דאואיזם ותורת הזֶן
הקשר של תורת הזֶן לתה הוא מן המפורסמות. כבר הזכרנו לעיל שטקס התה התפתח מטקס הזן. שמו של לאו דזֶה, מייסד הדאואיזם, גם הוא קשור ישירות להיסטוריה של התה. בספר הלימוד הסיני העוסק במקורם של הרגלים ומנהגים נכתב שטקס הגשת התה לאורח החל עם קוואן וין, הבודהיסטווה של החמלה* וחסידו הנודע של לאו דזֶה, שלראשונה, בשער מעבר האן, הציע ל״פילוסופים הזקנים״ ספל של סם החיים הזהוב. לא נתעכב לדון באמיתות סיפורים כאלה, אשר אין ספק בערכם, באשר הם מאמתים את השימוש המוקדם במשקה על־ידי הדאואיסטים.
ענייננו כאן בדאואיזם ובתורת הזן הוא בראש ובראשונה באותם רעיונות הנוגעים לחיים ולאמנות, המגולמים כל כך במה שאנחנו מכנים תֵהיזם.
(* אידיאל הבודהיסטווה התפתח בזרם המאהיאנה בבודהיזם ודוגל בדחיית השחרור האישי מסבל לטובת שחרורם של הברואים כולם. הבודהיסטווה המגיע להארה לא יישאר ב"נירוונה", אלא יחזור לעולם הסמסארה הארצי כדי לעזור לכול.)
פירושו המילולי של דאו הוא "נתיב". לעתים הוא תורגם כ״הדרך", ״המוחלט", "החוק", "הטבע", "התבונה העילאית", "השיטה". התרגומים האלה אינם בלתי נכונים, מפני שהשימוש שעושים הדאואיסטים במונח משתנה בהתאם לנושא שאותו הם חוקרים. לאו דזֶה עצמו אמר על כך: "ישנו דבר שהוא מכיל־כול, שנולד לפני קיומם של שמיים וארץ. כמה דומם! כמה מבודד! הוא ניצב לבדו ואינו משתנה. הוא סובב ללא סכנה לעצמו והוא אֵם היקום. אינני יודע את שמו, ולכן אני קורא לו ׳הנתיב׳. בחוסר רצון אני קורא לו 'אינסוף׳. האינסופיות היא החולף, החולף הוא ההיעלמות, ההיעלמות היא החזרה". הדאו מצוי במעבר יותר משהוא נמצא בנתיב עצמו. הוא רוח ההִשתנות הקוסמית — הצמיחה הנצחית החוזרת על עצמה כדי ליצור צורות חדשות. הוא נסוג כמו דרקון, הסמל האהוב על הדאואיסטים. הוא מתקפל ונפרשׂ, כפי שעושים העננים. אפשר לדבר על הדאו כעל "המעבר הגדול". מבחינה סובייקטיבית הריהו מצב רוחו של היקום. המוחלט שלו הוא היחסי.
[...]
אולם התרומה העיקרית של הדאואיזם לאורח החיים האסיאתי הייתה בתחום האסתטיקה. היסטוריונים סיניים תמיד דיברו על הדאואיזם כעל "האמנות של להיות בעולם", מפני שהוא עוסק בהווה — בנו עצמנו. בתוכנו פוגש אלוהים את הטבע, והאתמול נפרד מן המחר. ההווה הוא האינסוף המתנועע, הספירה הלגיטימית של היחסי. יחסיות מחפשת התאמה; התאמה היא אמנות. אמנות החיים מצויה בהתאמה־מחדש המתמדת לסביבתנו.
