דַּבֵּר, זיכרון נכתב פעמים אחדות. ראשיתו בזיכרון ילדוּת ('מדמואזל אוֹ') של ולדימיר נבּוֹקוֹב על אודות האומנת השווייצרית של הסופר, זיכרון שנכתב צרפתית ונדפס בפריס בשנת 1936 בגיליון השני של כתב־העת 'מֶזוּר'; "תצלום שהתפרסם בספרה של ג'יזל פרוינד על ג'יימס ג'ויס מציין את המאורע הזה", כותב נבוקוב, "אלא שבין אנשי 'מֶזוּר' היושבים אל שולחן גינה עשוי אבן אני עצמי מזוהה שם בתור פלוני בשם אודיברטי". לכשתרצו, הרי זו עוד זווית להשקיף ממנה על זיכרונות ועל ספרי זיכרונות. זה היה, כדבריו, ניסיונו הראשון והאחרון להיעשות סופר צרפתי: מן המסה הזאת נפתח התֶּנַע הנפשי־לשוני אל הכתיבה באנגלית, מעבר שהיה בעבורו כרגע הולדת של מראה נושן, ואל מסות הזיכרון שיניבו מקץ שלושים שנה את הספר שלפנינו.
לאה דובב מתוך ההקדמה
תרשים אדמות בית נבוקוב במחוז סנקט פטרסבורג
פרק ראשון
על פי תהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפֵלה. תאומים זהים הם, ואף־על־פי־כן אנו משקיפים תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר על זו שלקראתה אנחנו מתקדמים (בקצב של ארבעת אלפים וחמש מאות פעימות־לב בשעה, בערך). אני, בכל אופן, מכיר צעיר אחד בעל בַּעַת־זמן, שהוכה במין תבהלה שעה שצפה לראשונה בסרטים ביתיים שצולמו שבועות אחדים קודם לידתו. הוא ראה עולם שלא נשתנה במאומה – אותו בית, אותם אנשים – ואז נתן אל לִבו שהוא לא היה קיים שם בכלל, ואיש לא ביכה את היעדרו. הוא קלט בחטף את מראה אִמו מנופפת בידה מחלון הקומה העליונה, והתנועה הזרה הזאת הדריכה את מנוחתו, כביכול הייתה זו ברכת פּרֵדה מסתורית. אבל מה שהפחיד אותו יותר מכול היה מראיה של עגלת תינוק חדשה לגמרי שניצבה שם במבואה, שׂבעת נחת מעצמה ומסיגת גבול כארון מתים. אפילו היא הייתה ריקה, כמו נִתפרדו עצמותיו שלו במהלכם המהופך של הדברים.
שיגיונות שכאלה אינם זרים לנפשות עולות ימים. או, אם לומר זאת באופן אחר, ראשונות ואחרונות פעמים רבות יש בהן מטעמו של גיל ההתבגרות – אלא אם כן, אולי, מדריכה אותן דת כבודה ואָשונה. הטבע מצפה כי אדם שהגיע לכלל בגרות יקבל בקהוי את שתי הריקוּיוֹת השחורות, זו שלפני וזו שאחרי, כפי שהוא מקבל באופן זה את החזיונות המופלאים שבאמצע. הדמיון, תענוגו העילאי של בן־האלמוות ושל הבלתי בוגר, צריך שיושם לו גבול. על מנת שניהנה מן החיים אין לנו ליהנות מהם יותר מדי.
