במקום פרידה | טעימה מהספר

על

על הזמן והנהר מאת תומס וולף

1.1.2004
זיו אהובי,
'על הזמן והנהר' מרגש אותי יותר מכל ספר שקראתי בחיי. ב־1945, כשהוחלט בקיבוץ שריד לשלוח אותי ללמוד כדי להיות מורה בכיתות ההמשך, שלפתי מן הספרייה את הספר, וזה נועד לשפר את הידע שלי בשפה ובספרות האנגלית.
התגלה לי סופר ענק, הר געש של ספרוּת, פרוזה ושירה, ידען ושולט על שפות אירופאיות. כוח ביטוי לשוני שופע, כמעט מבול של זרימה ספרותית — איש בשנות ההתבגרות שלו — הפיכתו של נער אמריקאי באחת ממדינות הדרום לגבר. תהליך ההתבגרות הנפשית משולב בתהליך היווצרותה של נפש האמן, דיוקנו של אמן מתגבש — תוך כדי סערות רגש, ויכוחים פילוסופיים על מהותה של אמנות המילה. חוויות חושניות, יצריות, אינטלקטואליות, מתוארות בכִשְׁרון כתיבה מדהים, מרגשות עד בכי. התמודדות עם תסבוכת רגשית, סערות נפש, תשוקות, פחדים, ציפיות, חלומות, אכזבות.
הנהר הזורם של הזמן, היופי הנותן צידוק ונחמה לבני־תמותה, בדרמה הטראגית־קומית שקוראים לה חיי אדם. אם לא קראת — קְרא. ואם קראת — חזור וקרא. משהו נפלא מתרחש בספר הזה. בעצם תהליך הקריאה. ונעים לי לחשוב, שגם אני אהיה שם, איתך, בשעות הקריאה בספר!
שלך — אבא


 
את 'הבט הביתה, מלאך', אף הוא של וולף, נתת לי לפני שנים. תמיד נבהלתי מספריו המאיימים לכלותני. ספרים שעוביים מטיל בספק את יכולתי לשרוד את כל עומק מסעם, לעמוד בשטף המילולי. צריך לחיות שנים הרבה על מנת לשאת את כל משקלם. ולכן חדרתי אליו, בחסות העלטה, דרך רגעים שבהם מבליח מתוך השפע איזה שקט מהורהר, צלול, חסכוני, הפוער צוהר מואר בתוך הכהות הקודרת של דיבורו.
הצפיפות, הגעש, ההיגרסות של מחשבות במחשבות, ההידרסות של מחשבות על ידי מחשבות, הותירו אותי עצוב ונפעם. מוטל לא פעם מחוץ לטקסט, מנסה לשוב, מתקשה לשוב, ובכל זאת חוזר. אבל אז עוד היית חי, ויכולת לעודד אותי. הפעם כמעט הובסתי על ידי הכותב המסוכסך, המיוסר, עתיר הקולות. פתאום לבד. אני — מולו, וכל המולותיו.