הדאואיזם מקבל את היומיומי כפי שהוא, ובניגוד לקונפוציאנים ולבודהיסטים, הוא מנסה למצוא יופי בעולמנו — עולם של יגון וחרדה. משל הסוּנג על שלושת טועמי החומץ מסביר בצורה נפלאה את המגמה של שלוש הדוקטרינות. שקיַאמוּני, קונפוציוס ולאו דזֶה עמדו פעם מול כד של חומץ — סמל החיים — וכל אחד מהם טבל את אצבעו בכד כדי לטעום. קונפוציוס הענייני מצא שהוא חמוץ, בודהה קרא לו מר ולאו דזֶה אמר שהוא מתוק.
הדאואיסטים טענו שאפשר היה להפוך את הקומדיה של החיים למעניינת יותר, אילו קִיים כל אדם את האחדויות. לשמור על הפרופורציות של הדברים ולפַנות מקום לאחרים מבלי להפסיד את עמדתך שלך, זה היה סוד ההצלחה בדרמה של היומיום. עלינו להכיר את המחזה כולו כדי לשחק נכון את תפקידינו; אסור שתפיסת המכלול תאבד בתוך תפיסת היחיד.
את זאת הדגים לאו דזֶה במטאפורה האהובה עליו על אודות הרִיק. הוא טען שרק ברִיק מצוי המהותי באמת. את ממשותו של חדר, למשל, אפשר למצוא בחלל הפנוי, שמוקף בגג ובקירות, לא בגג ובקירות עצמם. התועלת בכד מים שוכנת בריקות, שאפשר למלאה במים, לא בצורתו של הכד או בחומר שממנו נוצר. הרִיק הוא כוח הכול מפני שהוא מכיל־כול. רק ברִיק התנועה נעשית אפשרית. מי שיכול להפוך את עצמו לרִיק, שלתוכו אחרים יכולים להיכנס בחופשיות, יהיה לשליט בכל המצבים. השלם יכול תמיד לשלוט בחלקי.
רעיונות דאואיסטים אלה השפיעו מאוד על כל תיאוריות הפעולה שלנו, אפילו על אלה של סיף והיאבקות. ג'יוֹ ג'יטסוּ, האמנות היפנית של הגנה עצמית, קיבל את שמו מפסקה ב"דאו דה ג'ינג", “ספר הדאו".* בג'יו ג'יטסו, האחד מבקש למשוך ולהתיש את כוחו של האויב באמצעות אי־התנגדות, רִיק, שעה שהוא משמר את כוחו שלו לטובת הניצחון במאבק הסופי.
באמנות מודגמת החשיבות של אותו עיקרון באמצעות הערך של הרמיזה. כאשר משאירים משהו בלתי אמור, ניתנת למתבונן ההזדמנות להשלים את הרעיון, וכך יצירת מופת גדולה מרתקת את תשומת לבך בצורה שאין לעמוד בפניה, עד שנדמה לך שאתה הופך באמת לחלק ממנה. הרִיק קיים כדי שתיכנס ותמלא את מלוא מידתו של הרגש האסתטי שלך.
מי שהביא את עצמו לכלל שליטה באמנות החיים היה "האיש האמיתי" של הדאואיסטים. בהיוולדו הוא נכנס למחוז החלומות אך ורק כדי להתעורר אל הממשות עם מותו. הוא ממתן את בהירותו כדי להתמזג בערפולם של אחרים. הוא "נרתע, כמי שחוצה נחל בחורף; מהסס, כמי שירֵא את הסביבה; הוא אדיב, כמו אורח; רועד, כקרח העומד להפשיר; צנוע, כפיסת עץ שעדיין לא גולפה; פנוי, כעמק; חסר צורה, כמים גועשים". בשבילו, שלוש אבני החן של החיים היו חמלה, חסכנות וענווה.
