אנומליה | טעימה

שחור כמו השמיים
(מארס-יוני 2021)

דבר מופלא, החורג תמיד מההכרה,
מהתבונה ואף מהגאונות, הוא חוסר
ההבנה.
אנומליה, ויקטור מיזל

בלייק
להרוג בן אדם, זה לא כזה עניין. צריך לתצפת, לעקוב, לשקול,
הרבה, וברגע הנכון, לחצוב באַין. כן, בדיוק. לחצוב באַין. לדאוג
לכך שהיקום יתכווץ, יתכווץ עד שיידחס לתוך קנה הרובה או חוד
הסכין. זה הכול. לא לשאול שאלות, לא לתת לכעס להנחות אותך,
לבחור דרך פעולה, לנהוג בשיטתיות. בלייק יודע לעשות זאת, כל
כך הרבה זמן הוא יודע, עד שאין לו מושג מתי התחיל לדעת. ומאז,
הכול כבר קורה מעצמו.
בלייק בונה את חייו על מותם של אחרים. בלי הטפות מוסר,
בבקשה. לכל המעוניין לדבר על אתיקה, בלייק נכון להשיב
בסטטיסטיקה. כי עם כל הכבוד - וכאן בלייק מתנצל - כאשר שר
הבריאות מקצץ בתקציב ומוציא מכלל שימוש סורק פה, רופא שם,
או אפילו מחלקת טיפול נמרץ שלמה, הוא יודע היטב שהוא מקצר
באופן ניכר את חייהם של אלפי בני אדם. אחראי, לא אשם, הפזמון
הידוע. אצל בלייק זה ההפך. ומכל מקום, הוא לא חייב הסברים לאף
אחד. הוא מצפצף.
להרוג זה לא ייעוד, אלא נטייה. הלך רוח, אם תרצו. בלייק בן
אחת־עשרה ולא קוראים לו בלייק. הוא יושב ליד אימו בתוך פז׳ו
בכביש צדדי מחוץ לבורדו. הם לא נוסעים מהר במיוחד. כלב חוצה
את הכביש, החבטה בקושי מורגשת, אימו צועקת, בולמת, חזק מדי,
המכונית מזגזגת, המנוע כבה. תישאר באוטו, יקירי, בשם אלוהים,
תישאר באוטו ואל תצא. בלייק לא מציית, הוא יוצא אחרי אימו.
זהו קוֹלי בפרווה אפורה, המכה ריסקה לו את בית החזה, דמו ניגר
בשולי הכביש, אבל הוא לא מת, הוא גונח, נשמע כמו תינוק מייבב.
האֵם מתרוצצת אנה ואנה, מבוהלת, מכסה בכפות ידיה את עיניו של
בלייק, ממלמלת מילים חסרות פשר. היא רוצה להזעיק אמבולנס,
אבל אימא, זה רק כלב, זה בסך הכול כלב. הקולי נושם בכבדות
על האספלט הסדוק, גופו השבור מעוקם בתנוחה מוזרה, נתקף
פרכוסים שנחלשים אט־אט. הוא גוסס לעיניו של בלייק, ובלייק
מתבונן בסקרנות בחיים המסתלקים מן החיה. זה נגמר. הילד מזייף
מעט עצבות - או לפחות עצבות כפי שהוא מדמיין אותה - כדי
לא להדאיג את אימו, אבל לא מרגיש כלום. האם ממשיכה לעמוד
שם, מאובנת מול הפגר הקטן, ובלייק מאבד את הסבלנות, מושך
בשרוולה, אימא, בואי, זה לא יעזור להישאר כאן, הוא כבר מת, נו
בואי, עוד מעט אני מאחר לכדורגל.
