בעקבות כבוד עצמי
גברת ז'וֹרז' ב. שאוויֶר פשוט לא היתה מסוגלת
לומר איך נכנסה. לא דרך איזה שער ראשי. היה נדמה לה, החולמנית
במעורפל, שהיא נכנסה דרך מין פתח צר בהריסות של אתר בנייה,
כאילו נדחקה דרך חור שנוצר במיוחד בשבילה. העובדה היא שכאשר
הבחינה בכך, כבר היתה בפנים.
וכאשר הבחינה בכך, קלטה שהיא ממש, ממש בפנים. היא התהלכה
בלי סוף בחללים התת־קרקעיים של אצטדיון מָרָקָנָה, או לפחות הם
נראו לה כמערות צרות המגיעות אל אולמות סגורים, וכאשר נפתחו
האולמות, היה רק חלון אחד שפנה לאצטדיון. וזה, עזוּב צרוּב באותה
שעה, הבהיק בשמש קיצונית של חום יוצא־דופן, ששרר באותו יום
בעיצומו של חורף.
אז עברה האשה בפרוזדור אפל. וזה הוביל אותה לפרוזדור אחר אפל
יותר. היה נדמה לה שהתקרה בחללים התת־קרקעיים נמוכה.
וכאן הוביל אותה הפרוזדור הזה לעוד פרוזדור וזה הוביל אותה לעוד
פרוזדור.
היא פנתה בפינת הפרוזדור הריק. וכאן נתקלה בעוד פינה. שהובילה
אותה לעוד פרוזדור שהגיע לעוד פינה.
אז המשיכה להיכנס אוטומטית לפרוזדורים שהגיעו כל הזמן לעוד
פרוזדורים. איפה יכול להיות האולם של הרצאת הפתיחה? כי לידו היא
אמורה למצוא את האנשים שקבעה להיפגש איתם. ייתכן שההרצאה
כבר התחילה. היא עלולה להפסיד אותה, היא, שהשתדלה לא להחמיץ
שום דבר תרבותי, שכן כך נשארה צעירה בִּפְנים, אם כי אפילו מבחוץ
לא היה איש מנחש שהיא בת 70 , כולם העריכו שהיא בת כ־ 57 .
אבל עכשיו, כשהיא תועה בפיתולים הפנימיים והחשוכים של
המָרָקָנָה, האשה כבר גוררת רגליים כבדות של קשישה.
ואז פגשה פתאום באחד הפרוזדורים גבר שצץ משום מקום ושאלה
אותו על ההרצאה, והאיש אמר שאין לו מושג. אבל האיש הזה בירר
אצל איש אחר, שגם הוא צץ לפתע מפינת הפרוזדור.
והאיש השני הזה מסר שראה ליד היציע הימני, בתוך־תוכו של
האצטדיון הפתוח, "שתי נשים וגבר, אחת מהן באדום". לגברת שאוויֶר
היה ספק אם זו אכן הקבוצה שאיתה היתה אמורה להיפגש לפני
ההרצאה, ולמען האמת, כבר נעלמה ממנה הסיבה לכך שהיא מהלכת
בלי סוף. על־כל־פנים, היא הלכה בעקבות האיש אל האצטדיון, ושם
נעצרה מסוּנוורת במרחב הריק של אור פעור ואֵלֶם גלוי, באצטדיון
עירום מרוקן מקרביו, בלי כדור ובלי כדורגל. בעיקר בלי קהל. היה שם
קהל שאת קיומו קבע הרִיק של היעדרו המוחלט.
האם כבר נעלמו שתי הנשים והגבר באיזה פרוזדור?
אז אמר האיש בתעוזה מופרזת: "אני הולך לחפש בשבילך, גברת,
ואמצא את האנשים האלה מה שלא יהיה, לא יכול להיות שהם התנדפו".
ואכן, שניהם ראו אותם מרחוק. אבל כעבור רגע הם שָׁבו ונעלמו. זה
נראה כמו משחק ילדים שפרצי צחוק כבושים לועגים בו לגברת ז'ורז'
ב. שאוויֶר.
אז נכנסה עם האיש לעוד פרוזדורים. וכאן נעלם גם האיש הזה באחת
הפינות.
האשה כבר ויתרה על ההרצאה, שביסודו של דבר לא כל־כך עניינה
אותה. רק שתצליח לצאת מסבך הדרכים ללא סוף. האם אין כאן דלת
יציאה? אז הרגישה כאילו היא בתוך מעלית התקועה בין שתי קומות.
האם אין כאן דלת יציאה?
ואז נזכרה פתאום בפרטים שמסרה לה החברה בטלפון: "זה פחות או
יותר קרוב לאצטדיון מָרָקָנָה". לנוכח הזיכרון הזה הבינה את הטעות
שעשתה, טעות של אדם פזור־נפש שדעתו מוסחת והוא שומע רק חלק
מהדברים, והחלק האחר נבלע בתהום הנשייה. גברת שאוויֶר היתה
מאוד לא מרוכזת. אם כך, המפגש אינו באצטדיון, רק קרוב אליו.