אם נפנה עתה את תשומת לבנו לתורת הזן, נגלה שהיא מדגישה את מה שמלמד הדאואיזם. השם זֶן מוצאו מהמילה הסנסקריטית דהיאנה, המסמלת מדיטציה. הזן טוען שדרך מדיטציה מקודשת אפשר להשיג מימוש עצמי עילאי. מדיטציה היא אחת משש הדרכים בהן אפשר להשיג את טבע הבודהה, וקנאי הזן מאשרים ששקיאמוני אכן שם דגש מיוחד בכתביו המאוחרים על שיטה זו, והוריש את החוקים לתלמידו הבכיר קאשיאפה. לפי המסורת, קאשיאפה היה האב־המייסד הראשון של הזן, והוא שהנחיל את הסוד לאנָנדָה, שהעביר אותו הלאה לאבות־המייסדים הבאים, עד שהגיע לבודהידהרמה, האב־המייסד העשרים ושמונה. בודהידהרמה הגיע לצפון סין במחצית הראשונה של המאה השישית והיה האב־המייסד הראשון של הזן הסיני.
קיימת אי־ודאות רבה בדבר ההיסטוריה של פטריארכים אלה ועל אודות משנתם. במובן הפילוסופי, לתורת הזן המוקדמת יש, מצד אחד, משיכה לנגטיביזם ההודי של נָגַרג'וּנָה, ומצד שני, לפילוסופיה של גְנָאן, שנוסחה על־ידי שנקרה. תורת הזן הראשונה, כפי שהיא ידועה לנו היום, מיוחסת מן הסתם לפטריארך הסיני השישי יֶנו (713-637), מייסד הזן הדרומי, הנקרא כך בשל שליטתו בסין הדרומית. הוא מקדים רק במעט את באשו הגדול (מת ב־ 788), שהפך את הזן להשפעה חיה בחיים השמיימיים. הִיָאקוּג'וֹ (814-719), תלמידו של באשו, היה הראשון שייסד את מנזר הזן וכונן טקס ותקנות כדי לשלוט בו.
בדיונים על תורת הזן שלאחר זמנו של באשו, אנחנו מגלים את שעשועי הרוח בנהר יאנגצה, הגורמים להיענוּת לאופני חשיבה מקומיים, בניגוד לאידיאליזם ההודי הקודם. תהיה אשר תהיה הגאווה הכיתתית שתשלול את הרעיון, אי אפשר שלא להתרשם מן הדמיון של הזן הדרומי לתורתו של לאו דזֶה ולמתדיינים הדאואיסטים. כבר ב"ספר הדאו" אנו מוצאים רמזים לחשיבות הריכוז העצמי ולצורך בהסדרה נכונה של הנשימה — נקודות חיוניות בתרגול מדיטציית הזן. כמה מן הפרשנויות החשובות ביותר על הספר של לאו דזֶה נכתבו על־ידי מלומדי זן.
תורת הזן, כמו הדאואיזם, היא סגידה ליחסיות. מורה אחד מגדיר את הזן כאמנות של חישת כוכב הצפון בשמיים הדרומיים. אמת יכולה להיות מושגת אך ורק דרך הבנת הניגודים. ושוב, תורת הזן, כמו הדאואיזם, היא תומכת נמרצת של אינדיבידואליזם. שום דבר אינו אמיתי, מלבד מה שנוגע לעבודת מוחותינו שלנו. יֶנוֹ, הפטריארך השישי, ראה פעם שני נזירים מתבוננים בדגלהּ של פגודה הנע ברוח. אחד מהם אמר "זאת הרוח שנעה"; השני אמר "זה הדגל שנע"; אבל יֶנו הסביר להם שהתנועה האמיתית אינה של הרוח ולא של הדגל, אלא של משהו המצוי במוחם הם. הִיָאקוּג'וֹ ואחד מחסידיו התהלכו ביער וראו ארנב שנס מהר כאשר התקרבו אליו. "מדוע נמלט ממך הארנב?" שאל הִיָאקוּג'וֹ. "מפני שהוא פוחד ממני", הייתה התשובה. "לא", הסביר המורה, "הוא ברח מפני שמצוי בך אינסטינקט רצחני". הדיאלוג הזה מזכיר את הדיאלוג של ג'ואנג דזה, הדאואיסט. יום אחד התהלך ג'ואנג דזה עם חבר על גדת הנהר. "באיזו הנאה מתנועעים הדגים במים!"קרא ג'ואנג דזה. וחברו אמר לו כך: "אינך דג; מנין לך לדעת שהדגים מתענגים?" "אתה אינך אני", החזיר לו ג'ואנג דזה; "מנין לך לדעת שאני אינני יודע שהדגים מתענגים?"