להרוג, זו גם מומחיות. בלייק מגלה שהוא ניחן בכל מה שדרוש
ביום שבו דודו שארל לוקח אותו לציד. שלוש יריות, שלוש ארנבות,
סוג של כישרון. הוא מכוון מהר ובדייקנות, יודע להתאים את עצמו
לרובי הקרבין החלודים ביותר, לכלי הנשק המקרטעים ביותר. הבנות
גוררות אותו לירידים - בבקשה, אני רוצה את הג׳ירפה, את הפיל,
את הגיים־בוי, כן, קדימה, עוד פעם! - ובלייק מפזר סביבו בובות
פרווה וקונסולות משחקים. הוא נעשה אימתם של דוכני הקליעה
למטרה, עד שהוא מחליט לסגת אל בין הצללים. בלייק אוהב כל מה
שמלמד אותו דוד שארל: לשחוט איילות ולבתר ארנבונים. שיהיה
ברור: הוא לא מוצא שום עונג בהרג עצמו, בחיסול חיה פצועה. לא,
הוא לא איזה סוטה. מה שמוצא חן בעיניו הוא המיומנות הטכנית,
מערך התנועות המושלם שנרכש עם הניסיון.
בלייק בן עשרים, ובשמו הצרפתי המובהק - ליפובסקי, פָרסָטי,
או מרטן - הוא נרשם לבית ספר למלונאות בעיירה קטנה באלפים.
זו לא ברירת מחדל, לא ולא, הוא יכול לבחור בכל תחום שהוא.
הוא אוהב גם אלקטרוניקה, ותכנות, יש לו כישרון לשפות - כשהיה
בלונדון, למשל, הספיקו לו שלושה חודשי התמחות בחברת לאנג
כדי לדבר אנגלית בלי מבטא כמעט. פשוט, יותר מכול בלייק אוהב
לבשל, ובמיוחד את הרגעים המתים שבהם הוא מפתח מתכון, שהזמן
חולף בהם בעצלתיים, אפילו בהמולה הקדחתנית של המטבח, את
אותן שניות מתמשכות ושלוות שבהן הוא מביט על החמאה הנמסה
במחבת, על הבצלים המתאדים לאִטם, על הסוּפְלֶה התופח. הוא
אוהב את הריחות ואת התבלינים, הוא אוהב ליצור מערך של צבעים
וטעמים על צלחת. הוא יכול להיות התלמיד המבריק ביותר בבית
הספר, באמת! אבל לעזאזל איתך ליפובסקי )או פרסטי, או מרטן(,
אם רק היית נחמד יותר ללקוחות, בחיי שזה לא היה מזיק. כאן צריך
לתת שירות, אתה שומע, ליפובסקי )או פרסטי, או מרטן(!
ערב אחד, בבר, בחור שיכור לגמרי אומר לו שהוא רוצה להרוג
בחור אחר. יש לו, מן הסתם, סיבה טובה, משהו שקשור בעבודה, או
באישה, אבל לבלייק זה לא משנה.
“היית עושה את זה? בשביל כסף?"
“השתגעת?" משיב בלייק. “השתגעת לגמרי."
“אני אשלם לך. הרבה."
הוא מציע סכום של שלושה אפסים. בלייק צוחק.
“לא. תשכח מזה."
בלייק שותה, לאט, לוקח את הזמן. הבחור התמוטט על הבר
ובלייק מנער אותו.
“שמע, אני מכיר מישהו שיכול לעשות את זה. תמורת סכום כפול.
אף פעם לא פגשתי אותו. מחר אני אסביר לך איך להשיג אותו, אבל
אחר כך אתה לא מזכיר את זה יותר אף פעם. ברור?"
בלילה הזה ממציא בלייק את בלייק. בעקבות ויליאם בלייק, שאותו
קרא אחרי שצפה ב׳דרקון אדום׳, הסרט עם אנתוני הופקינס, ומשום
שאהב שיר שלו: “הגחתי אל עולם עוין: עירום, זועק, חסר אונים;
כמו שד נחבא בעננים". * בנוסף, בלייק מורכב מ־ black ו־ ,lake
שחור ואגם, וזה פשוט מושלם.