ובכל־זאת גזר עליה גורלה העלוב ללכת לאיבוד בַּמבוך.
כן, אז החריף מאוד המאבק: היא רצתה בכל מאודה לצאת משם
ולא ידעה איך, גם לא דרך איפה. ושוב צץ בפרוזדור האיש שחיפש
את הקבוצה ושוב הבטיח לה שימצא אותה, כי לא יכול להיות שהם
התנדפו. וזה בדיוק מה שאמר:
- לא יכול להיות שהם התנדפו!
אבל האשה יידעה אותו:
– אתה לא צריך יותר לטרוח ולחפש, באמת. תודה רבה לך, באמת.
כי המקום שאני צריכה לפגוש בו את האנשים הוא לא בַּמָרָקָנָה.
האיש עצר מיד את הילוכו כדי להביט בה נבוך:
– אז מה את עושה כאן, גברת?
היא רצתה להסביר שככה זה בחיים שלה, אבל אפילו לא ידעה לְמה
בעצם היא מתכוונת ב"ככה זה", גם לא ב"בחיים שלה", ולא ענתה כלל.
האיש התעקש לקבל תשובה, ספק חשדני ספק זהיר: אז מה היא עושה
כאן? כלום, אמרה האשה רק במחשבתה, ובאותו רגע כבר עמדה לקרוס
מרוב עייפות. אבל לא ענתה לו, הניחה לו לחשוב שהיא משוגעת.
חוץ מזה, היא אף־פעם לא הסבירה את מעשיה. היא ידעה שהאיש
חושב שהיא משוגעת - ומי יאמר שהיא לא? כי האם לא חשה את
הדבר ההוא, שהיא כינתה "זֶה" מתוך בושה? אם כי ידעה שמה שמכונה
בריאות־הנפש שלה הוא בכי טוב ויכול להשתוות רק לבריאות הגוף
שלה. בריאות גוף שעכשיו מעורערת, שכן היא בקושי גוררת רגליים
מרוב שנות התהלכות במבוך. דרך הייסורים שלה. היא היתה לבושה
בצמר עבה מאוד ונחנקה מיוזעת בחום בלתי־צפוי של שיא הקיץ, של
אותו יום קיצי שהיה ליקוי של החורף. הרגליים כאבו לה, כאבו מִכּובד
הצלב הישָׁן. כבר השלימה איכשהו עם כך שלעולם לא תצא מהמָרָקָנָה
אלא תמות כאן מלב מותש.
ואז, וכמו תמיד, רק אחרי שהתייאשה מהדברים שרצתה, הם התממשו.
מה שעלה על דעתה פתאום היה רעיון: "איזו זקנה מטומטמת אני".
למה במקום להמשיך לשאול איפה קבוצת האנשים שאינה נמצאת כאן,
היא לא מחפשת את האיש וחוקרת אותו איך יוצאים מהפרוזדורים
האלה? כי מה שרצתה היה רק לצאת, לא לפגוש אף־אחד.
לבסוף מצאה את האיש, אחרי פנייה באחד הפרוזדורים. ודיברה אליו
בקול מעט רועד וצרוד מרוב עייפות ומחשש שטיפחה תקוות־שווא.
האיש החשדני הסכים חיש קל שבאמת מוטב שהיא תסתלק הביתה
ואמר לה בדאגה: "עושה רושם שמשהו לא בסדר בראש שלך, גברת,
אולי זה בגלל החום המשונה הזה".
ואחרי שאמר מה שאמר, האיש פשוט נכנס איתה לפרוזדור הראשון,
ובפינה נגלו שני שערים רחבים פתוחים. סתם ככה? בקלות כזאת?
סתם ככה.
אז חשבה האשה, בלי להסיק שום מסקנה, שרק ממנה נבצר למצוא
את דלת היציאה. גברת שאוויֶר היתה המומה רק מעט, ובו־בזמן
מורגלת. לכל אדם בטח דרכו שלו לשוטט בלי סוף, וזה חלק מהגורל,
שהיא לא ידעה אם היא מאמינה בו או לא.
והיתה מונית שעברה שם. היא עצרה אותה ואמרה לנהג, אגב ניסיון
להשתלט על קולה, אשר נשמע יותר ויותר זקן ועייף:
– בחור, אני לא כל־כך יודעת מה הכתובת, שכחתי. אבל אני יודעת
שהבית נמצא ברחוב אני־לא־זוכרת־איזה, אבל יש בו "גוּזמַאוּ", בפינת
רחוב שאם אני לא טועה קוראים לו קולונל־לא־יודעת־מה.
היכן היית בלילה, מאת קלאריס ליספקטור. מפורטוגזית: מרים טבעון.
הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.