זכוכית

ספר שירים זה לא רק נקרא זכוכית אלא גם מפעיל לכל אורכו את איכויות הזכוכית. שיריו כמו תרים אחר משהו שאיננו חומר ואיננו רוח, משהו הממוקם בין המבודד לפרום,  בין החד פעמי למוכפל ללא הפוגה.

שיריה של עדנה לב-בור, כמו הדבר אותו הם מבקשים,  ספק נוגעים בקווי המתאר של הקיום, ספק חורגים מהם,  ספק נחבטים במשטח השקוף, ספק מוחזרים לעצמם מתוכו כהשתקפות תמידית, כבבואה חסרת גוף.

בין ידיעת המוות לבין הניצן, בין היות "הכתם המוטל על הרשתית" לבין ההבנה שהעיוורון הבסיסי "אינו נרפא אלא בכוח הדמיון" מחככים שירי הספר לוחות טקטוניים שקופים, חמקמקים ורבי עוצמה, יוצרים מתוך החיכוך הזה מרקם רווי געגוע, מפתיע במקוריותו ועשיר.                                                                  דנה אמיר

עדנה לב-בור היא פסיכולוגית קלינית עוסקת בפסיכותרפיה ובהוראה, חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.
קובץ שיריה הקודם, יום, ראה אור בהוצאת כרמל, בשנת  2004

"ספר שירים חדש ומעורר סקרנות בעושרו ובמקוריותו הפואטית...
ספר שירה מטלטל החושף רגישות ועדינות יחד עם נשמה יתרה של הכותבת."
גבי בן-אברהם, מאזניים, יולי 2011

"ספר השירים החדש של עדנה לב בור,  זכוכית, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד  מפתיע באיכויותיו הפואטיות, בלשונו העשירה,  בדקות ההתבוננות בנפש הקוראת את עצמה, ומתוך כך קוראת את זולתה ומפענחת את העולם עד למקום בו גם המילים אינן יכולות עוד...  כאב, אהבה, מפגש ופרידה מקבלים בשירי הספר ביטוי משוכלל, מקורי ומרגש.
הפרק המרכזי בספר מיוחד זהמחזיק בתוכו את יסוד הזכוכית, שניבנה, מתפצל, מתפרק ומתגבש מחדש בשפע של כיווני התבוננות בנפש הטבע והאדם.  שירה  זו ממלאת את הקורא פליאה על תמצית החומר הקשה הנפרש להיות עולם, ועל יכולותיה של עדנה לב בור כמשוררת מפתיעה ומשובחת, שראוי כי קולה יישמע בקהל קוראי השירה.
אוהבי השירה מוזמנים להקשיב לתבונה ולעומק, לרכות ולקושי, למכאיב ולמרפא, לעדין והמואר, לאינטימי ולאניגמטי, לפילוסופיה וליופי הפואטי, העולים משיריה של עדנה  לב בור, משוררת עזת ביטוי, מפתיעה בצירופיה הפואטיים ובעומק בו היא קוראת אליה את העולם  ומעלעלת בו כבספר הפתוח."
עמנואל ניר

"עדנה לב-בור, כתבה בזכוכית חדה, על גבי זכוכית, את סיפור חייה-חיינו מן החושך אל האור -  ילדות, אימהות, אהבה, ניכזבות, מוות, וחוזר חלילה; את סיפור חיינו, כאומה, כמו אפוס מוצפן בתכנים, מוצפן בשפה עברית עדכנית לעתים, תנכי"ת לעתים, של התיישבות-עובדת, של המשותפות האנושית ושל געגוע וערגה אישית.
כמו נכתבו על זכוכית – המלים נחרטות ונעלמות,לעתים בו ברגע, האדמה החולית נצרפת לזכוכית, הזכוכית היא השקיפות, נותנת עצמה לראות בעדה, משתברת לגווניה, נשברת בקירבה יתרה, עוברת מן האובייקטיבי אל אובייקט של מעבר, וחוזרת ממנסרות הסובייקטיביות של רחם הזכוכית להתבונן ברכות ובשריטות,  בעור הרך - ובפצעי ושברי עצמה.
שירתה המכמירה- מצמררת של עדנה ממזגת, מעשה-אומן-כלאחר-יד, מלים, אירועים וזמנים שלא רק שהם זרים זה לזה אלא שהם שייכים לסדרים שונים לחלוטין,  כמו חול וזכוכית, כמו רחם וזכוכית, כמו אור אין-סופי והיומרה למדידתו - ומציבה את כולם נוכח אותם רגעים נדירים בהם קווי השבר כבר ניכרים ואין לדעת מה יצמח  מן הזרעים, מן השליות המדממות, רגעים בהם ברור רק שאין מנוס מן המפגש האנושי, השקוף, השביר, המשקף, האישי     והנוגע כל כך, כי קו השבר כבר נחרט.
סיפרה של עדנה, בשלושת שעריו – "מד אור", "רחם זכוכית" ו "על קו השבר" -  אפשר לי, לרגעים, להתייצב כך, מול זכות וזכות כזאת."
יורי סלע- פסיכולוג קליניי

ציפור נחה על פנַי

מַנִּיחָה כַּד, סוֹפֶרֶת צִיּוּצִים,

מַמְתִּינָה לִמְנִיפַת זָנָב נִפְרֶשֶׂת.

תְּנוּעַת יָד מִתּוֹךְ תְּנוּעַת כָּנָף מוֹחֶקֶת קַו גְּבוּל נִכְלָם,

נְמוֹגָה בְּמֶרְחַב גַּעֲגוּעַ.

אֵינִי יְכוֹלָה לִלְכֹּד אֶת צִפּוֹר הָאוֹר,

אֲבָל בֶּחָלָל הַפְּנִימִי אֲנִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת קֶרֶן שְׁקוּפָה לְמֶחֱצָה,

נִרְעֶדֶת, חוֹצָה אֶת תַּכְלִית נְדוּדֶיהָ