניות אלו - ועל אחת כמה וכמה, השתתפות בהן - כדי לחוש בהשפעה האנרגטית של מפגש מסוג זה. אין ספק שהן לא יתרמו לפיתוח של יציבות חסרת העדפה.
תרגול של אוּפֶּקהא כבּרַהְמה־וִיהארה
נוכל לפתח אוּפֶּקהא גם באמצעות אחת ממדיטציות הבּרַהְמה־וִיהארה. לפי המסורת, הביטוי שיש לחזור עליו במהלך תרגול זה הוא: "כל היצורים החיים הם יורשי הקַרמה של עצמם. האושר או הסבל בחייהם תלויים במעשיהם, ולא בשאיפותי". יש לחזור על משפט זה, תחילה ביחס למי שתחושתנו כלפיו או כלפיה היא ניטרלית, ואז, בהדרגה, ביחס לאדם מיטיב בחיינו, לחבֵרה או לחבר, לאדם שאנחנו חשים מולו קושי, ולבסוף - לבריות כולן. חזרה מדיטטיבית זו מזכירה לנו היכן באמת נוכל למצוא שמחה ורווחה. גם אם נאחל לאנשים שיֵדעו שמחה ושלווה, בסופו של דבר התוצאה תלויה בפעולותיהם. תרגול באוּפֶּקהא באופן הזה מאפשר לנו להחזיק בשאיפה לרווחתם מתוך איזון נכון, כשכל חזרה על המשפטים מביאה איתה גם את מתנת החוכמה.
תרגול קשב מיומן והמשכיות של תשומת לב
לסיום, אוּפֶּקהא מתפתחת גם במסגרת תרגול תובנה, מתוך קשב מיומן והמשכיות של תשומת לב. אנחנו מתאמנים להטות את התודעה לעבר יציבות חסרת העדפה, במקום לנהות אחר השמחה וההנאה הפחותה שיש בריגושים או בתחושות נעימות. תודעה זו היא שלֵווה, מאוזנת, ומתאפיינת ביציבות פנימית עמוקה שמאמצת אל ליבה את הכול. הבּוּדהה סיכם זאת היטב כשאמר: "אין אושר נעלה יותר משלווה".
**
1. המונח tatra-majjhattatā בפּאלי ("שָם, באמצע הדברים") אינו מופיע בדרשות הבּוּדהה המוקדמות, אלא בתיאור של המונח "אוּפֶּקהא" בספרות האַבּהִידְהַמּה. מונח זה שׂם דגש על האיכות של יציבות בלתי מעדיפה, שמהדהד גם את משמעות התרגום המקובל באנגלית לאוּפֶּקהא - Equanimity . בהקשר זה, מעניין לציין שהמילה "אוּפֶּקהא" בפּאלי נובעת מפועל שמשמעותו "לראות מקרוב".
***
מיינדפולנס: מדריך מעשי להתעוררות מאת ג'וזף גולדסטין | מאנגלית: אורי משעול
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.