אני מורד במצב העניינים הזה. אני נדחף להוציא את מרידתי אל החוץ, ולהתייצב במשמרת מחאה כנגד הטבע. שוב ושוב עשיתי מאמצים נפיליים על מנת שאבחין בהבהובֵי־אני בתוך המאפליה הסתמית משני עברי חיי, ולוּ הקלושים ביותר. כי אפֵלה זו מקורה אך ורק בחומות הזמן החוצצות ביני עם אגרופיי החבוּלים לבין עולם החירות של האל־זמן, בכך אני מאמין באמונה שלמה, ובשמחה אני משתתף באמונתי זו עם הפרא המצובע צעקנית. הרחקתי ברוח מרחק רב לאחור עד קַצוות הנידָחוּת – ככל שהרחקתי כן רפה כוחי – שם גיששתי לשווא אחר איזה מוצא סודי, עד שנוכחתי כי כלא הזמן הוא כדורי ואין בו פתחים החוצה. ניסיתי הכול מלבד מוות מבחירה. הסרתי מעליי את זהותי על מנת שאוכל להתגנב בחזקת שֵד מצוי פנימה, אל הממלכות שהתקיימו קודם עיבורי. סבלתי במחשבה את עולב הצוותא עם מחַברות רומנים ויקטוריאניות וקולונלים שיצאו בדימוס, שזכרו כי בחייהם הקודמים היו עבדים־שליחים על דרך רומאית, או חכמי־קדם יושבים בצל ערבי־נחל בלָאסה. הפכתי וחיטטתי בחלומותיי המוקדמים ביותר, למצוא בהם מפתח ורמז – והניחו לי לומר כבר כאן שאני דוחה מלפניי לחלוטין את עולמו הוולגרי של פרויד, המהוּהָ, הביניימי מיסודו, התקוע בביקוש משוגע לדבר אחרי סמלים מיניים (בדומה לציד אקרוסטיקונים נוסח בייקון בתוך יצירותיו של שקספיר), הוא ועובריו הזעירים, מרי־הנפש, המרגלים ממחבואיהם הטבעיים אחר חיי האהבה של הוריהם.
מלכתחילה לא השגחתי כי הזמן, שגבולותיו כה פרוצים לסומק ראשון, הוא כלא. בבואי לחקור את ילדותי (טוב מזה במקורב יהא רק החקר של הנצח שלי), אני רואה את ההתעוררות של התודעה כסִדרה של קטעי הֶבזקים שמרווחיהם פוחתים בהדרגה עד שהם מעמידים גבישים של תפיסה בהירה, והם המעניקים לזיכרון מאחז חלקלק. למדתי לספור ולדבר בערך בה־בעת, בגיל צעיר מאוד, אבל דומה שרק לאחר זמן התוודעתי אל ההכרה הפנימית שאני הנני אני והוריי הם הוריי, וזו נתקשרה ישירות להתוודעותי לגילם שלהם ביחס לגילי אני. על פי אור השמש שמציף עזות את זיכרוני בשעה שאני מהרהר בהתגלות ההיא, על פי הזהרורים כפולי־האונות המפציעים מבעד לתבניות של ירק אני מנחש כי אפשר שהיה הדבר ביום הולדתה של אִמי, בסוף הקיץ בכפר, בשעה שהקשיתי קושיות ובחנתי את התשובות שהשיבו לי. כל זה עולה בקנה אחד עם תורת החוק הבִּיוֹגֶנֶטִי (ריקפּיטולציה); כאשר התעוררה לראשונה במוחו של אבינו הקדום ההכרה היודעת את עצמה, לבטח היה זה בד־בבד עם השחר של תחושת הזמן.
