הו! 24 - שירה בימי כולרה - שירה בימי כולרה - שירה לא נחמדה, שירה נועזת, שירה מחרפת נפש, ומבחר יצירות פרוזה מאת מיטב הסופרות/ים
צור גואטה
עֲרָבִי גֶּבֶר
התבוללות (קטעים נבחרים)
למ', אהובי
1.
יֵשׁ לִי אָהוּב בְּסַיֶּרֶת חָרוּב.
(אֲנַסֶּה
שׁוּב:
יֵשׁ לִי אָהוּב
שֶׁאֲבוֹתָיו
נִלְחֲמוּ
מוּל אֲבוֹתַי
שֶׁהָיוּ
בְּסַיֶּרֶת
חָרוּב).
2.
בְּאָזְנַי עוֹד מְהַדְהֲדוֹת צַעֲקוֹת
חֲבֵרַי מֵהַתַּלְמוּד־תּוֹרָה עַל הַנֶּהָג בָּאוֹטוֹבּוּס:
אֵין עֲרָבִים —
אֵין פִּגּוּעִים.
עֲרָבִי גֶּבֶר —
עֲרָבִי בַּקֶּבֶר.
אֲנִי שֶׁהָלַכְתִּי לַעְצֹר בְּגוּפִי אֶת פִּנּוּי גּוּשׁ קָטִיף,
שֶׁחִלַּקְתִּי צְמִידִים כְּתֻמִּים בְּבֵית הַסֵּפֶר —
יֵשׁ לִי אָהוּב. עֲרָבִי. מִקַּו הַתֶּפֶר.
תולעת
אֲנִי יְהֹוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת
ירמיהו יז, 10
אִמָּא יוֹשֶׁבֶת רְכוּנָה לַשֻּׁלְחָן,
בּוֹחֶנֶת בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
אֶת כָּל פֵּרוֹת ט"וּ בִּשְׁבָט.
הֵם חֲתוּכִים, פְּרוּשִׂים לְפָנֶיהָ,
הִיא חוֹקֶרֶת אֶת כָּל חֶלְקֵיהֶם,
מְחַפֶּשֶׂת נוֹאָשׁוֹת —
כִּמְעַט מִתְחַנֶּנֶת לִמְשׁוֹת מִתּוֹכָם
תּוֹלַעַת קְטַנָּה אַחַת.
(שְׁלַח תּוֹלַעַת בִּשְׁבִילָהּ
שְׁלַח תּוֹלַעַת בִּשְׁבִילָהּ
שְׁלַח תּוֹלַעַת בִּשְׁבִילָהּ)
נדב ליניאל
*
מֵעָלֵינוּ: עַיִט
גּוּפוֹ: קוֹלָב שָׁחֹר
וְעָלָיו טַלִּית תְּכֵלֶת
וְשׁוּלֶיהָ אוֹר בִּקְצֵה
הֶעָנָן
*
מֵעָלֵינוּ: עַיִט
עֵינוֹ: זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
הַיּוֹם — כָּמוֹנוּ — קוֹפֵחַ
וּמֵעָלֵינוּ שְׁנֵינוּ: הָאוֹר
וּמֵעַל שְׁנֵינוּ: הַשֶּׁמֶשׁ
וְהַחֲרָדָה, הַתְּלוּיָה מֵעָלֵינוּ:
שֶׁכָּל זֶה, יוֹם אֶחָד
יִשָּׂרֵף, שֶׁכָּל זֶה
יַעֲלֶה, יוֹם אֶחָד,
בָּאֵשׁ.
שרון רמר ביאל
מתוך "הם קוראים לי עובדת זרה"
הוּא לֹא שָׁכַח מַה זֶּה אִשָּׁה,
לַמְרוֹת שֶׁהוּא כָּל כָּךְ זָקֵן,
מִי שֶׁלֹּא יוֹדַעַת אֵיךְ לְטַפֵּל בּוֹ,
תִּבְרַח מִכָּאן מַהֵר מְאֹד.
פַּעַם רִאשׁוֹנָה הָיְתָה לְאַבָּא
מְטַפֶּלֶת מִנֶּפָּאל, שֶׁכָּל הַזְּמַן
הִתְקַשְּׁרָה לַבַּת שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא
לֹא הִפְסִיק לְהִכָּנֵס לָהּ לַחֶדֶר.
כְּבָר בַּפְּגִישָׁה הָרִאשׁוֹנָה בֵּינֵינוּ
הוּא אָמַר לִי שֶׁיִּתְחַתֵּן אִתִּי.
הַבַּת שֶׁלּוֹ הָיְתָה בַּחֶדֶר וְנִלְחֲצָה,
אֲנִי בִּכְלָל לֹא הִתְרַגַּשְׁתִּי.
אֲנִי רְגִילָה.
הוּא כָּל הַזְּמַן נִכְנָס לִי לַמִּטָּה.
אֲנִי אוֹמֶרֶת עִם הָאֶצְבַּע: "אַבָּא!
אִם אַתָּה רוֹצֶה לָגַעַת בִּי —
רַק אַחֲרֵי הַחֲתֻנָּה".
אֲנִי מְשַׂחֶקֶת אִתּוֹ.
לֹא מִתְקַשֶּׁרֶת לַיְלָדִים.
מַה זֶּה יִתֵּן,
בִּשְׁבִיל מָה.
יואל טייב
חרטה
“האהבה הזאת מרחיקה אותי מהמוות"
רונה קינן
הָאַהֲבָה לְעוֹלָם
אֵינָהּ מַרְחִיקָה מֵהַמָּוֶת.
הִיא מַזְכִּירָה אֶת עֲלֵי
הַפְּרָחִים שֶׁיִּבְּלוּ רִאשׁוֹנִים
כְּשֶׁמֵּי הַתְּהוֹם יִתְאַדּוּ.
כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ תִּגְאַל אֶת עַצְמָהּ
כְּשֶׁהַסְּתָו הַמַּכְחִיל אֶת הָאוֹר
יְצַנֵּן אֶת הַלַּיְלָה כְּדֵי כָּךְ.
שְׂמִיכוֹת — אוֹ גּוּפְךָ — יְגָרְשׁוּ אֶת הַקֹּר
רַק עַד כַּמָּה שֶׁהוּא הֲפַכְפַּךְ.
נְשִׁיקוֹת מִשְּׂפָתֶיךָ יַצְמִידוּ אוֹתִי
לַתְּהוֹם שֶׁמִּחוּץ לַמִּטָּה:
אַהֲבָה הִיא צַמֶּרֶת נוֹטָה מִן הָרוּחַ,
וְאַתָּה מִשְׁתָּאֶה מִגָּבְהָהּ.
אורין רוזנר
התשובה לנאצים
הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלְּךָ בָּרְחָה בַּזְּמַן מֵאֵירוֹפָּה
וְשֶׁלִּי נִשְׁאֲרָה. שֶׁלְּךָ רָאֲתָה עָשָׁן
וְשֶׁלִּי עָלְתָה בּוֹ
אֲבָל הִנֵּה, בַּסּוֹף שְׁנֵינוּ כָּאן
שׂוֹכְרִים דִּירָה עִם עֲצִיצִים בַּמִּרְפֶּסֶת
בְּתֵל אָבִיב, בַּצָּפוֹן הַיָּשָׁן
בַּמִּטָּה שֶׁלָּנוּ
אֲנִי נוֹגַעַת בְּעֵינֶיךָ וּבִשְׂפָתֶיךָ
אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ
לֹא הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁדָּבָר יִשְׁתַּנֶּה
אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִם נִרְעַב
נֹאכַל אֶת הַחֲתוּלִים
וְאָז אֶת הַכֶּלֶב
וּבַסּוֹף זֶה אֶת זֶה.
שיר לאימהות שלנו
בְּמַאי אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ נִכְנְעוּ הַגֶּרְמָנִים
וְהָאָבִיב בָּא
צִבְעוֹנִי וּבָשׂוּם וְשִׁכּוֹר,
וְכָל חַיָּלָיו הָיוּ פְּרָחִים
וְהֵם הִתְדַּפְּקוּ עַל הַדֶּלֶת,
גָּהֲרוּ עֲלֵיכֶן
עָצְמוּ אֶת עֵין הַפֶּרַח
הָאַבְקָנִית, הָעֲנָקִית, הַמִּתְאַכְזֶרֶת שֶׁלָּהֶם,
וְגָמְרוּ בְּסָגֹל וְאָדֹם וְטוּרְקִיז —
וַאֲנַחְנוּ הֵנַצְנוּ, דּוֹמִים לָאָבִיב
יוֹתֵר מִלְּאָבִינוּ, וְלֹא שָׁאַלְנוּ
לָמָּה, הָיִינוּ יְלָדִים טוֹבִים, לִילָכִיִּים —
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהִכְאַבְנוּ לָכֶן
אֲבָל לֹא יָכֹלְנוּ לְהַפְסִיק לִצְמֹחַ
וְלֹא רָצִינוּ לַעְצֹר.
אורית נוימאיר פוטשניק
כולם מתחשבנים עם אימא
אֲנִי לֹא.
הַפְּסִיכוֹלוֹגִיּוֹת שֶׁלִּי מֻבְטָלוֹת.
אֲנִי מְשַׁלֶּמֶת לָהֶן, אֲבָל לֹא מַאֲמִינָה
לְאַף מִלָּה שֶׁהֵן אוֹמְרוֹת.
כֻּלָּם מִתְחַשְׁבְּנִים עִם אִמָּא.
אֲנִי לֹא.
יְדֵיהֶן שֶׁל הַמְאַהֲבוֹת שֶׁלִּי מְלֵאוֹת.
אֲנַחְנוּ מַזִּיעוֹת בְּרֵיחַ שֶׁל חָלָב חָמוּץ.
אֲנִי שׁוּב גּוֹמֶרֶת מִבַּחוּץ וְשׁוּב.
הֵן מִתְעַיְּפוֹת. אֲנִי מַתִּישָׁה.
אִבַּדְתִּי אֶת הַבּוּשָׁה.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת עֲלֵיהֶן שִׁירִים
וּמְפַרְסֶמֶת בְּכִתְבֵי עֵת,
שֶׁיְּזַהוּ. אִמָּא שֶׁלִּי בָּאָה לְבַקֵּר.
הִיא שׁוֹאֶלֶת: יָצָא כְּבָר "הוֹ"?
אֲנִי עוֹנָה: זֶה בֶּטַח אֵיפְשֶׁהוּ פֹּה,
אֲבָל אֲנִי לֹא מוֹצֵאת.
אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁהִיא תִּקְרָא
אֲבָל אֲנִי מְפַרְסֶמֶת בְּכָל זֹאת.
בַּסּוֹף הִיא קוֹרֵאת.
הִיא אוֹמֶרֶת: קָרָאתִי אֶת הַשִּׁירִים הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּךְ.
אֲנַחְנוּ שׁוֹתְקוֹת.
מִישֶׁהִי מוֹשִׁיטָה יָד
אֶל הַשַּׁלָּט, יֵשׁ חֲדָשׁוֹת.
כֻּלָּם מִתְחַשְׁבְּנִים עִם אִמָּא.
אֲנִי לֹא.
אִמָּא שֶׁלִּי חַמָּה וְנֶהְדֶּרֶת.
הִיא תָּמִיד קְרוֹבָה.
מִמֶּנָּה לָמַדְתִּי לִהְיוֹת נְדִיבָה.
רַק בִּזְכוּתָהּ אֲנִי כָּל כָּךְ מְתוּקָה.
בֶּאֱמֶת, תִּשְׁאֲלוּ
אֶת הַמְאַהֲבוֹת שֶׁלִּי
וְאֶת הַפְּסִיכוֹלוֹגִיּוֹת הַמִּזְדַּקְּנוֹת
עִם הַתֵּאוֹרְיוֹת הַמְיֻשָּׁנוֹת.
סבינה מסג
מתוך "שירים לתמר"
תָּמִיד הָיִית רוּחָנִית,
עַכְשָׁו אַתְּ רוּחַ בְּמִשְׂרָה מְלֵאָה — —
אֵין עוֹד כְּבָלִים.
אֵין עוֹד הַכֹּרַח מִדֵּי פַּעַם לָשִׂים
אֶת הָרַגְלַיִם עַל הָאֲדָמָה.
אַתְּ יְכוֹלָה לָעוּף
בְּלִי הַפְסָקַת קַרְקַע.
אִם זֶה יִהְיֶה יוֹתֵר מִדַּי, הִתְגַּלְגְּלִי בַּחֲזָרָה בְּגוּף.
אֲבָל גַּלִּי לִי
אֵיזֶה —
שֶׁנִּתְקָרֵב וְנִתְחַבֵּר וְנִתְחָבֵר כְּאֵם, כְּבַת, כְּמִי יוֹדֵעַ מָה, כַּחֲבֵרָה...
שֶׁנְּנַסֶּה שֶׁנְּתַקֵּן כֵּן, שֶׁנְּאַחֶה
אֶת מַה שֶּׁהַפַּעַם
נִקְרַע
דקלה סיון חיון
בבואֵך לכתוב שיר
חִשְׁבִי עַל נֵר.
גַּם הוּא מְשֻׁכְנָע שֶׁהוּא, כְּמוֹ כֻּלָּם,
דּוֹמֵעַ פֹּה וְשָׁם אַךְ דּוֹלֵק. אִם רַק הָיָה מַפְסִיק לְלַהֵג
וּמַטֶּה מַבָּטוֹ, בְּוַדַּאי הָיָה מַבְחִין כִּי מִזְּמַן כְּבָר הָפַךְ לְצַעַר עַצְמוֹ.
***
הו! גליון 24, בעריכת דורי מנור וסיון בסקין
© כל הזכויות בעברית שמורות למערכת הו!