המלחמה שבה סוף סוף ניצחתי

משתתף במבצע ספרי נוער

מי שאתם חשוב יותר מאשר איך אתם נראים או מנין באתם

אֵיידה נותחה סוף־סוף ברגלה הנכה. עכשיו היא בטוחה שאין היא כמו שאמרה אמהּ – פגומה ברגלה ובמוחה. אבל מי היא באמת?

מלחמת העולם השנייה נמשכת. אֵיידה ואחיה הצעיר ג'יימי, גרים עם האפוטרופסית שלהם סוזן בבית קטן בכפר באנגליה, באחוזתה של ליידי תורטון. גם היא עוברת לגור בו מביתהּ גְדל המידות, שהוחרם על ידי הממשלה לצורכי המלחמה, יחד עם בתהּ מגי, חברתה הטובה ביותר של אֵיידה. החיים הצפופים בבית רווּיי מתחים. ואז מצטרפת רות, פליטה יהודייה מגרמניה. גרמנִייָה? כולם נמלאים חשש. האם היא מרגלת?

המלחמה שבה סוף־סוף ניצחתי הוא סיום מרתק ומרגש לסיפורה העוצמתי ומעורר ההשראה של אֵיידה בעוד היא עושה כמיטב יכולתה כדי לעזור במאמץ המלחמתי, לומדת אֵיידה בת השתים־עשרה מה היא רוצה להיות וכיצד עליה להמשיך להיאבק כדי להגשים את עצמה.

הספר הראשון המלחמה שהצילה את חיי זכה בפרסים רבים, עמד בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, גרף את שבחי המבקרים וכבש את ליבם של קוראיו הרבים.

תיאור רגיש ודק אבחנה של מסעה של איידה לעבר הזולת, לאהבה וחסד, אחרי ילדות של הזנחה והתעללות פיסית ונפשית. ספר חודר לב שיישאר עם הקורא.
פאבּלישֵׁרס ווי

קימברלי ברובייקר ברדלי נולדה באינדיאנה, ארה"ב, ב־ 1967 . היא סיימה תואר בכימיה אך קורס של מבוא לספרות ילדים כבש את ליבה והמרצה שלה, הסופרת זוכת מדליית הניוברי פטרישיה מֶקְלַקְלֵן עודדה אותה להמשיך בכתיבה. הסיפורת ההיסטורית שלה זיכתה אותה בשבחים רבים ובשלל פרסים.
היא מתגוררת היום עם בעלה ושני ילדיה הבוגרים בחוות סוסים גדולה בבריסטול, טנסי.


משבחי הביקורת:
אֵיידה היא אחת הדמויות הבלתי נשכחות בספרות הילדים המודרנית.
וושינגטון פוסט

כוחו של הספר הוא בהצגת הכאב ובמציאת האפשרות לא לחיות דרכו אלא לחיות אתו.
ניו יורק טיימס

סיפור מייסר ומעודד גם יחד.
סן פרנסיסקו כרוניקל

****

" 'יופי,' רות אמרה. 'אם הוא ימשיך להיות בתנועה יש סיכוי שהוא ייצא מזה. אם הוא ישכב בתא שלו ויתהפך מצד לצד הוא עלול לגרום לעצמו פיתול של המעיים ושל הקיבה. ואז הוא בטוח ימות.
'אובאן?' היא שאלה. 'קוראים לסוס הזה אובאן?'
עשר דקות אחר כך רות אמרה, 'אם המצב שלו יחמיר מאוד נצטרך רובה. את יודעת איפה נוכל להשיג רובה?'
'רובה! את מתכוונת בשביל...' לא יכולתי לומר את המילים.
רות הנהנה. 'לא ניתן לו לסבול אם לא יהיה לו סיכוי לחיות.'
זה היה נורא איך שהדברים הכי קשים יכולים לקרות באמת. 'יש לו סיכוי?' שאלתי.
היא משכה בכתפיים. 'קטן.'
'לפְרד יש רובה,' אמרתי. 'אני לא יודעת איפה הוא. אני לא יודעת איך להשתמש בו.'
רות אמרה, 'אני יודעת איך עושים את זה. אבא שלי ירה פעם באחד הסוסים שלו, ששבר רגל. זה היה מעשה של חסד, לא אכזריות. את מבינה? מציירים איקס בין העיניים של הסוס לתחתית האוזניים ואז יורים אל מרכז האיקס. ככה הוא מת מיד, בלי כאב. אל תירי בין העיניים.
זה כואב להם והם לא מתים מיד. סוסים לא מפחדים מהמוות,' רות הרגיעה אותי. 'אף חיה לא מפחדת מזה.'
לסוסים יש מזל מהבחינה הזאת."