כבר למחרת, בשרָת בצפון אמריקה נרשמת כתובת האימייל של
איזה blake.mick.22 . היא נוצרה בקפה אינטרנט בז׳נבה. בלייק
קונה במזומן מחשב נייד משומש, ממישהו שהוא לא מכיר, וגם
טלפון נוקיה ישן, כרטיס סים נטען, מצלמה ועדשה טלסקופית.
לאחר שהצטייד, הטבח המתלמד מוסר לבחור מהבר את פרטי
ההתקשרות עם “בלייק", אבל “לא מבטיח שהכתובת עדיין פעילה",
ומחכה. כעבור שלושה ימים שולח הבחור לבלייק הודעה מתפתלת,
שמשתמע ממנה שהוא חושש. הוא מרבה בשאלות, מחפש סדק.
לפעמים עוברת יממה שלמה לפני שההתכתבות נמשכת. בלייק
מדבר על יעד, לוגיסטיקה, זמן אספקה, ואמצעי הזהירות הללו
מצליחים בסוף להפיס את דעתו של הבחור. הם מגיעים להסכמה,
בלייק דורש את מחצית התשלום מראש: עכשיו הסכום כבר כולל
ארבעה אפסים. כשהאיש מבהיר שהוא מעוניין “שזה ייראה טבעי",
בלייק מכפיל את הסכום ודורש חודש לביצוע. עכשיו האיש משוכנע
שמדובר במקצוען, ומסכים לכל התנאים.
זו הפעם הראשונה של בלייק והוא מתכנן את המהלך. הוא
דקדקן, זהיר ברמה קיצונית, בעל דמיון חד. הוא ראה כל כך הרבה
סרטים. חובם של רוצחים שכירים לתסריטאים של הוליווד לא
ישוער. כבר בתחילת דרכו הוא דואג לקבל את מקדמת התשלום
ואת פרטי החוזה בשקית פלסטיק שתינטש במקום שנקבע מראש:
אוטובוס, דוכן מזון מהיר, אתר בנייה, פח אשפה, גן ציבורי. הוא
יימנע ממקומות מבודדים מדי, שבהם לא יראו שום אדם מלבדו,
וממקומות ציבוריים מדי, שבהם לא יוכל לזהות אף אחד. הוא יגיע
למקום כמה שעות קודם לכן, יפקח עין על הסביבה. הוא יעטה
כפפות, קפוצ׳ון, כובע, משקפיים, יצבע את השיער, ילמד להדביק
תוספות שיער, לקער ולנפח את הלחיים, יעמדו לרשותו עשרות
לוחיות רישוי משלל ארצות. עם הזמן בלייק ירכוש מיומנות בהטלת
סכין - half-spin או full-spin , תלוי במרחק - בהכנת פצצות,
בחילוץ רעל ממדוזה, הוא יֵדע להרכיב ולפרק תוך מספר שניות
בראונינג 9 מ"מ או גְלוֹק 43 . לאחר שיקבל את שכרו הוא יקנה כלי
נשק בביטקוין, המטבע המבוזר שאי אפשר לאתר את תנועותיו. הוא
יבנה לעצמו אתר אינטרנט ב־ deep-web , וישחה ב־ darknet כמו
דג במים, שכן באינטרנט ניתן למצוא מדריכים לכל דבר ועניין.
צריך רק לחפש.
המטרה שלו, אם כן, היא גבר כבן חמישים. בלייק מקבל תצלום
של האיש ואת שמו, אבל מחליט לקרוא לו קֶן. כן, כמו בעלה של
ברבי. החלטה נבונה: השם הזה מפשיט ממנו כל קיום ממשי.
קן חי בגפו וזה כשלעצמו יתרון, מציין לעצמו בלייק, שכן גבר
נשוי עם שלושה ילדים לא נותן לך הרבה הזדמנויות. הבעיה היא
שבגיל כזה, האפשרויות למוות טבעי מוגבלות: תאונת דרכים,
דליפת גז, התקף לב, נפילה בשוגג. וזהו. בלייק עדיין לא יודע לחבל
בבלמים או להתעסק במנגנון ההיגוי, וגם לא להשיג אשלגן כלורי
כדי לגרום לדום לב; גם חנק מגז לא נראה לו. אז נלך על הנפילה.