איור: יוג'ין לימאי

'על הזמן והנהר', כתבת שהוא מרגש אותך יותר מכל ספר אחר שקראת, ולכן התחלתי לחפש אותך בו ודרכו. היכן אתה, איפה עקבותיך, מה ריגש אותך כל כך? אני נודד אליך, אל שנות העשרים שלך: מורה בקיבוץ היוצא ללימודים ומנסה להגדיל את הנוף שסביבו ואת הנוף שבתוכו. מגלה את אמריקה, שמגלה לך את וולף, שתמיד הקפדת לקרוא לו ווֹלף, Volf.
גזרתי על עצמי להתקדם על פי הספר: שורה־שורה, פִּסקה־פִּסקה. ללכת רק בשביל המסומן, כמו מחט בתקליט, לא לצאת מתוך הערוץ, לתרגם את כל רטטיו, לפענח את כל תצורות הוואדי השחור, לתרגם את קשיי הדרך לצליל, לתת בהם קול.
וכמו ב'הבט הביתה, מלאך', כשלתי בדרך. לאחר שעות־הליכה ספורות לא נותרו בי כוחות, אבל לא משום דלוּת הכותב ואף לא בשל יכולתו המוגבלת של הקורא. לא מצאתי את סימני הדרך שלך. אבדת לי בתוך הדיבור הסגור, בתוך שמות ודמויות, שנטעו בי תחושת זרוּת ובדידות, היכן אתה?
ואז עזבתי את המסלול, ויצאתי עצמאי לחפש אותך בספר, עובר מצד לצד בעומק הסיפור, בשוליו, באחריתו... והיה לי כל כך הרבה זמן. נשאתי את הספר המסורבל למסע שלנו בשנת שבתון נדיבת־שעות־קריאה. פנוי מהיומיום הישראלי הקודח, פנוי לצורות הקטנות הנחבאות, לחוכמה הנאמרת בלחישה, לדבריו של וולף הנשמעים בתוך קולה החרישי של שתיקה. יותר מכול נעים היה לי להחזיר את וולף למולדתו: הרגשתי שליח, חשבתי שאולי בארץ כתיבתם, יקבלו הדברים את פירושם, שיתגלה הסוד שאינו ניתן לתרגום. זכרתי שתמיד אמרת שאותה השליחוּת באמריקה, מטעם השומר הצעיר, נטעה בך את סופריה בעומק שלא היית מכיר לולא אותה נסיעה בשנת 1963.
לאחר שבועות שבמהלכם אני פותח מדי פעם את הספר ושב בידיים ריקות, החלטתי להשאיר אותו בדירה של ידידים. בעוד יום עוזבים את אמריקה, יישאר גם הוא עם המזוודות והבגדים שכבר לא נלבש, בקור העוטף את ניו יורק. הוא בידי, ברכבת התחתית — שאהבת לקרוא ולכתוב את קירותיה אל תוך השירים שלך — בדרך למקום מנוחתו של הספר.
קו 5 אינו תכוף, ואני עומד באור הרע אשר מתחת האדמה, ומנסה — רגע לפני הפרידה — עוד לגלות אותך, את המקום שהפסקת לרגע לנשום בו, כשצירוף מילים בגרונך, כשהרמת את ראשך להתבונן אל איזה רגע חולף...
הרכבת באה. הדלתות נפתחות. הספר נסגר. במורד שדרת יוֹרְק אני הולך שמוט וקצת מובס. רחוב 86 בצד המזרחי, רחוב 85 — הצעד הופך איטי יותר, מחפש פתח מילוט, עוד רגע לעכב את גניזת הספר.
מסעדה סינית קטנה קוראת לי. אני נכנס ומתיישב, דרקון עשוי פלסטיק יורק אש כתומה לעברי, אני מסיט את המקלות, נרגן, אף פעם לא מצליח לתפוס את האורז, זה תמיד נופל. שׂם יד רכה על השולחן, חוזר שוב אל תחילתו, והוא נפתח בעמוד 39.

כל שאנו יודעים הוא שאם גם הכול לנו הרי אין לנו ולא־כלום, שאם גם חשים אנו במזמור הפראי של האדמה הגדולה הזאת כשהוא גואֶה ועולה בתוכנו, אין לנו מילים לתת לו ביטוי. כל שאנו יודעים הוא שכאן חידת חיינו הלוהטת מבוטאת במרירות כה רבה, הרעב הנזעם המבעת ומכאיב כל כך את האמריקאים מוחש נואשות כל כך — שאם גם עשירים אנחנו הרי בכל זאת כולנו עניים כל כך, שאם גם יש לנו עושר בל־ישוער אין לנו אפשרות לבזבזו, שאם גם חשים אנו בעוצמה בלי־מצָרים הרי בכל זאת לא מצאנו עדיין דרך לעשות בה שימוש.
(תומס וולף, 'על הזמן והנהר: האגדה על רעבונו של אדם בנעוריו' [1935], תרגם מאנגלית אהרֹן אמיר, ספרית פועלים, 1991, עמ' 39)

מַכָּה בחזה... אני בעומקו של לילה, דוהר בנשימתו של וולף, שגורר אותי, מורט את פנימיותי, אל פִּסקה מצמררת, ודמעות חריפות שהמתינו נקוות בשקט חמוץ מאושר. אני מגיע אל סוף הפִּסקה, מרים את הראש בקושי, משיב את הדופק אל מקומו, יש מים עם קרח, יותר מדי קרח. העין שָׁבָה הפעם שקטה יותר ומחייכת ללטף שוב את קבוצת השורות, שאתה חי בהן ופתאום בצד, למעלה, סימון זעיר שלך!
כמו נגיעה אסורה בציור התלוי על קיר המוזיאון — ציור ששובה אותך, עד שאינך יכול כמעט שלא לגעת בו בעדינות, ביראה. עליי לגעת ביד שהוליכה את הצבע, שהולידה את הצורה הנולדת בך עכשיו ויוצרת אותך. אני גולש עם השורות למטה, ובסיומן — סימון נוסף הסוגר אותן. "מצאתי אותך, אבא!" נמלטת קריאה מפי ועפה בין השולחנות הריקים, לתדהמת דרקון הפלסטיק: "מצאתי אותך!"

***

במקום פרידה מאת זיו יונתן | עורך: גדעון טיקוצקי
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