פתיחת הספר אש ידידותית
ובתוך המעלית היורדת למרתפי הכנסת הישנה מעורר אותו צלצול הטלפון של כלתו, שבקול נרגז גוערת בו: מה אתך, סבא? הילדים מחכים לך להדלקת הנרות. נרעש הוא מנער מעליו תרדמה עמוקה חסרת-גבולות. הנה המכשלה. כשאדם כמוהו מתרוצץ בין זקנה צמוקה בת שמונים, לאב ישיש שמאכילים אותו על כיסא-גלגלים, נראות לו שישים-ואחת שנות חייו חסרות-משקל. אבל כשהוא לבד במיטתו, בחדר-שינה חשוך, הוא מרגיש בכל-זאת את מלוא כובדן. האם זו רק עייפות שהצטברה, או שחסרונה של האשה השוכבת לצדו החליש מאוד את דריכותו הטבעית לעולם? תחושת האשמה כלפי שני נכדיו שממתינים לו ליד החנוכייה מסעירה את תנועותיו, ובזריזות מדהימה, בלי לברור בגדים ובלי לשטוף פנים, הוא רץ אל מכוניתו ומדהיר אותה לעבר בית בנו בתוך הדמדומים של ליל-שבת אטי ומטפטף.
בצומת של מחלף ההלכה, מול אור אדום שמתמהמה להתחלף, חוזרת אליו תמונה אחת מתוך החלום, שכבר הולך ומוחק את עצמו. זה היה בבניין הכנסת הישנה. הוא בא לבוש בגדי טכנאי ובידו ארגז-כלים, והסדרן, בכובע מצחייה ובחליפת פלנל כחולה, פתח לו את הדלת הפנימית והכניס אותו למעלית ישנה, מהודרת ורחבה, מאלה שתמיד חביבות עליו. אבל במקום להעלות אותו אל הקומה השלישית, כדי להשקיף אל גג דירתה של אהובתו הקדומה של אביו, לוחץ הסדרן על הכפתור של קומת המרתף ואומר לו: תתכונן לירידה בלי סוף, בימי הטורקים היה שם בור עמוק.
הוא מטלפן לאפרת ומברר האם לקנות בדרך עוגה, או גלידה, או משהו אחר שישמח אותה ואת הילדים. לא, כבר מאוחר, נוזפת בו כלתו, הפעם מספיק שתביא רק את עצמך, אבל תמהר, הילדים מאבדים את הסבלנות והם ידליקו את הנרות בעצמם. מה קרה לך? בדרך-כלל אתה דייקן. עכשיו דמו כבר חומר. במקרה, אפרתי, הוא ממלמל באירוניה, אני גם קצת אדם עובד בעולם הזה. והוא מבקש להוסיף ולהטיח ביפהפייה הבטלנית גם את שישים-ואחת שנות חייו, אבל נזכר באזהרת אשתו להקפיד בכבודה, ולכן הוא ממהר לנתק, כדי שלא תיפלט לו קללה. אבל למען כבודו בעיני נכדיו הוא אינו יכול להרשות לעצמו להגיע בידיים ריקות, והוא עוצר ליד פיצוצייה ססגונית.
שם, בין הצעירים והצעירות המצטופפים, שורה עליו רוח המתיקה הנדיבה של אשתו, ובלי חשבון הוא מלקט ממתקים לנכדיו. במיוחד מושכים אותו מקלות-הליכה מהודרים של זקנים, ממולאים בתופינים צבעוניים, ושתי בובות, של ילד ושל ילדה, שעוצבו בשוקולד שחור. נטע ונדי מתרפקים עליו באהבה. היעדרו של אב מעלה אוטומטית את מניותיו של הסב. הוא מחבק אותם ומנשקם, אחר מחבק קלות את אפרת ומרפרף בשפתיו על לחיה. את הנשיקה הראשונה הרשה לעצמו להעניק לה רק לאחר שמורן הודיע על נישואיו, ובמשך השנים, גם לאחר שתי לידות, הוא אינו מעז להגביר את עוצמתה. "הממתקים רק אחרי הארוחה", הוא מכריז בתקיפות חינוכית, אבל מאוחר מדי.