עשרת אלפים מתים ככה בשנה. בעיקר זקנים, נכון, אבל זה מה
שיש. וגם אם קן לא בנוי לתלפיות, התגוששות לא באה בחשבון.
קן גר בדירת שני חדרים, בקומת קרקע של בית פרטי בפאתי העיירה
אָנְמָס. במשך שלושה שבועות בלייק רק צופה ורוקם תוכניות. בכספי
המקדמה הוא קנה מסחרית ישנה מתוצרת רנו, אִלתר כמה סידורים
בסיסיים - מושב, מזרן וסוללות נוספות בשביל התאורה - והתמקם
במגרש חניה נטוש שמשקיף אל שכונת המגורים. יש לו נקודת תצפית
טובה על הדירה. בכל בוקר קן יוצא מדירתו בשעה שמונה וחצי
לערך, חוצה את הגבול אל שוויץ, וחוזר מהעבודה בסביבות שבע
בערב. בסופי שבוע מצטרפת אליו לפעמים אישה, מורה לצרפתית
מבּוֹנוויל, כעשרה קילומטרים מכאן. יום שלישי הוא יומו הריטואלי
והצפוי ביותר. קן מקדים לחזור הביתה, יוצא מיד לאימון כושר, חוזר
כעבור שעתיים, שוהה בחדר הרחצה כעשרים דקות ואחר כך אוכל
ארוחת ערב מול הטלוויזיה, מתעכב קצת ליד המחשב והולך לישון.
נלך על שלישי בערב. הוא שולח הודעה ללקוח בהתאם לצופן שעליו
סיכמו: “יום שני בשמונה?" יום קודם, שעתיים קודם. מזמין העבודה
יסדר לעצמו אליבי ליום שלישי בעשר.
שבוע לפני היום האמור, בלייק מזמין פיצה לדירתו של קן. השליח
מצלצל, קן פותח את הדלת בלי להסס, משוחח איתו, נראה מופתע,
והשליח עוזב עם הפיצה. בלייק לא צריך לדעת יותר מזה.
ביום שלישי הבא הוא מופיע בעצמו עם קרטון פיצה על מדרגות
הכניסה, סורק את הרחוב השומם, מרכיב על נעליו כיסוי מונע
החלקה, מוודא שכפפותיו עטויות היטב ומחכה רגע כדי לצלצל
בדלת בדיוק בשנייה שבה קן יוצא מהמקלחת. קן פותח את הדלת
בחלוק רחצה ונאנח למראה קרטון הפיצה שבידיו של השליח. אבל
לפני שהוא מספיק להוציא מילה, הקרטון הריק צונח ובלייק מצמיד
לחזהו שתי אלות חשמליות. מכת החשמל מורידה את קן על ברכיו,
בלייק מלווה אותו בנפילתו וממשיך להפעיל לחץ כעשר שניות
נוספות, עד שקן מפסיק לזוז. היצרן ציין שמונה מיליון וולט, בלייק
בדק זאת על עצמו באלה אחת וכמעט איבד את ההכרה. הוא גורר את
קן המרייר והנאנק לחדר הרחצה, מחשמל אותו פעם נוספת, ליתר
ביטחון, ובתנועה אחת בעלת עוצמה בל תתואר - תנועה שהתאמן
עליה עשר פעמים עם אגוזי קוקוס - אוחז בראשו של קן, מחזיק
בצדעיו, מרים אותו והודף אותו בכל הכוח: הגולגולת מתרסקת כנגד
השפה של אגנית המקלחת ואריח מעוין נשבר מעוצמת החבטה. הדם
פורץ מיד, אדום וצמיגי כמו לק לציפורניים, בריח של חלודה חמה,
הפה פעור, מטופש, העיניים פקוחות לרווחה ולטושות אל התקרה.
בלייק מסיט מעט את החלוק: מכות החשמל לא השאירו סימן. הוא
מסדר את הגופה כמיטב יכולתו, בהתאם למסלול המשוער שהיה
מועיד לה כוח הכבידה כתוצאה מהחלקה טראגית.
אלא שאז, כשהוא מזדקף ומתפעל מעבודתו, משתלט עליו דחף
עז להשתין. בלייק לא הביא את זה בחשבון. יש לומר זאת, בסרטים
הרוצח לא משתין. הצורך כה בהול, שהוא אפילו שוקל להתרוקן בו
במקום, גם אם פירוש הדבר לנקות אחר כך את הזירה באופן יסודי.
אבל אם השוטרים יחליטו לגלות ולו שמץ של תבונה, או לפחות
יעבדו בשיטתיות, ויבצעו את ההליך כנדרש, הם ימצאו די־אן־איי.
אין שום ספק בכך. בכל אופן, זה מה שבלייק אומר לעצמו. ולכן, אף
על פי ששלפוחית השתן מייסרת אותו, הוא ממשיך בתוכנית, פניו
מעוות בכאב. הוא לוקח את הסבון ולוחץ אותו בחוזקה כנגד העקב
של קן, מועך פיסה שלו על הרצפה ומשליך אותו בכיוון ההחלקה
המשוער: הסבון מנתר ונוחת מאחורי האסלה. מושלם. החוקר יעלוץ
כשימצא אותו שם, מאושר עד השמיים בכך שפתר את החידה.
בלייק מכוון את הברז לטמפרטורה המרבית, פותח אותו, מפנה את
ראש המקלחת אל הפנים והחזה של הגופה, נמנע ממגע עם המים
הרותחים ויוצא מחדר הרחצה.
בלייק רץ לחלון, סוגר את הווילונות, סוקר את החדר בפעם
האחרונה. דבר אינו מעיד על כך שגופה נגררה שם לאורך מטרים
אחדים, ומים ורדרדים מתחילים להציף את רצפת העץ. המחשב
דולק, על הצג מופיעות תמונות של מדשאות מטופחות וערוגות
מלבלבות. לקן הייתה חיבה לגינון. בלייק יוצא מהבית, מסיר את
הכפפות וצועד בנחת אל הקטנוע החונה כמאתיים מטרים משם. הוא
מתניע, גומא קילומטר ועוצר סוף־סוף להשתין. לעזאזל, הוא עדיין
עוטה את כיסויי הנעליים העשוי טריקו שחור.
יומיים אחרי כן עמית מודאג מטלפן למשטרה, והיא מגלה שסמואל
טדלר מת בתאונה. בלייק מקבל באותו יום את יתרת הסכום.
כל זה התרחש לפני עידן ועידנים. מאז, בלייק יצר לעצמו חיים
כפולים. בחייו הבלתי נראים הוא מחזיק בעשרים שמות משפחה
ובמספר זהה של שמות פרטיים, מגובים בדרכונים תואמים של שלל
לאומים, חלקם אפילו ביומטריים - כן, זה קל מכפי שנדמה. בחיים
המקבילים, תחת השם ג׳ו, הוא מנהל מרחוק חברה מצליחה למשלוחי
אוכל צמחוני מוכן, שבסיסה בפריז וסניפיה פרושׂים בבורדו, בלִיוֹן
וכעת גם בברלין ובניו יורק. שותפתו לעסק, פלורה, שהיא גם אשתו,
ושני ילדיהם, מלינים על כך שהוא נעדר מהבית לעתים תכופות מדי,
ולא פעם גם לתקופות ממושכות מדי. הצדק איתם.


---
* מתוך "שיר עולל" מאת ויליאם בלייק, מאנגלית: רונן סוניס. השיר פורסם
בספר 'שירי תום וניסיון ועוד שירים', הוצאת "עולם חדש", 2016 , ובכתב העת
'הו!', גיליון 13 , יוני 2016 .

---

אנומליה מאת אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה, סדרת פועלים סיפורת בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך. מצרפתית: רמה אילון

כל הזכויות שמורות