בנו של הספר | הפתיחה

בנו של הספָּר מאת חרבראנד באקר
מהולנדית: אירית באומן



איגור שוחה. טוב, שוחה זאת לא בדיוק המילה הנכונה, הוא בכלל לא יודע מהי שחיית חזה או חתירה. נראה שאף־אחד לא הצליח אי־פעם ללמד אותו לשחות. הוא מתקדם במים הרדודים הפושרים, מנסה לפסוע ונראה כמי ששוב ושוב מופתע מקשיי ההליכה במים לעומת ההליכה שמחוץ להם. הוא קורס וצולל ובולע מי כלור כי שכח לסגור את הפה. הוא משתנק ומגהק, פולט מדי פעם צעקה. האישה בבגד הים הכתום בוהק צועקת לו בחזרה: "איגור! לא לצעוק!" האישה השנייה, זאת עם בגד הים הפרחוני, מרככת ואומרת: "לסגור את הפה, איגור. אם אתה שוקע במים אתה צריך לסגור את הפה." תפקיד שתי הנשים הוא להשגיח שאף־אחד לא יטבע.
איגור אינו היחיד בבריכה. יש גם אחרים. חלקם יודעים לשחות, אפילו שוחים בריכות. אחת מהם מרכיבה משקפת שחייה וכל פעם שראשה נרטב היא תולשת את המשקפת מראשה, נושפת עליה כדי לנסות לייבש אותה ומחזירה. היא שוחה בריכוז הלוך ושוב, כולם מפנים לה את הדרך. כולם מלבד איגור. איגור נוגע בה, תופס לה ברגליים, מנסה לקחת לה את המשקפת. אולי הוא חושב שבעזרתה יצליח גם הוא לשחות. "איגור!" צועקת האישה חמורת הסבר. "תעזוב כבר את מליסה! תניח לה!" השמש זורחת בחוץ, בבריכה מוארת כמעט כמו בצד השני של חלונות הענק. אולי קיץ עכשיו, אולי חורף. איגור לא באמת יודע. עוד מעט, כשייצא החוצה, ירגיש אם חם או קר. עצים עירומים או עצים עם עלווה, הם לא עוזרים לו להבדיל בין העונות. איגור הוא המבוגר שבחבורה. הוא בחור שרירי וחסון, כמעט גבר. לא רואים עליו. אם הייתם נתקלים בו ברחוב הייתם חושבים לעצמכם: חתיך. בגד הים שלו בצבע תכלת, שיערו שחור, גוון עורו שחום מעט. שני נערים, שהיו יכולים להיות אחים, דופקים לו מצופי בננה על הראש. האחד מחקה את מעשי השני, כמו תאומים. לפעמים איגור מגיב, לרוב לא. "בּוּהווווּ," הוא אומר.
 

2

"הֶני! לא יכול להיות שאתה לא זוכר את הני! אתה בכלל מקשיב לי כשאני מספרת לך דברים? לא נראה לי, ממש לא. אף־פעם לא הקשבת לי, תמיד עושה מה שבא לך. זה בגלל שגדלת בלי אבא? בגלל שאימא שלך גידלה אותך לבד? אתה יודע טוב מאוד שכל שבוע אני שוחה עם המוגבלים האלה. שנים! לא שיש בזה כסף, אבל אני גם לא עושה את זה בשביל הכסף. אתה יודע את זה, נכון? ואני לא עושה את זה לבד, אי־אפשר לבד, צריך לשמור על כולם כי אם לא שמים לב תוך שנייה אחד טובע. אמרתי לשחות, אבל זה לא באמת לשחות, הם בכלל לא יודעים לשחות. הם קופצים קצת במים, זזים מפה לשם, תופסים משהו צף ונתלים עליו. אתה מכיר את המקום! אתה שוחה שם פעמיים בשבוע! זאת בריכה בגובה מטר ועשרים. ותהיה בטוח שאפשר לטבוע גם בבריכה של מטר ועשרים! בגלל זה אנחנו תמיד, אבל תמיד, שתיים. הֶני ואני. אבל עכשיו הֶני נעלמה. טוב, לא בדיוק נעלמה, אני יודעת שהיא באיים הקנריים עם החבר החדש שלה, קבלן, עובד רק בשחור, טיפוס כזה עם שרשראות זהב, גוף שזוף, קרחת ושן שבורה שהוא בכוונה לא מתקן. ככה פתאום היא נעלמה לי ועכשיו היא שולחת לי הודעת ווטסאפ שאולי תישאר עוד כמה ימים. היא כותבת: 'קוֹ ואני נורא נהנים כאן.' אף מילה על הבריכה, אפילו לא תירוץ. כל יום הם שוחים להם שם בכיף בבריכה ולפני ארוחת הערב שותים כמה כוסות יין רוזה. זה מה שהיא כותבת. סימון? אתה מקשיב לי? אתה שומע מה אני אומרת? היא הוסיפה תמונה של שתי כוסות רוזה, זאת אומרת שגם הקבלן שותה רוזה, הוא בטח לא שלח את התמונה הזאת לחברים שלו. בים הם לא שוחים, קר מדי. והלילות שלהם כאלה נהדרים, היא מספרת, אבל על זה אני אפילו לא רוצה לחשוב. אני מקווה שהיא קנתה בגד ים חדש, כי הדבר הפרחוני הזה שהיא תמיד לובשת פשוט מביך, אבל פה זה לא נורא כי רק המוגבלים ואני רואים אותו. אופס, סליחה, לא יפה, לא אומרים מוגבלים. אני לא כל־כך יודעת מה כן אומרים, אבל לא חשוב, זה בינינו. בכל מקרה, אתה שומע? אני צריכה אותך. אתה חייב לעזור לי. אני לא יכולה ללוות אותם לבד, כי תוך רגע מישהו טובע. ואני יודעת שאתה שם את השלט "סגור" הרבה פעמים. אתה יותר 'סגור' מ'פתוח'. כן, אני יודעת, אני שומעת שמועות, ואני גם יודעת שלא באמת כתוב על השלט פתוח וסגור, אבל לא בא לי לדבר צרפתית בטלפון. למה אתה עושה את זה? למה אתה לא עובד כל היום? אתה לא צריך את הכסף? האמת היא שהייתי מעדיפה שתגיד לי שאין לך זמן לעזור לי, שאתה עובד כל הזמן. ומה סבא שלך אומר על זה? הוא לא מתעצבן כשהוא עובר ליד המספרה וכל הזמן רואה את השלט 'סגור' תלוי על הדלת? המסכן. תעבוד, בשבילו. אתה חייב לו. אתה מבין? אבל לא, אתה לא מבין, ובגלל זה אני מבקשת שתעזור לי. אתה חייב לעזור לי, אתה שומע? אחרת, אם איזה מוגבל יטבע זה יהיה על מצפונך. שמעת? אתה לא יכול לעשות לי את זה! הם כבר שבועיים לא שחו כי במרץ יש תמיד חופשת אביב, ואז כשהם חוזרים לבריכה הם משתוללים."

***

בנו של הספָּר מאת חרבראנד באקר | סדרת פועלים סיפורת בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך | מהולנדית: אירית באומן
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע״מ