וכך, עם שהתגלתה לי זה מקרוב התבנית הרעננה, המחוטבת־יפה, של גילי בהיותי בן ארבע שנים, והוצבה אל מול תבניותיהם של הוריי, בני שלושים ושלוש ועשרים ושבע שנים, קרה לי משהו. בא עליי זעזוע ממריץ באדיר. כמו נמסרתי בשנית לטבילה שהייתה אלוהית רב־יתר מזו היוונית־קתולית, לה נמסר חמישים חודשים קודם לכן התינוק המצווח, כמעט־טובע, כמעט־ויקטור (מבעד לדלת הסגורה למחצה שאל מאחריה פרשו ההורים בצו מנהג עתיק, הצליחה אִמי לתקן את הארכיפרזביטר הלא־יוצלח, הוא האב קונסטנטין וטוֶוניצקי), ובבת אחת הושלכתי לתוך חומר־נשא קורן ונינוע שלא היה אלא יסודו הנקי של הזמן. אנו משתתפים בו – ממש כשם שהרוחצים הנלהבים לוקחים יחדיו חלק במֵי־הים המתנוצצים – עם יצורים שהם אחרים מאתנו, אבל הצטרפו אלינו מכוח שפיעתו של הזמן האחד האופף אותנו כולנו, אותו סובב שאינו ממין המרחב, ואשר בני אנוש מסוגלים לתופסו בחוש ממש כמו הקופים והפרפרים. ברגע ההוא עמדתי בפועל על כך שזו האוחזת בידי השמאלית, בת עשרים ושבע שנים, בלבן רך ובוורוד, היא אִמי, ושזה האוחז בידי הימנית, בן שלושים ושלוש שנים, בלבן קשה ובזהב, הוא אבי. הם פסעו קדימה ואני שעטתי־התבעטתי בין שניהם מזהרור לזהרור, בתווך של דרך שהיום אני מזהה אותה בנקל, הרי זו שדרה של אלוני נוי בפארק של אחוזתנו הכפרית וירה, במחוז סנקט פטרסבורג לשעבר, ברוסיה. אכן, כיום אני משקיף מרכס הזמן שלי המרוחק, המבודד, שכמעט ואינו ראוי למשכן, ורואה איך חוגג האני הזערורי שלי ביום ההוא בחודש אוגוסט של שנת 1903 את הולדת חיי התודעה. אף־על־פי שהאוחזת בידי משמאל והאוחז בידי מימין מצויים היו שניהם קודם לכן בעולמי הינקותי, נעדר המובחנוּיות, הרי נמצאו שם במסווה של אינקוגניטו ענוג; אבל עכשיו נתבלטה כמו שמש תלבושתו של אבי עטוי המדים המזהירים של משמר הפרשים, עם הנחשול הזהוב והחלק של שריון החזה שבער על חזהו וגבו, ולמשך שנים אחדות התעניינתי בלהיטות בגיל של הוריי ודאגתי לבל אחסר מידע בעניין הזה, בדומה לנוסע עצבני החוזר ושואל מה השעה כדי לבחון את דיוקו של שעון חדש.
אבי, יוּשם נא לב לכך, מילא את פרק שירותו הצבאי זמן רב קודם הולדתי, ולכן אני משער שביום ההוא התקשט בעדיי גדודו הישן בתור בדיחה של חג. לבדיחה הריני חב, אם כן, את בוהק ההכרה הבוקעת לראשונה – ושוב, הרי כאן עוד אישוש לתורת החוק הבִּיוֹגֶנֶטִי. כי הלא היצורים הראשונים על פני האדמה שנתנו דעתם על הזמן היו גם היצורים הראשונים שחייכו.
2
המערה הקדמונית (ולא מה שעלולים לשער בנפשם בעלי תורת־הנסתר הפרוידיאנית) היא שהעמידה את הקלעים של המשחקים ששיחקתי בהיותי בן ארבע. ברוחי עולה ומתנשאת ספת הסבה גדולה באחד מטרקליני וירה, מצופה בד־קרָטון לבן נקוד תלתנים שחורים, כמין תוצר ענקי של רעש גיאולוגי מלפני היות ההיסטוריה. ההיסטוריה מתחילה (עם ההבטחה של יוון הנאווה) לא הרחק מקציה האחד של הספה הזו, אצל עציץ עם שיח הידרָנגיאה גדול שפרחיו כחלחלים חיוורים ומקצתם ירקרקים, שהסתיר לחצאין כן ועליו טוֹרסו של האלה דיאנה בפינת החדר. פרק אחר בהיסטוריה מותווה על הקיר שאליו נסמכת הספה, וזהו תחריט אפור במסגרת של עץ־הובנֶה – חזיון קרב נפוליאוני, מאלה שבהם נלחמים זה בזה האפיזודי והאלגורי בשדה
אחד רצוף, שם תראו את המתופף הפצוע, את הסוס המת, את נִסי־הניצחון, את החייל שעומד לתקוע רומח בחייל אחר, ואת הקיסר המוגן מכל פגע, מתנָאה עם הגנרלים שלו בתוך התִּגרה הדוממה.
בעזרת מי מן המבוגרים שהיה מפעיל תחילה שתי ידיים, ואז גם רגל חסונה, היו מזיזים את הספה מן הקיר כדי טפחים מעטים, ויוצרים את המעבר הצר שסיכּכתי להנעים בגלילי המשענות של הספה וסגרתי אתפתחיו בכריותיה. אחר כך הייתי זוחל בקורת רוח שלמה אל תוך המנהרה המולֶטת, משתהה שם כדי להאזין לזִמרור שבאוזניי – הריטוט הזה המיותם, המוכּר יפה כל כך לילדים קטנים במקומות מחבוא מאובקים – ובפרץ של חרדה מענגת, בידיים ובברכיים מתחבטות בחפיזה הייתי
מגיע אל סופה של המנהרה, דוחף הצִדה את הכריות ומתקבל בברכה על ידי רשת קורי שמש על רצפת הפרקט, מתחת מקלעת קנים של כיסא וינאי, ועל ידי שני זבובים נעלסים שירדו לנוח שם זה אחר זה. משחק־מערה אחר עורר תחושה חלומית ועדינה יותר, כאשר השכם בבוקר בהתעוררי הייתי בונה אוהל מן הכסתות ומניח לדמיוני לשחק באלף אופנים מעורפלים עם מפלי השלג המוצללים של כלי הלבן ועם האור הקלוש שהסתנן מבעד למחסה שלי, השרוי בפלָג־צל ממרחקים אדירים, שם דימיתי לראות חיות חיוורייניות, נִפלות, משוטטות בנוף שלאגמים. זיכרון ערישׂתי המרושתת משני צדדיה בחבלי כותנה מוכיים, משיב אליי גם את שמחת היד שאוחזת ביצה יפהפייה של בדולח, מוצקה להרהיב, כהה־נופְכית, שריד מחג־פסחא שכוח; הייתי לועס את פינת הסדין עד שהתלחלח לגמרי, מלפף בו את הביצה, לוקק אותה שוב ושוב ומתפעם מן הנוגה, מן המראה המושלם של הצבע שנוצר מן הבוהק החמים, המחוספס, של פֵּאותיה המעוטפות במהודק. אבל לא אלה היו ההתנסויות המקורבות ביותר לרוויית־יופי שעוד זומנו לי.
מה קטן הוא היקום (כיס של קנגורו יכילנו), מה קל ערך וננסי בהשוואה לתודעה האנושית, בהשוואה לזיכרון אחד ויחיד, ולביטויו במילים! אפשר שאני כרוך במידה בלתי שכיחה אחר רשמיי הראשונים, אבל הרי לא לשווא אני אסיר תודה להם. הם סללו את דרכי אל עדן הראייה והמישוש, פשוטו כמשמעו. אני זוכר איך לילה אחד כאשר נסענו לחוץ לארץ, בסתיו של שנת 1903, כרעתי על כרי (המשוטח במעט) בחלון של קרון שינה (כנראה הייתה זו ה־ Train de luxe הים־תיכונית שעברה מכבר מן העולם, בת שישה קרונות שבסיסם מצובע חוּם־זית ולוחותיהם שמנת), ובדקירה סתומה מהבן ראיתי חופן אורות פלאיים שקראו אליי משיפוליה של גבעה במרחק, ואחר כך גלשו אל תוך כיס של קטיפה שחורה; את היהלומים האלה הענקתי לאחר זמן לגיבורי הספרים שלי, להקל על נטל עושרי. כנראה הצלחתי איכשהו לפתוח ולדחוף כלפי מעלה את התריס הקָרוּס בחוזקה בראש הדרגש שלי, ועקביי היו צוננים, ועדיין הוספתי לכרוע ולהתבונן. מאומה לא ישווה למתיקות, או לזרות, של הירידה לחקר הריגושים הראשונים הללו. הם קשורים בעולמה ההרמוני של ילדוּת שהייתה כלילת־השלמות, על כן הם מתקיימים בזיכרון בתבנית שהיא מחוטבה מעצם טבעה ובלי מאמץ תשוב ותעלה; רק כאשר אנחנו מגיעים אל הזיכרונות של גיל ההתבגרות נעשית מְנֶמוֹזִינֶה בררנית וזעפנית.** אמנם מקובל עליי שהילדים הרוסיים בני דורי חיו בתקופה של גֶּניוס מבחינת הצבירה של רשמים, כביכול התאמץ הגורל כמיטב יכולתו הנאמנה להעניק להם רב־יתר על קצובתם בגלל האסון שעתיד היה למחות עד תום את העולם שהכירו. אלא שהגניוס הלזה נעלם בדיוק כאשר הכול כבר אוחסן, ממש בדומה לגאונות היותר ייחודית של ילדי הפלא האחרים – אלה החמודים הקטנים, המתולתלים, המנופפים שרביט או מאלפים פסנתרים אדירים, ועם הזמן הם מתגלגלים במוזיקאים ממדרגה שנייה שעיניהם עגומות, תחלואיהם נטולי פשר, ומין סֵלָף חמקמק שורה עלאחוריהם הסריסיים. ואילו אצלי, המסתורין הפרטי מוסיף להתגרות בבעל הזיכרונות. איני יכול לגלות בסובב או בתורשה את הגורם המדויק שעיצב אותי, את חותם הגליל הנעלם שטבע בחיי סימן מים סבוך, ואשר הדגם שלו הסגולי נחשף בשעה שמנורת האמנות מִזדרחת מבעד לברדס המוקיוני של החיים.
3
על מנת לקבוע נכונה את זמנם של אחדים מזיכרונות ילדותי אוכרח להסתמך על כוכבי שביט וליקויי חמה, כמעשה ההיסטוריון היוצא לחבֵּר יחדיו את פזורותיהן של עלילות ימי קדם. אבל לגבי האחרים איני חושש למחסור בנתונים. אני רואה את עצמי, למשל, מטפס על ארבע על גבי סלעים שחורים ורטובים לחוף הים בשעה שהאומנת שלי, מיס נוֹרקוֹט הרופסת והמלנכולית, סבורה שאני הולך בעקבותיה בעודה מטיילת לה הלאה לאורך החוף העקוב עם סרגיי, אחי הצעיר ממני. אני עונד צמיד צעצוע. שעה שאני זוחל על הסלעים הללו אני חוזר שובושוב, במין המהום נלהב, שופע, משמח עד בלי די, על המילה האנגלית childhood שצלילה מסתורי וחדש, ואשר זרותה מתגברת ככל שהיא מתערבבת במוחי הקטן הגדוש להתפקע, המותש, עם Robin Hood ועם Little Red Riding Hood, ועם חטוטרת ה"הוּדי׳ז" החומים של נזירים זקנים. בסלעים יש גומות מלאות מי ים פושרים, והמלמולים שלי מלווים את הכישוף שאני מטיל על ברֵכות הספיר הזעירות.
המקום הוא כמובן אבָּציה שלחוף הים האדריאטי. מה שמקיף את פרק ידי כעין טבעת מצועצעת של מפית אכילה, עשויה חומר שקַפקַף בדומה לצלולואיד, ורוד וירקרק־חיוור, הוא פריו של עץ חג המולד שקיבלתי לפני חודשים אחדים בסנקט פטרסבורג מאת אוֹניה החמודה בת גילי, אחת הדודניות שלי. מרוב רגשנות אצרתי אותו עד שנתהוו עליו קווים כהים שהכילו, כך גמרתי בדעתי כמתוך חלום, את שערותיי שנגזזו וחדרו איכשהו לתוך החומר הנוצץ הלז ביחד עם הדמעות שהזלתי בעת ביקור מאיים אצל סַפָּר שנוא בפיוּמֶה הסמוכה. באותו יום, בבית קפה ליד הים, ממש כאשר הגישו לנו, אבי הבחין במקרה בשני קצינים יפניים שישבו אצל שולחן בסמוך אלינו, ותיכף ומיד יצאנו משם, אבל עוד הספקתי לחטוף במהירות bombe שלם של גלידת לימון והחבאתי אותה בתוך פי הדווי. עמדה שנת 1904. אני הייתי בן חמש. רוסיה נלחמה ביפן. השבועון האנגלי שעליו חתמה מיס נורקוט פרסם בסיפוק מדושן־עונג איורי מלחמה מעשה ידי אמנים יפניים, בהם הוּצג גורל הטביעה שציפתה לקטרים הרוסיים – הם נדמו ביותר לצעצועים, הודות לסגנון הציור היפני – אם אך ירהיב צבאנו
עוז להניח מסילה על הקרח הבוגדני של ימת בָּייקל.
אבל חכו רגע. היה לי קשר עם המלחמה ההיא עוד קודם לכן. אחר צהריים אחד בתחילת אותה שנה, בביתנו בסנקט פטרסבורג, הובילו אותי מחדר הילדים למטה אל חדר עבודתו של אבי, להגיד "מה שלומך" לגנרל קוֹרוֹפָּטקין ידיד המשפחה. קול חִִרקוּק קל עלה מן המדים שהידקו את גופו העבתן כאשר פרש על הספה שטענה את משקלו קומץ גפרורים כדי לשעשע אותי, הניח עשרה קצה אל קצה עד שהתהווה קו אופקי, והודיע שזהו ים שקט. אחר כך כיוון את קצותיו של כל זוג כך שהקו הישר נעשה זיגזג – וזה היה ים סוער. הוא אסף את הגפרורים והתכוון להמציא משהו יותר מוצלח, כך קיוויתי, כאשר הפריעונו. שלישו הוכנס פנימה ואמר לו דבר־מה. בגניחה רוסית, תוהָה־בוהָה, התרומם קורופָּטקין בכבדות ממושבו, והגפרורים הפזורים קיפצו על הספה כאשר רווח לה. ביום ההוא נצטווה לקבל את הפיקוד העליון על הצבא הרוסי במזרח הרחוק.
לתקרית הזאת היה המשך מיוחד במינו אחרי חמש־עשרה שנים, כאשר בדרך בריחתו של אבי מסנקט פטרסבורג המוחזקת בידי הבולשביקים אל רוסיה הדרומית, בחצותו אי־שם איזה גשר, בא מולו זקֵן אחד בפרוותכבשים ומראהו כאיכר אפור־זקן. הוא ביקש מאבי אש. בו ברגע הכירו איש את רעהו. כולי תקווה שקוֹרוֹפָּטקין אכן הצליח להימלט בתחפושתו הכפרית מן הכלא הסובייטי, אבל לא בזה העניין. מה שמהַנה אותי הוא מוטיב הגפרור: גפרורי הקסם שהוא הראה לי נתבלעו ונתערבבו, וגם צבאותיו גזו, והכול נפל בנופלים, כמו רכבות־הצעצוע שלי שניסיתי להריצן בחורף של שנת 1905, בוויסבאדן, על פני השלוליות הקפואות בגניו של הוטל אורָניין. כך לאבחן דגמים תמטיים על פני מרוצת חיים שלמים, סבורני כי זו התכלית האמיתית של סיפור הקורות.
----
* ראשונות והאחרונות: במקור, First and Last Things. כותר ספר הגיונות מאת ה"ג וֶולס, שראה אור בשנת 1908. המחבר כתב את הספר מחדש בשנת 1917 לאור התמורה הדתית שהתחוללה בו; בשנת 1929 חזר בו ושב אל עיקרי הנוסח המקורי. [כל ההערות הן משל המתרגמת]
** מְנֶמוֹזִינֶה – אלת הזיכרון, אִמן של המוזות.
***
דַּבֵּר, זיכרון: שיבה אל סיפור הקורות מאת ולדימיר נבּוֹקוֹב | מאנגלית: לאה דובב | ספרית פועלים - סיפורת
© הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