פעמים רבות היה הזן מנוגד למצוות הבודהיסטיות האורתודוקסיות, כשם שהדאואיזם היה מנוגד לתורת קונפוציוס. בשביל התובנה הטרנסצנדנטלית של הזן, המילים לא היו אלא מכשול למחשבה; כתבי הבודהיסטים, על כל גלגוליהם, אינם אלא פרשנות של התבוננות אישית. חסידי הזן כיוונו להתייחדות ישירה עם טבעם הפנימי של דברים, והתייחסו אל האביזרים החיצוניים שלהם רק כאל מכשולים לתפיסה צלולה של האמת. הייתה זאת אותה אהבה למופשט שהניעה את הזן להעדיף רישומי שחור־לבן על פני ציורי הצבע העשירים של האסכולה הבודהיסטית הקלאסית. כמה מחסידי הזן אפילו נעשו מנתצי אלילים כתוצאה ממאמציהם לזהות את הבודהה בתוך עצמם, במקום לחפש אותו בצְלמים ובסמליות. אנחנו מוצאים את טַאנְקָווֹשוֹ ביום חורפי, מנתץ פסלון עץ של בודהה כדי להבעיר אש. "איזה חילול קודש!" העיר, מוּכֶּה אימה, אדם שעמד מן הצד. "אני רוצה להוציא את אבן החן מן האפר",* השיב איש הזן בשלווה. "אבל ברי שלא תוציא את אבן החן מן הדמות הזאת!" הייתה התשובה הזועמת, ועל זה ענה טאנקה: "אם לא אוכל, אזי זה בוודאי לא בודהה ואינני מחלל שום קודש", וחזר לחמם את עצמו מול האש הבוערת.
תרומה מיוחדת של הזן להגות המזרח הייתה הכרתו ביומיומי כשווה ערך בחשיבותו לרוחני. הוא גרס שביחס הגדול בין דברים אין הבחנה בין גדול לקטן, אטום אחד מכיל אפשרויות השוות למה שמכיל היקום כולו. המחפש את השלֵמות חייב לגלות בחייו־שלו את השתקפותו של האור הפנימי. הארגון של מנזר הזן היה חשוב מאוד להשקפה זאת. לכל חבר, לבד מראש המנזר, יועדה איזו עבודה מיוחדת בטיפול במנזר, והפלא ופלא, על פרחי הנזירים הוטלו המלאכות הקלות, בשעה שעל הנזירים המכובדים והמתקדמים ביותר הוטלו המשימות המייגעות והבזויות ביותר. מטלות שירות כאלה עיצבו חלק מעקרונות משמעת הזן, וכל פעולה קטנה ביותר הייתה חייבת להתבצע בשלמות מוחלטת. כך קרה שדיונים כבדי משקל התעוררו תוך כדי ניכוש הגינה, קילוף לֶפת או הגשת תה. כל האידיאל של התֵהיזם הוא תוצאה של תפיסה זו של הזן, שלפיה הגדוּלה מצויה באירועים הקטנים ביותר של החיים. הדאואיזם סיפק את הבסיס לאידיאלים האסתטיים, תורת הזן הפכה אותם לשימושיים.
* אבן החן שנוצרת בגוף הבודהות, על פי המסורת, לאחר שריפת הגופה.
****
ספר התה מאת קָקוּזוֹ אוֹקָקוּרָה | תרגם: יורם קניוק
כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד