על טראומה והשלכותיה | מתחת לשמיים השחורים

עירום בדיזנגוף:
על הטראומה והשלכותיה
שיחה עם פרופ' זהבה סולומון, כלת פרס ישראל בחקר העבודה הסוציאלית

מתוך: מתחת לשמיים השחורים - שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה מאת יוסי לוי בלז ודפני אסף

כשיוצקים בטון רך, כל דבר משאיר עליו סימן; רגל של תינוק, ציפור, כל דבר. ואחר כך כשהבטון מתקשה צריך להפעיל המון כוח בשביל למחוק את הסימנים. אותו הדבר בטראומה — כשתהליך ההתגבשות מהיר, אפילו טראומה קצרת ימים יכולה להותיר חותם להרבה שנים.

הטראומה יוצרת תחושה שאין לך אף אחד, שאתה לגמרי לבד. אחרי טראומה אנשים מרגישים שאף אחד לא רואה אותם, לא מכיר בהם, לא מחשיב אותם.

היכולת להיות שייך לאדם אחר, למשפחה, לקבוצה, היא המשאב הכי גדול שיש, משאב גדול יותר ממשאבים פנימיים. להיות חלק ממשהו יותר גדול ממך זה משאב שלא יסולא בפז.


פרופ' זהבה סולומון היא חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית. מומחית בעלת שם עולמי להשפעות הפוסט־טראומה.  מחקריה הרבים בנושא נפגעי תגובת קרב ופדויי שבי והטיפול בהם נחשבים למחקרים פורצי דרך והניחו את התשתית הטיפולית לסיוע ארוך טווח לנפגעי טראומה, תרמו להקלת מצוקתם ולהגדלת המודעות הציבורית למאבקם. כלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת 2009.

את השיחה עם סולומון תכננו עוד כשדפני הייתה בחיים. כדי לא להישאר לבד פניתי לחברי ולשותפי האמיץ לעשייה המחקרית והקלינית פרופ' גדי זרח מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל, חוקר בעל שם עולמי בתחום הטראומה, אחד מתלמידי הדוקטורט של סולומון, שפרסם עימה עשרות מאמרים מדעיים בתחום הטראומה. 

יוסי — מה זאת טראומה? מהו הדבר הזה שאדם פוגש ושמטלטל את חייו?

זהבה — טראומה היא בעצם חדירה לתוך האינטרה־פסיכי — השדה התוך־אישי. חומרים מאיימים פורצים את חומות ההכחשה שלנו וחושפים בפנינו את האימננטיות של המוות שלנו. נראה לי שמרבית בני האדם מסתובבים בעולם בתחושה של אלמוות — שלהם זה לא יקרה; אנחנו יודעים שנמות אבל בינתיים אנחנו מטיילים ונהנים ומתעסקים בהרבה מאוד שטויות. מתעסקים בדברים שאם היינו כל הזמן במודעות למוות, כנראה היינו מתייחסים אליהם אחרת. אירוע טראומתי כאילו מסיר את הצעיף ושובר את ההגנה, מפוצץ את הבועית הזאת שאנחנו מהלכים בתוכה עם המחשבה "לי זה לא יקרה". פתאום אנחנו מסתכלים למוות ב"לבן של העיניים" ומבינים שזהו, נגמר. ואז החרדה שאנחנו הולכים למות היא כל כך בלתי נסבלת, שהיא מציפה את המעטפת הנפשית. וברגע ההצפה אנחנו לא ממש יודעים מה קורה לנו, אבל משהו בסיסי מאוד ביציבות שלנו נסדק.
אחרי ההלם הראשוני, הקריעה הראשונה של המסך הזה, מתרחשים כל מיני תהליכים אישיים מאוד, שונים מאוד זה מזה. גם רמת הפגיעוּת הבסיסית שלנו, שברגע הטראומה נחשפת אצל כולנו כמעט באותה צורה, נהפכת למשהו אחר. רגע הקריעה יכול להתרחש באופן דיפרנציאלי אצל אנשים שונים, אפילו ביחס לאותו אירוע. כי כשאני רואה מישהו מת לידי בתאונת דרכים, כשאני צופה בתמונות המזעזעות מהאסון במירון או כשאני בקרב ויורים עליי ואני רואה חברים נהרגים לידי — יש אנשים שבכל זאת מצליחים לשמור את התחושה הזאת של "זה לא קורה לי", זה קורה למישהו אחר. אומנם החבר לידי נהרג ואני אפילו אוהב אותו, אבל זה לא אני. וכשלא מצליחים לשמור על התחושה הזאת, קורה השבר. הסיפור של הטראומה הוא בעצם הסיפור של שבירת הממברנה הזאת, זה הרגע שאני נגרפת אל תוך החוויה ומבינה שזאת יכולה להיות אני. שבעצם זאת אני.

יוסי— כלומר שמשהו במעטפת ששומרת עלינו נפגם; שזה יכול לקרות גם לנו; למעשה זה מגלה לנו פתאום שאנחנו בסכנה.

זהבה  — בדיוק, בסכנה קיומית אמיתית לגמרי. נהגתי להתחיל את הקורס שלי על טראומה בשאלה אחת פשוטה: "איך הגעתם היום לאוניברסיטה?" והסטודנטים היו עונים לי — "באוטובוס, ברכבת, באופניים, באופנוע". והשאלה שלי הייתה: "כמה מכם חשבו שהם לא יחזרו היום הביתה?" בדרך כלל אף אחד לא חשב את זה, כי הם היו אנשים בריאים בסך הכול, אבל פה ושם היה איזה מישהו או מישהי, איזו אצבע קטנה שהייתה מתביישת להתרומם. וזאת ההגנה הבסיסית שלנו; ככה חיילים יוצאים לשדה הקרב, בתחושה שאין כדורים עם השם שלהם. המקום של השבר הוא בהרגשה שעכשיו זה אני.

גדי — זה ממש יפה. חשבתי בדרך למפגש שלנו על העניין הזה, שהאדם שחווה טראומה הופך בהבלח אחד לאדם הכי בודד בעולם. וחשבתי לשאול אותך על החוויה הזו, על הבדידות המכלה והבלתי נסבלת של הטראומה.

זהבה — יש מאמר מדהים ביופיו של נשיא "עמך" לשעבר פרופ' חיים דסברג על החוויה של הלומי קרב. הוא מדגיש שם בעיקר את הבדידות, כי ברגע שאתה מבין שאתה הולך למות, אתה מבין שאין אף אחד שיעזור לך, שאתה לגמרי לבד בזה, ואתה מרגיש תלוש ומנותק לחלוטין כאילו אתה מין אי כזה שצף בחלל. ובאי כזה אין אף אחד שיכול להושיט לך יד, אין גם אף אחד שרואה אותך. החוויה הבסיסית של הטראומה, כבר ברגע הטראומה, היא שאתה שקוף לגמרי.

יוסי— רגע הסרת המעטפת הוא למעשה התמצית של התמצית של הכאב הנפשי.

זהבה — ברגע הזה אתה מתנתק מכל החיבורים שלך לעולם, ממקורות של כוח, מביטחון, מכל דבר שהיה לך בחיים. זה כאילו שגזרו אותך מתוך ההוויה הקיומית הרגילה שלך. והרגע הזה מכונן כל כך. והוא קשה כי הוא לא דומה לשום דבר שהיה קודם — אתה עומד לגמרי־לגמרי לבד מול המוות, וזהו, אתה מתאיין. כי כשיש לך מישהו, כמו בסיפור הקורונה שחוויתי אני, כשיש לך בן זוג שאתה מחזיק לו את היד, אז אתה אומר: "או־קיי, זה מפחיד", אבל אתה לא באמת חושב שאתה הולך, אתה בטוח, כי מישהו מחזיק אותך פה. אבל בסיטואציה הטראומתית התחושה היא שאין אף אחד, שזה נגזר עליך ושאתה לגמרי לבד.

גדי — וזה בעצם גם הרגע שכל ההנחות שלנו על העולם מתנפצות ואיתן כל האמונות שמחזיקות אותנו בסך הכול שפויים, האמונות שגורמות לנו להרגיש שיש סביבנו מעגלים של תמיכה. מרגע הטראומה אנחנו לא יכולים להחזיק בהן יותר.

זהבה  — נכון, שבירת הנחות היסוד שלנו על העולם מתחילה באותו הרגע של הטראומה, והיא מתעצמת ונמשכת וזה למעשה מה שהופך את מי שחווה טראומה לפוסט־טראומתי. כי יכול להיות שחוויתי טראומה אבל אחר כך אני מצליחה להתעשת. במצב כזה אומנם היה אירוע מטלטל נורא, מפחיד, אבל עכשיו אני יכולה לשאת אותו. למשל הייתי בתאונת דרכים מזעזעת אבל בסופו של דבר אני אעלה עוד פעם על כביש או שאני אטוס עוד פעם במטוס — כי אני מצליחה איכשהו לחבר את החלקים ולהתגבר. אצל מי שלא מצליח לעשות את החיבור מחדש, את ההתעשתות הזאת — יש פרימה מוחלטת של כל עולם האמונות, ולכן באופן מאוד בסיסי מופיעה תחושת חוסר המוגנות. ואז כל רוח קלה יכולה להעיף, לערער ולטלטל. אנשים פוסט־טראומתיים הולכים כמו בלי עור; יש ידיעה בעיתון, יש איזה סיפור, יש ריח שמזכיר להם, אפילו גירויים נורא קטנים — ופתאום הם שוב בלב החוויה הטראומטית.
זה מזכיר לי חייל הלום קרב שסיפר לי שהרגיש כאילו הפשיטו אותו אחרי הטראומה, והוא הולך ברחוב עירום ועריה בדיזינגוף ולא יכול לעשות כלום; שהפשיטו אותו מהכול. זה הופיע כפרק בספר הראשון שלי. וכמו שאמרנו, יש אנשים שעוברים תהליך של תיקון, אבל אצל פוסט־טראומתיים קשים נשברות כל ההנחות ולא מתאפשר התיקון, והם בעצם עומדים מול המציאות עירומים, חסרי הגנה. כי מַהן ההנחות האלה על העולם? סוג של הגנה בסיסית. למשל הנחת עולם כזו היא שאני מאמינה שהעולם הוא מקום צודק והגון. לכן אם אני אתנהג יפה ואהיה בסדר לעולם, אז גם העולם יהיה בסדר איתי. אבל ברגע שאני מרגישה בתוכי שהפעולות שלי לא משנות דבר כי העולם הוא איום ונורא ובעיקר מאוד שרירותי — אז אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להחזיר לעצמי תחושת שליטה. בעצם, במצב כזה אני מרגישה שכל אחד יכול לעשות בי כרצונו.

יוסי— את מתארת בצורה מאוד חיה את הטלטלה הנפשית שנובעת מהאירוע הטראומטי. אנחנו תמיד אומרים, למשל לאנשים שאיבדו אדם יקר בהתאבדות וחווים טראומה נוראה, שהזמן עושה את שלו. אבל משהו בעוצמה שתיארת מדגיש שזה לא תמיד קורה, ויש אנשים שסוחבים את האירוע המכונן הזה שנים. איך זה ממשיך מכאן? מהו מסלול החיים של האנשים שעברו טראומה ושאצלם זה פשוט לא עובר, שהם לא מצליחים להתגבר?

זהבה — קודם כול אצל האנשים הללו יש סוג של קטיעה. אם קטעת יד, אתה יכול להדביק אותה? לא ממש. אז כך גם התהליך הזה: הוא כל כך קשה ומפושט שאי אפשר להחזיר את תחושת הביטחון. לכן, פוסט־טראומטים מסתובבים בתחושה בסיסית שהם לא יהיו מוגנים לעולם. היה לנו חייל שיצא ממלחמת לבנון הראשונה בהרגשה שהוא חשוף לגמרי. אז הוא התחיל לישון עם נשק מתחת למיטה, וכל הלילה הוא ניסה להבין מאיפה יבואו מחבלים. כלומר הוא לא הצמיח לעצמו שוב את ההגנה הבסיסית, את ההבנה שהאירוע היה נקודתי, שהדריכות אומנם מתאימה למלחמה, אבל לא לחיים עצמם. הוא עשה הכללת תגובה לכל הסיטואציות בחייו, לאנשים שונים. הוא לא הצליח להחזיר לעצמו את תחושת השליטה.
צריך להזכיר שיש הרבה מאוד אנשים שכן מצליחים, באמצעים כאלה ואחרים, לפעמים עצמוניים ולפעמים בזכות טיפול, והרבה פעמים בעזרת גיוס של הסביבה — לעשות נורמליזציה של המצב. לדוגמה, אני זוכרת בחור, קיבוצניק, שלאחר הטראומה היו לו כל התסמינים של פוסט־טראומה, היה מדוכא המון זמן, הכול נראה לו תפל. אומנם הוא הלך לעבודה ועשה את הדברים הבסיסיים, אבל הרגיש כאילו החיים עוברים לידו. והגיע פורים — זה כבר היה הרבה זמן אחרי המלחמה. ובמקור הוא היה הרוח החיה במסיבות פורים של הקיבוץ. ופתאום הוא לא רצה להשתתף בכלום. אנשים מסביבו הגיבו לזה ואמרו לו: "תשמע, משהו לא בסדר איתך". וכששאלתי אותו על זה הוא ענה לי: "אני לא חושב שאני חולה, אני חושב שעברתי חוויה מאוד קשה, וזה ייקח זמן". הוא לא ראה את עצמו כקטוע יד, הוא ראה את עצמו כמישהו שיש לו פצע ביד אבל היד תחלים. לזה יש משמעות רבה. כלומר, ההגדרה העצמית היא קריטית והיא עוזרת להבחין בין אלה שטיפול יסייע להם בצורה יותר מהירה לאלה שיעברו קשיים זמן רב. היו אנשים שענו על כל הקריטריונים של PTSD (הפרעת דחק בתר־חבלתית — Post-Traumatic Stress Disorder), אבל לא פנו לשום טיפול כי הם לא הגדירו את עצמם פוסט־טראומטים ולא הגדירו את עצמם כחולים או נזקקים. הם אמרו לי: "אני חווה תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". הם בעצם אמרו על עצמם: "או־קיי, יש פה מצב של שבר, אבל השבר הזה יתאחה, אני לא מנותק ממי שהייתי קודם, אני לא בן אדם אחר. אני נפגעתי אבל עם עזרה מתאימה אני אחזור לעצמי". בפוסט־טראומה מתמשכת התחושה היא שאתה אדם אחר, מנותק מכל מי שהיית קודם. זה התמצית של השבר.

יוסי— נדמה לי שיש בהמשכיות הזאת משהו מחזק שמאפשר תנועה והתקדמות. זה דומה להתבוננות הבודהיסטית על המשמעות של ה"כאן ועכשיו", על היכולת שלנו פשוט להיות, רגע אחרי רגע, בלי להיאחז במה שהיה ולקונן על מה שאבד. פשוט להיות במוכנות לקבל את ההווה, בתשומת לב לחוויה העכשווית בלבד.

זהבה — כן, לגמרי. אני יודע מי הייתי ואני סומך על זה שיהיו לי חיים טובים גם בהמשך. עכשיו אני במשבר אבל אני אצא מזה. אלה האנשים שנמצאים במסלול ההחלמה. לעומת זאת, יש אנשים שעושים את כל המאמצים, מחזיקים את עצמם חזק־חזק־חזק. זה כמו ששמים מכסה על סיר מבעבע.
זה סיר לחץ עם מכסה חזק, ויש כל כך הרבה לחץ שהנוזל המבעבע לא יכול לצוף. אבל אז, כשההגנות קצת מתרופפות, עם השנים שעוברות והגיל, עם חוויות טראומטיות חוזרות וכולי, אז מתרחשת פריצה. לזה אנחנו קוראים PTSD מושהה. כלומר, תסמינים מלאים של ההפרעה הנפשית שמתחילים זמן ממושך אחרי האירוע הטראומטי. מצב כזה מעלה תמיד שאלות בסביבה: רגע, איפה זה היה כל השנים? אבל אנחנו מבינים שהמים בעבעו, ואף על פי שהיו לאנשים הללו גם איזשהם סימפטומים במשך השנים, היכולת שלהם לשים סכר מעכב הייתה יחסית טובה בעבר. הם הצליחו לשמור על סדר, ארגון, אולי על מידה מסוימת של אמונה בעולם צודק, וכך הם התמודדו בצורה יחסית תקינה. עד שבאה איזו התרופפות או שהלחצים מבפנים נהיו גדולים מנשוא, וכל הקשיים התפרצו, הופיע ה־ PTSD במלא עוזו.
גדי — זה גם קשור בהכרה. כלומר שאם מישהו יודע, נותן לזה שם ויודע מה עברת, יכול להיות שזה יעזור לך להצליח להרגיש, ליצור נרטיב של עצמך ושל הסיפור של הטראומה בצורה טובה יותר, שבסופו של דבר תגן עליך מהתפרצות כזו.

זהבה — אני מתעסקת בדיוק עם זה בסיפור האישי שלי הרבה מאוד בזמן האחרון. אני זוכרת מילדותי את קשר השתיקה סביב ניצולי השואה, למרות שאימא שלי דווקא הייתה מהניצולים שדיברו. ואני זוכרת שהייתי בכיתה ב', והמורה דליה האגדית הסבירה לנו בכיתה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שהיהודים בשואה הלכו כצאן לטבח. ואני באתי הביתה כועסת מאוד. וכשאימא שלי שאלה: "מה קרה? למה את כל כך כועסת?" עניתי לה: "את שיקרת לי ואסור לשקר, אמרת שעשית מאמץ להציל את דודה חנה, סיפרת לי סיפורי גבורה על איך התנהגתם בגטו ובאושוויץ ובאקציות, והנה אני עכשיו שומעת שהלכתם כצאן לטבח". בתקופה ההיא היה קשר שתיקה, רוב האנשים לא היו כמו אימא שלי, לא דיברו, ובטח לא דיברו בגלל החשש שישפטו אותם, הם גם ככה היו מתויגים כצאן לטבח, והציבור האשים את הקורבנות. אז לגבי ההכרה — לא רק שהם היו שקופים ולא קיבלו הכרה, הם גם ביקשו להיות שקופים! הם לא רצו בכלל לדבר על זה. אותו הדבר עם הלומי קרב. הרבה שנים הם לא רצו לדבר. הם לא רצו הכרה בטראומה כי זה לא נחשב כבוד גדול — להיות גבר ולהיכשל בתפקיד גברי כל כך. אבל ההבדל הוא שבהקשר לניצולי השואה היה קשר שתיקה כפול — גם הממסד לא רצה להכיר בהם וגם הם לא רצו שיכירו בהם. היום זה אחרת, גם בגלל שהדור השתנה ונהפך מדור של "אנחנו" לדור שמקדש את ה"אני".

גדי — מה באמת את חושבת על השינוי מהקולקטיביזם לאינדיבידואליזם המוקצן שעוברת החברה, בהקשר לפוסט־טראומה?

זהבה — הרבה שנים חשבתי שזה שינוי מבורך. עכשיו אני לא בטוחה, כי אני חוששת ממקרי הדבקה בעיקר. בדומה למה שרואים במחקר על אובדנות, ולפיו הבלטה והאדרה של מקרי התאבדות יוצרים הגברה של חיקוי המקרים. למשל אני נזכרת בסיפור על חייל משוחרר ששרף את עצמו. דומה לסיפור של איציק סעידיאן. רק שאותו חייל משוחרר לא עשה את זה מול אגף השיקום אלא עשה שחזור של איך החברים שלו נשרפו במהלך הלחימה. וככה בשחזור הזה הוא מת. זה כאב נורא, והפחד הגדול היה שזה יעורר אחרים לחזור על המעשה, כי יש לזה תהודה מטורפת; זה מזעזע את אמות הסיפים. יש קבוצה בפייסבוק שנקראת "לוחמים בוערים". השם הזה קשה מנשוא, כשראיתי את זה בשרי נעשה חידודין־חידודין. אז ברור שבשביל להעיר את אגף השיקום לפעולה צריך מחאה, אבל ברמה האינדיבידואלית אני לא בטוחה אם זה נכון. זה מצב שבו יש טראומה ציבורית שנהפכת לכזו שמדרבנת טראומות אחרות, אישיות, לצאת מהארון, והחשש שלי שבקלות הכול יכול לצאת משליטה. יש תפקיד לנושא הזה ברמה החברתית, אבל חשוב שזו לא תהיה תחרות למי כואב יותר.

יוסי— בואו נתמקד רגע בהקשר החברתי. אני לא יודע אם שיתפתי אותך, זהבה, אבל את הסרט המופתי "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שגם את משתתפת בו, ראיתי כבר יותר מחמש עשרה פעמים. זה פשוט הפך להיות חלק מתוכנית הלימודים בקורס שלי על משבר וצמיחה, ובכל פעם שאני מקרין אותו לסטודנטים שלי אני אומר שהפעם לא אראה אותו שוב, ובסוף אני צופה איתם מההתחלה עד הסוף, פשוט כי אי אפשר להפסיק לצפות. וארי פולמן אומר שם שאחד מהחלקים הכי קשים במלחמה היה דווקא כשחזר הביתה מהקרבות והסתובב בתל אביב והרגיש שאף אחד ברחוב בכלל לא יודע שיש מלחמה. גם זה סוג של חוסר הכרה. וזו גם בדידות שאולי מגבירה את הכאב הנפשי אחרי הטראומה.

זהבה — נכון, והמצב הזה היה מאוד שכיח בעבר במדינת ישראל. המוני אנשים, בייחוד במלחמת יום הכיפורים, הרגישו שהמדינה בוערת והולכת להתפרק, וכשהם הגיעו לתל אביב הם ראו שם מה שקרוי "תסמונת ג'וניה". ג'וניה זאת עיר בצפון לבנון, ששם היו חוגגים ונהנים מהחיים בלי חשבון. ג'וניה נחשבה בזמנו למונקו של המזרח התיכון. וכל זה בשעה שהדרום בער. כמו עיר שמנותקת מההוויה החברתית הכללית. וגם אצלנו זה היה כך, גם לפני יום כיפור. אנחנו תמיד חושבים שבקום המדינה הייתה פה איזה אוטופיה, אבל לא! גם אז הייתה הרבה ביקורת כי החלק בעם שיצא להילחם, שנשא על כתפיו את העול הציבורי, היה חלק מסוים מאוד. והפיצול הזה נורא קשה כי יש מין הרגשה של האנשים הללו שהם סוחבים על עצמם את כל העול, ואף אחד לא רואה אותם, לא מכיר בהם, לא מחשיב אותם. אנחנו רואים את זה מאוד חזק במחקרים שלנו על השבויים ממלחמת יום הכיפורים. ההכרה היא בהחלט חשובה מאוד. בזמנו ביקשתי מאנשי משרד הביטחון להוציא מעין כרטיס להלומי קרב, כמו שיש אותות מלחמה, כדי לתת להם תחושת הכרה, הכרה של המדינה בתרומה שלהם.

יוסי— לתחושה הזאת של חוסר הכרה היה תוקף גם בתקופת הקורונה. אנשי צוות רפואי מסורוקה כתבו לי בתקופה ההיא: "תשמע, אנחנו במלחמה, ואף אחד לא רואה, אף אחד לא יודע מה קורה במחלקות". במחקר שגדי ואני ערכנו, שהתמקד בחוויות בקרב אנשי הרפואה, מצאנו ששליש מהם סבלו מדיכאון ויותר מעשרים אחוז סבלו מחרדה, שלא לדבר על רמת הסטרס הגבוהה. מה שהיה מעניין היה הגילוי שאחד התורמים המרכזיים לעלייה בשיעורי הסימפטומים של פוסט־טראומה ודיכאון היה תחושת הפגיעה המוסרית, ובאופן יותר ספציפי, החוויה של בגידת המערכת. אנשי הצוות הרפואי דיווחו כי הם מרגישים שלא ראו אותם, שלא שמרו עליהם, שהממונים והממסד בגדו בהם. זה ממש מתקשר לדברים שלך, זהבה, ואולי אי־ההכרה היא מה שמתמיר טראומה לכאב נפשי מתמשך ולא מרפה.

זהבה — אני משוכנעת שיש בזה משהו. ההכרה חשובה כי היא עוזרת לשזור מחדש את החוטים החברתיים שנפרמו, אבל עם זאת, בעיניי צריך להיזהר מאוד מללכת לקצה השני ולהפוך את מי שעבר טראומה לקדוש. חשוב להכיר בסבל, אבל גם חשוב לא להעלות את הסבל על נס, מבחינה טיפולית זאת טעות בלתי רגילה. כי אם למטפל יש ראייה כזו, והוא רואה את המטופל שלו כגדול מהחיים, הוא יתקשה לטפל בו. גם כחברה יש לי הרגשה שעודף הכרה וראיית פוסט־טראומטים כקדושים יכול גם לקלקל, כי זה עלול לגרום לאנשים לאמץ את תפקיד הקורבן, שהרי כל זמן שאני קורבן, אוכל לקבל הנחות בכל דבר, זהו רווח משני. למעשה, השיח הקורבני שמתחיל להתפתח בארץ מדאיג אותי. וזה קורה גם בגלל ההיסטוריה שלנו — שהיא רצופת טראומות. אז אומנם קשה לנו מאוד לראות את עצמנו כמקרבנים, כתוקפניים, אבל אנחנו מתחברים במהירות רבה לזהות הקורבנית. ינקנו את זה עם חלב אימנו, כמו שאומרים.

גדי — אנחנו מדברים על הגרעין הפנימי ועל המשמעות הגדולה לראייה הציבורית. בעיניי חשוב גם לשים דגש על המעגל המשפחתי, על הכאב העצום שחווה המשפחה ולא רק הקורבן עצמו. כמי שתרמה תרומה רבה כל כך בתחום הזה, את יכולה לספר לנו על ההשקפה שלך בנושא?

זהבה — מצאנו את זה לגמרי במקרה ב־ 85 '. גילינו שגברים פוסט־טראומתים, הלומי קרב שהינם נשואים, יחלימו בצורה פחות טובה מהפרעה פוסט־טראומטית מאשר הלומי קרב רווקים. הגילוי הזה ממש הפך את עולמי. הוא היה מנוגד לכל ההנחות שהיו מקובלות באותה תקופה. התפיסה הייתה שבמונחי בריאות, תמיד עדיף להיות גבר נשוי מאשר רווק. וזה באמת נכון לכל המחלות הפיזיות, שבהן ההחלמה של גבר נשוי טובה יותר מאשר של גבר רווק, ושיעורי התמותה בקרב גברים נשואים נמוכים יותר משיעורי התמותה בקרב רווקים. תמיד האמנו שנישואים הם גורם חוסן מפני הפרעות נפשיות. ופתאום גילינו שבנוגע לפוסט־טראומה זה הפוך. בדקנו את המדגם הזה כמה פעמים, ובכל פעם התוצאות היו הפוכות משציפינו, הפוכות מכל מה שלמדתי בהכשרה שלי. אני זוכרת איך קראתי לפרופ' מריו מיקולינסר, שהיה הסטטיסטיקאי של המחקר אז, והיום הוא חוקר גדול שם, קראתי לו ואמרתי: "מריו לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, תבדוק עוד פעם..." ובעקבות התוצאות הגענו לראש המחלקה ואמרנו שאנחנו רוצים להתמקד במחקר הבא בנשות השבויים וההלומים. הוא הסתכל עלינו ואמר לנו את המשפט האלמותי שלא אשכח: "ומה יהיה הפרויקט הבא, על הדודנים שלהם?" אבל לא ויתרתי, השגנו תקציב מהצבא האמריקאי למחקר משפחות, וראינו, אכן, ששיעורי פוסט־טראומה אצל הנשים של הלומי הקרב דומים לאלו של הגברים, ושיש לנשים סימפטומים רבים ומצוקה נפשית, ובכלל כאב נפשי מאוד גדול. הרבה יותר מנשים של גברים שלא חוו הלם קרב. עברנו כברת דרך ארוכה מאוד מהתובנה ההיא בשנות השמונים. היום אנחנו יודעים שגם האישה נושאת עליה את עול הטראומה של הגבר ומשלמת מחיר כבד. התהליכים של טראומטיזציה משנית, של טראומה שעוברת לאישה בעקבות מה שעבר בעלה, מתבטאים גם בגוף וגם בנפש. וראינו גם שהאישה יכולה להשפיע על המצב של הבעל וגם להיות מושפעת ממנו. כלומר, זה כמו כלים שלובים. מה שמשפיע על אחד מבני המשפחה משפיע בבירור על בני המשפחה האחרים. היום זה כבר מאוד ברור וזה לא נשמע הפתעה גדולה, אבל זה הסיפור הראשוני. ובהמשך מצאנו את זה גם אצל הילדים של השבויים והלומי הקרב, סוג של העברה בין דורית. ועל זה גדי אתה יודע לספר עוד יותר ממני כי ממש חקרת את הנושא לעומק.

גדי — כן, ראינו שלילדים של שבויים עם פוסט־טראומה יש רמות גבוהות של מצוקה, לעומת ילדים של שבויים שאין להם פוסט־טראומה. וזאת למרות שרוב הילדים הללו נולדו לאחר המלחמה. כלומר למרכיב הפוסט־טראומתי יש יכולת לעבור בין הדורות.

זהבה — אני חושבת שהמקור לזה הוא בתהליכים של שחזור. השורד, הלום הקרב או השבוי, משחזר את החוויה הטראומטית עם הילדים שלו. לאו דווקא בדיבורים אלא במעשים בתוך הבית. אני חושבת שאלו ההשלכות הקשות ביותר של הפוסט־טראומה, גם אצל ילדי ניצולי שואה וגם אצל ילדי שבויים. אני נזכרת בבחור שחזר מהשבי וסיפר לי שהשבי הפך אותו לאלים באופן יוצא דופן. והאלימות הזאת הייתה מופנית בעיקר כלפי הילדים שלו. הוא ממש עשה שחזור של הטראומה בבית. בספר על ניצולי שואה של ג'קובי וברגמן יש הרבה מאוד תיאורים של אימהות שאומרות לילד משפטים קשים, כמו שאם הילד לא יאכל את הבננה שהן קנו בעמל רב, הוא יותר גרוע מהיטלר. האווירה הזאת של חוסר אמון, חוסר אמון באנשים אחרים, בשלטון, בעולם, והאלימות המסיבית מאוד בתוך המשפחה — כל אלו ואחרים הם תופעות שחזור שמעבירות את הטראומה הלאה לדורות הבאים.

יוסי— זה דומה למה שקורה לא פעם במשפחות אחרי התאבדות. תחושה שצריך "ללכת על ביצים". במשפחות האלו אנחנו מדמים לא פעם את האירוע כמעין פצצה נוראה ואיומה שנפלה כך פתאום באמצע הסלון, פצצה שממשיכה להפיק רסיסים לאורך זמן כך שכולם נפגעים. וכמו התאבדות שלעיתים לא מדוברת אבל ממשיכה להדהד, גם הטראומה לפעמים לא מדוברת, אבל מאוד־מאוד נוכחת.

זהבה — אצל הרבה מאוד ניצולי טראומה, במיוחד אם הטראומה התרחשה בקונטקסט חברתי, יש איזושהי הרגשה של אשמה — למה דווקא אני שרדתי; לא מגיע לי. אצל ניצולי שואה זה התבטא בחוסר יכולת לשמוח באירועים שמחים — כי איך אני מעיזה לשמוח שאני מחתנת את הבן שלי כשההורים שלי והאחים שלי לא זכו, איך בכלל מותר לי.

יוסי — עוד דבר שהעבודות שלך ושל גדי מלמדות אותנו הוא על ההשפעה של אירועים טראומטיים, לפעמים נקודתיים או בני מספר ימים או שבועות, לאורך זמן. לפעמים ההשפעה היא לעשרות שנים, כמו שרואים לגבי שבי. שהרי הממצאים של מחקרי האורך מדגישים כי השבי השפיע לאורך זמן גם ברמה הפיזית, גם ברמה של ההזדקנות של הגוף וגם ברמה הנפשית. הטראומה מתקבעת לשנים רבות.

זהבה — אני נהגתי להשתמש במטפורה של בטון. כשיוצקים את הבטון, ממש בהתחלה, הבטון רך, כל דבר משאיר עליו סימן; רגל של תינוק, ציפור, כל דבר. הבטון עוד בר שינוי והוא מגיב. ואחר כך, כשהוא מתקשה, צריך כבר להפעיל המון כוח בשביל למחוק את הסימנים. אני חושבת שככה גם בטראומה — אצל אלה שתהליך ההתגבשות שלהם מהיר מאוד, שהבטון מתגבש ומתייבש מהר, אפילו תקופה קצרה מאוד יכולה להותיר חותם להרבה שנים. כולנו זוכרים את החוויות המעצבות בחיים שלנו, ולפעמים החוויות האלו הן נקודתיות לגמרי. לכן החוויה הזאת היא כל כך חזקה, כך שעבור חלק מהאנשים היא מתגבשת במהירות כמו בטון, ואז היכולת לשינוי היא קטנה מאוד.

יוסי — הדברים שאת אומרת מתקשרים גם לסדרה אחרת של מחקרים, שבה הראיתם שיש אנשים במסלול אחר, שבמקביל לסימפטומים הפוסט־טראומתיים מפתחים "צמיחה פוסט־טראומתית". ואנחנו ראינו שזה קורה גם אצל משפחות מסוימות אחרי התאבדות.

זהבה — המושג צמיחה פוסט־טראומטית הוא מורכב. בתור מישהי שסובלת מסוג של "סינדרום פוליאנה" בעצמה — אני מטריפה את בני המשפחה שלי, בעיקר את ראובן בעלי; אני כאילו הולכת בחיים עם פח של צבע ורוד וצובעת ומסדרת לי את החיים. זה עוזר לי מאוד באופן אישי אבל זה "מטריף" אנשים אחרים. אני חושבת שהיכולת הזאת, לעבור את החוויה הקיומית ולחיות באיזשהו דמיון, במציאות חלופית או להאמין שיש מציאות חלופית, היא אגדה. וככה, בחקירות בשבי, בעינויים, היו כאלה שאמרו: "אני אראה להם, אני בכלל לא פה — הם צועקים, אני צוחק". והיו כאלה שבשבילם כל מחשבה שיורידו להם ציפורן או יחשמלו אותם או משהו כזה הייתה בלתי נסבלת, וכל דבר כזה היה בשבילם עונש על דברים קודמים שהם עשו. אנשים מספרים לעצמם את הסיפור עם פרשנויות כל כך שונות זו מזו. והסידור הזה של הסיפור, הפרשנות הפנימית, גם תוך כדי החוויה אבל בטח במשך השנים, עוזרת להבין את השונות בתגובות לאירועים הטראומטיים, את המסלולים השונים שאנחנו רואים אצל אנשים שחוו אותו אירוע.

יוסי— ובהקשר של הספר שלנו, מַהן המחשבות שלך בנוגע לקשר שבין הכאב הנפשי לאחר הטראומה והתסמונת הפוסט־טראומטית בכלל, ובין מחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית?

זהבה — אני חושבת המון על אנשים שיש להם מחשבות אובדניות. זו ההרגשה הכואבת הזאת שאין לך תקומה, שאיבדת את המקום החברתי, את ההכרה, את הדאגה, את האכפתיות מהסביבה, ההרגשה הזאת היא שמובילה אדם למחשבות ולהתנהגות אובדנית. זה כאב נפשי אדיר, כי בסופו של דבר הטראומה היא שלב ראשון, אבל היכולת לקבל הכרה על הטראומה, על הדבר הנורא הזה שחווית, היא חשובה לא פחות. וכשהיא לא מתקבלת, כשאנשים חוזרים מהקרב בלי ההכרה הזאת, הכאב לפעמים בלתי נסבל. אנחנו רואים את זה במחקרי השבויים שלנו, כאשר אנשים שחוו פוסט־טראומה בעקבות השבי מדווחים על רמות מחשבות אובדניות, גבוהות הרבה יותר מאשר חבריהם לקרב שלא נפלו בשבי. במחקרים המשותפים שלי איתכם ראינו עד כמה הטראומה המתמשכת, העיקשת הזאת, מובילה לכאב נפשי עצום ולמחשבות אובדניות. האנשים נותרים עם הקשיים, ואלו רק מתגברים כי הם משפיעים על מעגלים זוגיים, משפחתיים וחברתיים. "המלחמה לא נגמרת עם שוך הקרבות", זה משפט שאני אומרת בהקשרים רבים, והוא נכון במיוחד לקבוצה הזאת. הם נותרו בשבי והמחשבות האובדניות הן רק דוגמה לכאב הזה, שלא מרפה.
ובנוגע לתסמונת הפוסט־טראומטית שעליה שאלתם, יש כמה חלקים.
קודם כול יש חלק גדול מאוד של אשמה — אשמת השורד. איך דווקא אני שרדתי והחברים שלי לא. כל אדם שמתמודד עם מחשבות אובדניות מרגיש לא ראוי. הוא מרגיש שהוא היה צריך להיות זה שמת בטראומה. אבל הוא שרד, ועכשיו הוא מרגיש אשם. הדבר האחר הוא דיכאון, חוסר אנרגיה, חוסר כוח, חוסר ערך, גם בהקשר של הקרב שהייתי בו. ההרגשה שלא הצלחתי להיות חייל לוחם, שאני כלומניק, שאני לא גבר ואני לא לוחם, אז מי אני בכלל? זו הרגשה קשה שעלולה להוביל לחוסר רצון לחיות ולמחשבות אובדנות. לא פעם המחשבה של נערה שעברה תקיפה מינית קשורה לערך — איזה ערך יש לי? מי אני? מה אני שווה? התחושה של נערות ונשים אחרי תקיפה מינית היא שהן צריכות לנקות את עצמן כל הזמן כי הן כל כך מלוכלכות ובלתי נסבלות, אפילו לעצמן. זהו ציר מרכזי של חוסר ערך, ולפעמים יש תחושה שאין אפשרות לתיקון. ואז יכולות להתפתח מחשבות אובדניות וגם התנהגות אובדנית.
כשאדם מרגיש שהוא פגום כל כך ושהוא נטל על המשפחה שלו כי כולם נגררים אחריו לתוך הטראומה וכולם משלמים את המחיר הנורא הזה — אז לפעמים זה בלתי נסבל להמשיך לחיות. למעשה זו תחושה של פגימות. אני אדם כל כך פגום, אני גם נטל על המשפחה שלי, לא רק שאני לא עוזרת להם; כולם נגררים איתי, כולם משלמים את המחיר הנורא הזה. אני לא יכולה להיות בן זוג או בת זוג, לא יכולה להיות אימא, אני בן אדם פגום. מרביתנו מצליחים למצוא פגמים כאלה ואחרים בעצמנו, אבל כאן מדובר על פגימות ברמה כל כך בסיסית — בתחושה שהטראומה ניפצה, קלקלה, סדקה דברים בסיסיים במהות שלנו. ואז עולה השאלה — אז בשביל מה? איזה ערך יש לכל העסק הזה? אם החיים נתפסים כסבל; אם יש לי פלשבקים כל הזמן, אם אני לא מצליח להתרכז, והזיכרונות קשים, אם יש לי קשיי שינה והחיים מסויטים, אז איזה תענוג יש בזה? בשביל מה? זו לדעתי השאלה המרכזית שמובילה אנשים לאחר פוסט־טראומה לאובדנות.

יוסי— הדברים הללו מתחברים גם לגבר הפוסט־טראומתי שיוצר גלים אצל האישה והילדים שלו, וכשהוא רואה את הילדים סובלים מתסמינים פוסט־טראומטיים, הכאב שלו רק מתגבר כי הוא מרגיש אשמה על מה שהוא עושה לסביבה שלו.

גדי — זה מורכב. הרי אנחנו יודעים שבארצות הברית למשל שיעורי האובדנות בקרב חיילים משוחררים בכלל, ובקרב חיילים לאחר טראומה בפרט, גבוהים לעומת ישראל. ואחת הסיבות היא אולי שבארץ התמיכה החברתית והסולידריות משפיעות לטובה ומאפשרות הקלה. והנה כאן אנחנו רואים שדווקא התחושה של האדם האובדני שהוא חלק ממשפחה — ולכן הוא נטל על החברה, על הילדים ועל אשתו — התחושה הזאת דווקא מזינה את האובדנות.

זהבה — זה גם וגם וגם. אני חושבת שיש הרבה יותר ניכור בארצות הברית, ואז התחושה של האדם האובדני היא שממילא לאף אחד לא אכפת ממנו, והוא סובל, אומלל, מתפרץ; שהוא הורס את כל מה שסביבו. הרבה פעמים בארצות הברית המשפחות לא מחזיקות מעמד. ופה בישראל יש תופעה הפוכה, והמשפחות נלחמות להישאר יחד למרות הכול. אספר על זה סיפור, בנוגע לקבוצות שהיינו עושים בעבר הרחוק עם נשים של לוחמים לאחר פוסט־טראומה. הן סיפרו באופן כן על הקשיים שלהן עם הבעל, על הקושי לחיות עם המורכבות הזאת. הן תיארו תיאורים מזוויעים שהיה ממש קשה לשמוע, על המחיר העצום שהן משלמות. ופתאום עצרתי ושאלתי אותן: "אז למה אתן נשארות איתו? אם הקשיים כל כך גדולים — בזוגיות, בהורות, בפרנסה? אתן בלאו הכי חיות קצת כמו אלמנות, אז מה ההסבר לכך שאתן נשארות?" הייתה מהומת אלוהים בקבוצה אחרי השאלה הזאת. כל השקט והסדר שאפיין את הקבוצה הפך להתפרצות. ורק בסוף, אחרי שסיימנו והפסקנו להקליט, הן התחילו לענות. אני זוכרת שאחת מהנשים אמרה: "תקשיבי, הוא אבא של הילדים שלי", ואחרת אמרה: "לא עוזבים בן זוג — זה בטוב וברע", ומישהי הגדילה לעשות ואמרה: "נראה לך שאני אתגרש ממנו, הוא נפצע בשביל המדינה!" כלומר, החוויה אצלנו בישראל שלא משאירים פצועים בשטח, היא למעשה המשך של אמונת "אנחנו מגש הכסף...". אין דברים כאלה במדינות אחרות, בטח לא ההרגשה של מגש הכסף.

יוסי — זה מתואר מאוד יפה בסדרה "חטופים". ברגע שהאישה בוחרתלהפסיק לחכות לחייל שנמצא בשבי והוכרז כמת, כל המדינה מתייחסתאליה כבוגדת. מצפים ממנה להמשיך להחזיק את התקווה ואת השמירה על בעלה המת.

גדי — אפשר גם להתבונן בזה מהצד השני, מהצד של חברות וקהילות שבהן התחושה הזאת, של השייכות, מעטה הרבה יותר, ולכן העמדה של "להיפצע בשביל המדינה" פחות נוכחת. בחברות הללו אתה מנוטרל מקשרים ואתה נמצא לעצמך. ויש לזה מחיר כבד כשאתה לעצמך, בייחוד כשכואב לך כל כך. יוסי — זה ממש נכון. אפילו לתחושת השייכות יש מחיר. אם האמירה היא שאנחנו לא לבד, אז אנחנו אף פעם לא נהיה לבד. להיות תמיד חלק ממשהו זה נפלא, אבל זה גם לא מאפשר שחרור.

זהבה — נכון, אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד על העסק הזה.

גדי — מהם הדברים שנותנים לדעתך כוח לאדם לעבור את החיים האלה, את המורכבות הזאת בהתמודדות עם הטראומה ובכלל?

זהבה — כפי שהבנתם אני מאמינה גדולה בכוחות החברתיים, אז לדעתי היכולת להיות שייך לאדם אחר, למשפחה אחרת, לקבוצה אחרת, היא המשאב הכי גדול שיש, יותר גדול ממשאבים פנימיים. להיות חלק ממשהו יותר גדול ממך, ישות חיובית, מישהו שמעריך אותך, שאוהב אותך, שרוצה בטובתך, שאתה רוצה בטובתו. הדבר השני זו אופטימיות, האמונה שיכול להיות יותר טוב, גם אם היום התחושה היא של זוועת אלוהים. כשאנחנו אומרים לעצמנו, גם במקומות הכי קשים, כמו השבוי בצינוק — כבר היו דברים מעולם, אנשים כבר יצאו אפילו מפה. זו היכולת להגיד שמשהו הוא "רע לתפארת", אבל הדבר הזה גם יכול להשתנות, עוד יהיה לי טוב. זו תקווה שיש לה תפקיד מפתח ביכולת לשינוי. והדבר השלישי והאחרון זאת מסוגלות עצמית. משמע לא רק האמונה שיכול להיות לי יותר טוב, אלא האמונה שאני יכול לעזור לעצמי. שאני יכול להביא לעצמי את הטוב הזה. גם בגיא צלמוות, כשהכול סוגר עליי — אני יכול לגרום למסע שלי להיראות אחרת, יש לי יכולת לשנות את המצב.

****

מתוך: מתחת לשמיים השחורים - שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה מאת יוסי לוי בלז ודפני אסף

© כל הזכויות  שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