ראשו של ילד השוקולד כבר נתלש והוא בפיו של נדי. "אוכל-אדם שכמוך", הוא מנשק בחוזקה את הפעוט, אבל אוסר עליו להמשיך לאכול את שאר גופו של הילד חסר-הראש. החנוכייה מוכנה, והשמש בראשה. יערי הופך על פניה את קופסת הנרות, כדי לקרוא ממנה כראוי את הברכות. לא נעים לשבש את הטקסט בפני הילדים. אבל לפתע מתעקשת נטע שהסבא יברך עם כיפה על הראש, כמו שעושה בעלה של הגננת שלה. אפרת מסתובבת דהויה ועייפה, פניה היפים חיוורים, שערותיה פרועות, והיא לובשת חלוק-בית מוזנח מעט. מורן טילפן בבוקר וביקש ממנה לבוא לבקר אותו מחר עם הילדים, יחד עם הורי הטירונים. בינתיים מחפשים כיפה. אבל לא פשוט למצוא כיפה בבית הזה. גם לא מנייר, מאלה שמניחים על הראש בלוויות. והנה נטע החרוצה מגלה תושייה, ומבריסטול אדום היא גוזרת מין כיפה ומחברת את שוליה במהדקים. יערי חובש אותה בחיוך ליצני ומבקש להדליק את הנר, אבל נדי נזכר שהוא בן ולא בת, ולכן גם הוא חייב בכיפה, וצריך להמתין עד שיביאו לו כובעון, שכמעט מכסה את עיניו.
עכשיו מוכן הכל להדלקת הנרות, והילדים הנרגשים דורשים לכבות את האור כדי שהנרות יעשו "סורה-חושך". אפרת נראית עצובה, יושבת על הספה בחושך, שקועה במחשבות רחוקות. אולי היא שוב בהיריון, מהרהר יערי בהתרגשות ושולף את השמש ממקומו ומדליק אותו, ומתאמץ לקרוא לאורו את הברכה הראשונה ואחריה את השנייה, וכשהוא פוצח בקול מכני במעוז צור ישועתי, הוא מוסר את הנר לנטע, שמדליקה נר ראשון ונר שני, ובהיסוס מוסרת אותו לנדי, שכבר עומד על כיסא קטן, דרוך להדליק את השלישי ואת הרביעי. וכשנשאר רק הנר החמישי, לוקח יערי את השמש ופונה אל אפרת, בואי, אפרתי, תדליקי גם את נר, אבל היא מתבוננת בו בניכור ולא זזה ממקומה, הדלקתי כבר מספיק נרות בחג הזה, תיתן לנטע, והוא מוסר את הנר לנטע, שמדליקה את הנר החמישי, ובבת-אחת פורץ אחיה בהשתוללות, תחילה הוא מנסה להפוך את החנוכייה הדולקת, וכשסבא שלו מונע ממנו, הוא יורד על ברכיו כמוסלמי ומטיח את ראשו ברצפה, מיילל בזעם - למה אחותו הדליקה את הנר החמישי ולא הוא. ואין דרך אחרת לפייס את קנאתו, אלא לכבות את הנר החמישי ולתת בידו את השמש. ועדיין אינו מרוצה, למה לא הוא היה הראשון שהדליק את הנר החמישי? בארוחת-הערב הוא מספר לכלתו ולנכדיו על המעלית הקטנה שבנה אביו לגברת בנט בירושלים, ומתאר כיצד היא מתרוממת מארון-הבגדים בחדר-השינה ישר אל הגג, ואיזה חלק מן העיר העתיקה עוד אפשר לראות משם. אחר-כך הוא מדבר על האשה עצמה, ומתלוצץ על האהבה הקדומה שהתעוררה. כלתו מעוניינת בסיפור.
האפשרות שלסבא של מורן היתה הרפתקה בירושלים בשנות החמישים נעימה לדמיונה. היא חוזרת ומחשבת את הזמנים ואת השנים - מתי נבנתה המעלית, מתי נפטרה הסבתא הגדולה, מתי התחילה מחלת הפרקינסון. בסקרנות חטטנית ויסודית היא רוצה לבנות תמונת חיים, כדי לדעת כמה שנים בחייה של הסבתא, שאותה הכירה רק בשתי שנותיה האחרונות, החזיק הסבא בסתר מאהבת בירושלים. יערי מנסה להגן על הוריו,
אבל לא לגמרי בהצלחה. אפרת מצליבה את הזמנים ומוכיחה לו שאביו לא קדוש. למה קדוש? תוהה יערי. כי אתה ודניאלה רוצים לעשות רושם שאתם תמיד בסדר, שאתם אנשים מושלמים. יערי מגחך, מה פתאום מושלמים? הרי יש לנו מגרעות. ודאי, מגחכת גם כלתו, ופניה המתלהטים מחזירים לעצמם את הבוהק המופלא, אבל איכשהו, אתם מצליחים לשכנע את כולנו שהמגרעות שלכם הן בעצם מעלות. אמוץ צוחק בלבביות ושומר על קור-רוחו. אולי דניאלה, אבל לא אני. והוא מתבונן באהדה בסומק שחזר אל פניה של כלתו. נדי אוכל את גפיו ואת גופו של ילד השוקולד ומבקש לאכול גם את ילדת השוקולד של נטע. אלא שזו הצליחה למלט אותה למקום גבוה ולהצילה ממלתעותיו. בטלוויזיה, ליד מטוס קרב, מדליק שר הביטחון את נרות החנוכה ושר בקול נעים "שעשה נסים לאבותינו". נופר מתקשרת ומשוחחת בחביבות רבה עם גיסתה וגם דורשת משני אחייניה לנשק אותה דרך הטלפון. בהיסוס רב לוקח יערי את השפופרת ותוהה באימה קלה אם בעלי-הדירה לא הסגירו את הביקור החטוף בחדר. ומסתבר שעמדו בהבטחתם, אבל אביו של יערי סיפר לנכדתו על הביקור של אביה אצל לקוחה ותיקה בירושלים, והיא מצטערת שלא עלה בדעתו לבקר אותה בבית-החולים, כי אז היא היתה לוקחת אותו למחלקת הטראומה, שבה היא משרתת עכשיו לפי בקשתה, כדי שיתחיל להאמין בתחיית-המתים. נדי צונח רדום על הספה. ויערי עוזר לנכדתו ללבוש את הפיג'מה, מכסה אותה בשמיכה וקורא לה סיפור על משפחה שלא אכפת לה שעכבר מסתובב חופשי בביתה. הכלים נערמים בכיור, שולחן-האוכל מרובב, ונרות החנוכה הולכים וכלים. כלתו חסרת-מנוחה, מסתובבת בין החדרים, טלפון רודף טלפון בניסיון למצוא שמרטפית, אבל מסתבר שבליל-שבת, בשיא החג, שום נערה לא מוכנה לוותר על המסיבה של חבריה. תשמעי, אפרתי, הוא פונה בחמלה אל האשה הנואשת, אני אשאר כאן הערב עם הילדים, גם לך מגיעה קצת שמחה בחיים. היא מרימה את פניה בהשתאות, לא יודעת אם הוא אירוני או רציני.
אבל זה יכול להיות עד מאוחר, היא מזהירה את חותנה. כמה שאת רוצה, הוא עונה בנדיבות, צברתי שינה אחר-הצהריים, ולא יהיו לי בעיות להחזיק מעמד. למה להחזיק מעמד? תמהה כלתו, היא תפרוש סדין ושמיכה על הספה, ותיתן לו טי-שירט ומכנסי-התעמלות נקיים של מורן, והוא יוכל לישון כאן בשלווה עד לבוקר. עכשיו הוא נרתע. אני לא מבין, את מתכוננת לחזור רק בבוקר? אין לדעת, חולף חיוך מסתורי, תלוי איך יתפתחו העניינים במסיבה. על איזה עניינים היא מדברת? תוהה יערי בלבו. אולי ראוי להציב לאם נכדיו גבול ולהחזיר אותה לפה עד חצות הלילה. אבל כבר מאוחר. האשה הצעירה מתעוררת לחיים, ובמהירות מתהפכת עקרת-בית מדוכדכת ומרופטת לאשה שמחה, זוהרת ביופיה, שעקביה נוקשים סביבו בגאון. שמלתה הקלה חושפת בצו הזמן כל שניתן וצריך לחשוף באשה, למעט פטמות שדיה, שעדיין שייכות לבעלה, ועל הבשר הגלוי והצח זרויים מיני נצנצים, אבק כוכבים שאמור להנחות הערב את דרכה של אשה יפה אל משתה האלים. על-פי המבטים שהיא שולחת אליו ניכר שהיא ממתינה לקבל התפעלות מהופעתה, אבל יערי מעדיף לשתוק. דניאלה כבר הזהירה אותו להימנע אצל כלתו ממחמאות שנותן גבר לאשה. אתה לא מסתכל על כלתך בעיני גבר. אפילו מה שהיה מותר לאבא שלה, לך אסור. ואכן הצדק איתה. כי כשהיא גוחנת אל בנה הרדום, השוכב לצדו על הספה, כדי לבדוק אם כדאי להעביר אותו למיטתו השדיים המבושמים הקרובים להתחכך בפניו, ובעיקר הקעקוע הזעיר שחרות במעלה אחד מהם, מציתים תשוקה מוזרה, ולרגע קל נשימתו נעתקת. "אל תעבירי אותו. שיישאר כבר כאן לידי. אפילו אם הוא יתעורר, אני כבר אסתדר אתו". "העיקר", היא מדהימה אותו, "לא לגלות מולו סימנים של פחד וחולשה, כי אז הוא מגביר את ההשתוללות בכוונה". "השתוללות? את לא מגזימה?" ליתר ביטחון, למקרה של חירום, היא מכניסה את "בייבי מוצרט" למכשיר הווידיאו. עוד מימי הינקות של נטע זוכר יערי לטובה את הקרונות הקטנים המסיעים חיות; ואת ריקודן של החיות החביבות; ואת הקרון שנעלם, וחוזר ומתחבר, ונעלם שוב; ואת כלבי הים הגולשים ומטפסים וגולשים ומטפסים; וכל זה לצלילי המוסיקה הגאונית של מוצרט, שלפי כל המחקרים מרגיעה את נפשם של פעוטות ואגב כך מחדדת ומרחיבה את מוחם האנושי. אילו היתה קיימת קלטת כזו בימי, נוהג יערי להתלונן, לא הייתי היום סתם מהנדס, אלא מדען חשוב. למרות אזהרתו מתעקשת האם המהודרת לטפוף על עקביה אל חדר-הילדים ולהיפרד מילדתה הרדומה, ולהרגיע חרדת נטישה אפשרית בעזרת מציאותו של סבא חוקי, חזק וצלול, שיגונן עליה מפני רוח זרה או חלום רע. מתוך שנתה מייבבת הילדה מחאה קצרה. תהרגי אותי, מוחה יערי, למי טוב ונחוץ גילוי-לב כזה? אבל יופיה של אפרת כנראה מחייב אותה בדיווח על כל תנועותיה בעולם, כדי שדמיונו של בעלה לא יענה אותו. עכשיו היא מתעטפת בשכמייה דקה כחולה, שתואמת את צבע עיניה. "לא יהיה לך קר?"
"זה בסדר, לוקחים אותי מדלת אל דלת".
ולפני פרידה, זוהרת בשמחתה ובתודתה, היא מבקשת לנשק ולחבק בחוזקה את השמרטף הקשיש שנמצא לה, אבל הלה נרתע, נוגע קלות בשערותיה, נזהר שגופה לא ייצמד מדי אל בשרו. "לכי... לכי... חבל על הזמן".
וכבר עם טריקת הדלת בוקעת מחדר-הילדים זעקת שבר: אמא, אמא, אמא'לה, איפה את? וכשהוא נחפז לשם ומדליק את האור, הוא מוצא את נכדתו, בת-דמות מתוקה של האם שהסתלקה, עומדת במיטתה ומייבבת קינה בנוסח עקשן: אמא, אמא, אמא'לה, איפה את? למה הלכת? נטע נחשבת ילדה ממושמעת ורציונלית, ומול אחיה הפרוע, היא מוגדרת לעתים כמלאך שירד משמיים. ולכן יערי בטוח שיוכל להרגיע בקלות את הבכי שמרעיד ומסעיר את הווייתה. אבל כשהוא מנסה לאסוף אותה אל זרועותיו, היא רק מעמיקה את צרחותיה, תוך שהיא תומכת בידה הקטנה את ראשה, כאילו הוא עלול לנשור.
הוא סוגר את הדלת של חדר-הילדים, כדי שזעקותיה לא יעוררו את אחיה, אבל כבר מאוחר. הפעוט דופק עתה באגרופו הקטן על הדלת הסגורה, וכשהוא נכנס יחף, פרוע, עיניו אדומות הוא מטפס מיד אל מיטתו ומתיישב במין ישיבה מזרחית מוזרה, בוחן בקור-רוח את אחותו הממררת בבכיה, ומנענע כמו מטוטלת את רגלו הקטנה.
"אבל אני פה, אני איתך, אני שומר עלייך", מנסה יערי למוסס את חרדת הנטישה של נכדתו, אלא שלהתייפחות יש כבר אינרציה משלה ושום דבר לא יעצור אותה. והיא עדיין תומכת את ראשה בכף ידה, כאילו שבץ-מוחי ממשמש-ובא, ובסחרחורת הקינה, שנשנקת מפעם לפעם בבכי פנימי עמוק, ממשיך לקנן אותו נוסח קבוע ובלתי-משתנה: אמא, אמא, אמא'לה, איפה את? למה הלכת? יערי מיואש. הוא ציפה למאבק עם נדי, אבל לא עם נטע, שתמיד משתפת פעולה ברוח טובה. ולכן, לאחר ניסיונות-שווא להרגיע אותה בהבטחות, הוא מחליט לשנות כיוון. "אבל איך זה? נטע, אהובתי, ילדה גדולה כמוך, תראי איך אחיך הקטן יושב בשקט". וכבר הוא מתחרט על דבריו, כי להתייפחות נוספת עכשיו זעקת עלבון עזה. וכך הם יושבים שלושתם, אחוזים בקינה מחזורית וביבבה מונוטונית, שכבר איבדה את סיבתה הראשונה והיא פועלת בכוח ריטואל של איזה אובדן קדום, פרה-היסטורי. ואחיה יושב במיטתו ועדיין מנענע את רגלו. הוא רק בן שנתיים וכמה חודשים, אבל פניו הרחבים, החזקים, מעידים שעשוי לצמוח ממנו גבר תקיף, אם לא אלים ממש. למי הוא דומה? את מי הוא מזכיר? שואל יערי את עצמו שאלה שכבר נשאלה אינספור פעמים. והוא מחייך קלות אל נכדו ומבקש עצה: אז מה, נדי, איך נרגיע את אחותך? "ננה רוצה את אמא שלה", מתמצת הפעוט לסבו את מצב-העניינים, כאילו אמו כבר איננה שלו.
אש ידידותית, אברהם ב. יהושע. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.