גֶּשֶׁם | נתן אלתרמן
מַטְאֲטֵא עִירוֹנִי וּדְלָיַיִם –
דֹּם!
לֹא לָכֶם פּוֹעֵר הָרְחוֹב אֶת פִּיו.
הַיּוֹם
מְכוֹנִית עִירִיַּת הַשָּׁמַיִם
מַשְׁקָה אֶת כְּבִישֵׁי תֵּל-אָבִיב.
גֶּשֶׁם סְתָו
קָרִיר,
כְּתַחְבֹּשֶת מֵי-עָב
עַל מֵצַח הָעִיר – – –
עֲיֵפָה חֲלוּשָׁה,
תֵּל-אָבִיב הַקֶּרֶת.
מְצוּצָה, נְלוֹשָׁה,
מְרוּטָה, מְסֻרְסֶרֶת – – –
וּצְרוּדַת הֵידָדִים
וְנִחֶרֶת מִבּוּז
בְּתִסְבֹּכֶת מַדִּים
וְחַמְסִינֵי תַּמּוּז – – –
הִנֵּה הִיא שְׁכוּבָה,
מִתְעַלֶּפֶת – – –
וְרוּחַ טוֹבָה
אֶת גּוּפָהּ מְלַטֶּפֶת
וּפְלֻגּוֹת עֲנָנִים,
כְּאַחִים רַחְמָנִים,
בָּאִים לְטַפְטֵף לָהּ, לְפִי הַמִּנְיָן
טִפּוֹת וָלֶרְיָן.
מתוך: רגעים כרך א'