המנהרה | טעימה

פתיחת המנהרה

בבוקר הוא אומר לאשתו: המכונית היא שלך היום. חסרים בבית מצרכי יסוד רבים כל־כך, גם במזון וגם בחומרי ניקוי, שאצטרך לקפוץ לארגן את המשלוח הגדול מהסופרמרקט. הנה הרשימה, תבדקי מה חסר ומה מיותר.

– ולשוק לא תלך?
– אם אלך זה יהיה רק בשביל פרי או ירק מיוחדים.
– בתנאי שיהיו טריים וגם יפים. אל תתחשב במחיר, רק בטיב. וכשאתה עובר בפינת הפרחים, תבקש מאיריס צרור כלניות.
– איריס?
– המבוגרת, לא הצעירה, היא כבר תזהה אותך בעצמה, וגם שם אתה צריך לבדוק שהפרחים רעננים.
– אבל הבית כבר מלא פרחים.
– פרחים תשושים, שזקוקים לתוספת רעננה. לכן תזכור להביא רק כלניות. זאת העונה שלהן, שלא יפתו אותך לפרח אחר.
– הבנתי.
– ואני אחזור לכל המאוחר עד שתיים. תתאפק ואל תאכל בלעדי.
– עד שתיים אני אחזיק מעמד. אבל האם לא כדאי להראות את התצלום שלי למישהו אצלך במחלקה, כמובן בלי לגלות של מי הוא?
– אין מה להראות. הכל ברור. וכדאי שגם אתה תוציא לך מהראש את הראש שלך. מה שהתגלה קטן כל־כך ומטושטש, שמי שלא מומחה בתצלומים כאלה לא יבחין בכלום.
– אבל סליחה, סליחה, למה את, שלא מומחית בתצלומים כאלה, ודאי לא של מבוגרים, הזדרזת לאשר את הדיאגנוזה?
– כי אני מומחית בך.
– זאת כבר התחכמות.
– רגע, אני לא מומחית בך?
– חלקית... רק חלקית. וכשיגיע השיטיון בכבודו־ובעצמו כבר תהיי אבודה.
– שוב המלה הזאת.
– אז תציעי כבר מלה אחרת ונראה אם היא מתאימה.

הקַניון אינו רחוק, ובשעת בוקר גם אינו הומה. מאחר שהדרך קצרה מעדיף לוריא להאריך אותה מעט ולהתנהל במשעולי הפארק העירוני, שמשתעשע בו עכשיו ערב־רב של כלבים, חלקם מפזזים עם רצועותיהם סביב אדוניהם, וחלקם חופשיים לגחמותיהם. מבטו של לוריא משוטט עליהם בחיבה, מנסה למצוא ביניהם כלב שידמה לַזאב האפרפר, כלב המשפחה הנאמן, שלפני שלוש שנים העתיק את משכנו לצפון, לרפד את שארית חייו בשלווה ובחירות שיעניקו לו בנו ונכדיו בביתם הכפרי החדש.

הוא מסיע את עגלתו בביטחון במרכול הענק, אבל מאחר שהוא מתנהל בו על־פי הרשימה שבידו, ולא לפי הטופוגרפיה של המדפים, וזאת כדי שלא יתפתה למלא את העגלה במוצרים שאין בהם חפץ, עליו לעבור מטור לטור ולחזור תדיר על עקבותיו, ובחלוף הדקות כבר יש קונים, ובעיקר קונות, שפניו הפכו להם מוכרות, והם מתייחסים אליו כאל דמות פנימית שאפשר לקבל ממנה הדרכה ואולי גם עצה טובה. הפירות והירקות נראים לו טריים, והוא מחליט איפוא לוותר על השוק ולצרף מבחר מהם למשלוח הכללי, והוא מקיף את ערמות הירקות והפירות כמה פעמים, בורר בקפדנות ומעמיס על עגלתו בנדיבות. בדלפק הבשר היה דומה שהביע את משאלותיו בבהירות ובדיוק, אבל בתור לקופה הוא מבחין מבעוד מועד שבמקום כרעי תרנגולת נבחרו משום־מה כרעי אווז, ולפני שצפצוף הקופה יצרף גם אותם לחשבונו, הוא תופס את המארז ושומט אותו אל בין הממתקים שנועדו להשקיט ילדים המאבדים את סבלנותם בתור לקופה.

הכתובת נכתבת בבהירות, ומאחר שהמשלוח עתיד לצאת בתוך כשעה, אפשר לצרף אליו גם את המצרכים התובעים קירור. לפיכך יוצא לוריא מן המרכול קל וחופשי ובידו רק קופסת שלגונים, שתקנוֹת המרכול מסרבות לקחת אחריות על יציבות קיפאונם. ושוב הוא מהלך בפארק היפה, וערוגות הפרחים המקשטות את כרי הדשא מזכירות לו שעליו להביא לאשתו את הכלניות שישמחו את נפשה, חרף דעתו שהפריחה בבית טרם מיצתה את עצמה. השוק חביב עליו, אך למרבה הצער השלגונים לא יחזיקו מעמד, ולכן, לפני שייאלץ להשליך אותם, הוא נחפז ללקק שלגון ועוד שלגון, וגם מציע פה־ושם שלגונים לעוברי־אורח, אבל חלילה לא לילדות או לילדים, ואפילו לא למבוגרים העלולים לחשוד בכוונותיו, אלא רק לפיליפינית חמורת־סבר ולסודני גבה־קומה, וגם לזקן ולזקנה הנטועים יחדיו על מקומם בוהים. לבסוף הוא מגיע לדוכן הפרחים בידיים ריקות וקלות, אך למגינת לבו הכלניות שמלקטת בעבורו המוכרת הוותיקה, המזהה אותו בשם־המשפחה ובשמו הפרטי, נראות לו תשושות ומשונות, ולמרות מחאתה ועלבונה, הוא ממאן לקנות אותן, וכדי לא לשוב מהשוק בידיים ריקות הוא פונה איפוא לדוכני הירקות והפירות.

המשלוח שהקדים אותו חוסם את הכניסה לדירה, ועליו לדלג בזהירות, שלא לרמוס את המוצרים, אשר עד מהרה נכנסים זה אחר זה לדירה ומחפשים את מקומם. לוריא מחבב את עבודת הסידור ומקווה שהיא מחזקת את המוח לא פחות מהתעקשות על שמות פרטיים של בני־אדם חולפים. ופתאום הוא נדהם לגלות שבהיסח־הדעת נקנו הפעם, הן בסופרמרקט הן בשוק, עגבניות בכמות שהבית לא יוכל לעכל במשך ימים רבים.


---

המנהרה, אברהם ב. יהושע, עורך הספר: מנחם פרי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2018.
© כל הזכויות בעברית שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.