מה לנו ולהם
לא פחות ולא יותר, חנוכת בית אצל הרבינוביצ'ים. ולא שאנחנו כאלה קרובים. הם בסך הכול חברים של חברים, אבל כבר שנים אִתנו בחבר'ה. היא, עם הצחוק המלאכותי המתאמץ והאף החמוד שהצדיק כל שקל שהשקיעה בו. והוא, עם הנאומים האולטרה־ימניים המשמימים, וההבעה הסליזית שמרוחה לו על הפנים כשהוא יונק סיגר בשפתי התינוק המשורבבות שלו. שנים אנחנו ביחד אבל רק בנסיבות המוניות, כשמתאפשר לנו להימהל באחרים - שביל ישראל בשבתות בחבורה גדולה ועליזה, מסיבת תחפושות בפורים, על האש ביום העצמאות. הרי זה מה שטוב במדינה הזאת, זה מה שהופך את הכול לכמעט נסבל, החבר'ה, מילה שבטח קיימת רק בעברית. מבחוץ, מן הסתם, זה מרשים הרבה יותר. אבל באמת, עם יד על הלב - מה לנו ולהם?
זו מעֵין עסקת חליפין שנחתמה בינינו בלי ששמנו לב: אנחנו משמשים כניצבים בסרט שלהם, מספקים קולות רקע וכל מה שנחוץ, והם בתמורה משמשים כניצבים בסרט שלנו. אפשר לסמוך עלינו שתמיד נתייצב. מי לא זקוק לקהל, לתפאורה אנושית מִ תפעלת, משתתפת בצער, מענטזת ברחבה בחתונות ובבר־מצוות. לכן כשהרבינוביצ'ים הזמינו אותנו לחנוכת בית, היה ברור שנלך, למרות התאריך שנפל בדיוק על יום ההולדת שלי. קניתי במתנה זוג פמוטי זכוכית, בתקווה שהרבינוביצ'ית מחבבת כמוני קווים נקיים, שמאפשרים לחומר לדבר בעד עצמו, כפי שהסבירה המוכרת. למען האמת לא מזיז לי אם היא תאהב או לא, העיקר שניכנס עם משהו עטוף יפה שימלא לנו את הידיים.
אלא שבאותו ערב חזרתָּ מהעבודה הפוך לגמרי. בלי להסתכל עליי בכלל שמטת את התיק וכשלת לעבר המיטה. אני מכירה אותך, רצית שכל העולם, ואני בתוכו, ניעלם מאחורי הדלת. ובכל זאת הלכתי אחריך, הצעתי כוס תה, אדוויל, למדוד לך חום - יכול להיות שבקול טיפונת נלהב מדי, אולי גם בשמץ פטרונּות שאדם בריא מפגין כלפי חולים. אבל רק כשסובבת אליי את הגב ושכבת עם הפנים לקיר, עלה בדעתי שאתה כועס. מאשים אותי שהדבקתי אותך, דווקא עכשיו, בשיא ההכנות לקראת הדו"ח הרבעוני. אני?
אשמה? גם אנחנו, כמו כל הזוגות שהחזיקו מעמד, התגבשנו מתוך שורה ארוכה וקטנונית של התחשבנויות, ועליהן נוספו גם התחשבנויות על עצם ההתחשבנויות. באותו ערב, כך הרגשתי, דחקת אותי שלא בצדק אל הצד החייב.
כשהזכרתי באוזניך את עניין חנוכת הבית, השתדלתי להישמע עניינית. לא הופתעתי כשלחשת שאולי הפעם אלך בלעדיך. מפיך זה נשמע כמו עונש. התווכחתי טיפ־טיפה רק כדי שתבין שאני לא משתגעת על הרעיון, אבל נכון שבסוף הסכמתי? לא נעים מהרבינוביצ'ים, אמרנו. רק שכחנו לשאול מה לנו ולהם.
הגעתי לשם באיחור, כי לא היה מי שידחק בי להזדרז ולצאת. בניין חדש, לובי מרּווח, וליד המעליות איזה מופשט לירי עצום תמיד בבז׳, לתוספת מכובדּות עלק. כשפתחתי בעצמי את דלת הדירה כי איש לא ניגש לפתוח, התרומם מולי נחשול צפוף ורועש של בני אדם. רק בקצה הרחוק של הסלון זיהיתי כמה פרצופים מוּכרים. בעלת הבית ניגשה אליי, החלפנו נשיקות כמקובל ומיהרתי להיפטר מהמתנה. חיכיתי שהיא תשאל למה באתי לבד, אבל היא לא שאלה. אולי לא העלתה בדעתה שתיתכן אפשרות כזו. אל תצחק עליי, אבל כל־כך התגעגעתי אליך באותם רגעים, יואבי. המוזיקה הִ כתה באוזניים, הגוף שלי נעלם והופיע בתאורת תעתוע, לא הבנתי מה אני עושה שם. זוגות רקדו ואני רק עמדתי והסתכלתי, מתחפרת בפינה, נאחזת בכוס יין כקרש הצלה. בנסיבות שכאלה פשוט אי אפשר להסתמך יותר על החושים הרגילים, ואין ברֵ רה אלא להידרדר אחורה, אל הבסיס העיוור, המגשש. יצר הישרדות קמאי התעורר. וכשהאיש הזה נעמד מולי, קצת יותר נמוך ממני, אבל עם כתפיים רחבות, זה כל מה שהצלחתי לקלוט ממנו ברגע הראשון, והוא הצביע על אוזניו ועשה פרצוף סובל, בתחילה רק גלגלתי עיניים והצבעתי על היין.
הוא, בתגובה, הניד בראשו וסימן לי ללכת אחריו. אז הלכתי. אולי כי לא העזתי להימלט משם לבדי, רק בזוג, ואני לא מתביישת לומר שחשתי הקלה כשהלכתי אִ תו, כמי שמשאלתה הנסתרת התגשמה במלואה עוד בטרם התנסחה. אפילו לא חיכינו למעלית, הוא דילג במדרגות ואני שמחתי שנעלתי את העקבים השפויים.
למה אני. לא יודעת. אולי הרגיש שגם אני אחת כזאת שלא מּפֹה, זה לא משנה, אולי הוא טיפוס כזה עם דחף פנימי להציל. רק למטה, בחוץ, כשיצאנו מחדר המדרגות אל הרחוב והאוויר נעשה קר בבת אחת והזכיר שחורף, נשמתי עמוק ואמרתי תודה. זאת הייתה המילה הראשונה שהחלפנו. הוא הסתכל עליי בפליאה, במין מבט כזה שכבר הספקתי לשכוח, ובמקום להיפרד ממנו בנימוס ולהגיד שמחכים לי בבית, פשוט המשכתי לעמוד שם.מפתאום לא רציתי לחזור הביתה מהר כל־כך. גשם דק החל לטפטף לתוך האור הצהוב, ואם סופר היה מתאר את הסצנה הוא היה כותב משהו כמו, חֵ י נפשי, פנסי הרחוב נהיו אלכימאים כפופים שהפכו טיפות גשם לזהב.
אני לא יודעת איך לכנות את מה שקרה שם, כשבחרתי להישאר עוד קצת על המדרכה הרטובה במקום להתרחק בתקתוק עקבים ולהזמין מונית, בגילי זאת אומרת, אישה נשואה בגילי, אמא לשני ילדים, נישואים טובים בסך הכול, בטח לא גרועים. זה מטופש, איך להסביר את זה. יש מילים שכנראה רצוי לא להחריד משלוותן,ֵ מילים שבעצם נוכחותן מפרות את כל האיזונים העדינים, ומרגע שזּומנו שוב אי אפשר להיפטר מהן. בכל אופן, מצאנו את עצמנו צועדים ברחובות, משתעשעים במשחק תפקידים שטותי שהמצאנו - מגה־סופרסטאר שמגיעה לביקור בארץ עם הפמליה שלה, הוא היה הכוכבת המפורסמת, אני הייתי הפמליה, התחלנו לדבר אנגלית, ביוטיפול, וונדרפול, אמייזינג וכאלה, איך תל אביב, התעניינו עיתונאים בעוד הפפראצי לא מפסיקים לצלם, התפעלנו בקול רם מהשמש, איזה שמש יש לכם כאן, השעה הייתה בערך עשר בלילה, יופי של שמש ויופי של פלאפל.
שני אידיוטים, מה יש לומר, אבל פתאום השתתקנו. אולי בגלל החזּות חמורת הסבר של בנייני המגורים, שנראו כאילו תוכננו כולם על־ידי אותו פקיד טרוד. שוטטנו בשכונה בחיפוש אחר המרפסות האחרונות שלא נחסמו בתריסולים, ומה עוד? אני לא ממש יודעת, אבל כבר כמה לילות שאני לא ישנה, מתהפכת מצד לצד עד שהאור הראשון מ... עזוב, לא חשוב. רציתי להגיד מכתים את השמיים. לא חשוב.
ָויכולתי לבוא בפשטות ולספר לך, בתוך שלוות התה בנענע שזה עתה קטפתָּ מהגינה, ביתי הוא מבצרי, ביתך הוא מבצרך, ביתנו הוא מבצרנו, ובעוד העוגה בתנור תופחת כמו שהבטיחו במתכון, והניחוח הדבשי שלה מתפזר בבית ומגן עליי, בעצם עלינו, עלינו הוא מגן, יכולתי בפשטות להודות, בשקט, כן פגשתי מישהו לפני כמה ימים, וזה היה, נו, זה היה -
לא. לא ככה.
מהתחלה:
כמו בכל בוקר, הוא התעורר כמה דקות לפניי. הקפיצים במזרן שלנו חרקו קלות והעירו אותי כשהתגלגל אל הצד שלי, טפח לי אחת קטנה על הטוסיק ולחש, "יום הולדת שמח, עטרה," ויד אחת שלו כבר עיסתה לי את השדיים. הוא גם ניסה להגניב לי צרפתית, אבל אני, אפילו מתוך הערפול המתוק של ההשכמה זוכרת מצוין שאצלי אין דבר כזה נשיקה על הפה לפני שמצחצחים שיניים, הסטתי במהירות את הראש ואמרתי, "נו, יואבי, לא ככה." הוא לא ענה, אבל ראיתי את האור מסתלק מפניו הטובות ולכן הוספתי בקול שהתאמצתי לרכך, "תודה, מותק, תודה. כיף שזכרת."
הוא זינק מהמיטה, נמרץ, רעב, ואני נשארתי עוד קצת בקן החמים של שמיכת הּפוך, בכל זאת יום הולדת. אבל מה לעשות שהמחשבות החלו להיערם, והמצפון התעורר וניקר, אז נכנעתי וחישבתי לוחות זמנים: קודם כול מקלחת וארוחת בוקר זריזה, ולא לשכוח בשום אופן את האנטיביוטיקה, איזה גועל אבל חייבים עד הסוף. אחר־כך נהיגה של שעה לפחות אל הכנס המיותר ההוא בחולון, ומה אם אבריז משם? ברנע יהרוג אותי. אין מצב. ואני עוד צריכה לחזור מספיק מוקדם, כי בלילה חנוכת בית אצל הרבינוביצ'ים ומוכרחים ללכת. אחרי הכול, הם היו בבר־מצווה של תום והביאו צ'ק יפה, וגם ביוגרפיה של גנרל שרבינוביץ' מעריץ עוד מהסדיר.
במקלחת התקרצפתי כדי לסלק ממני את הסרחון שדבק בי, שובל טחוב בריח מוקסיפן שכבר שבוע מלווה אותי לכל מקום. הגברתי את זרם המים החמים וחשבתי בסלידה שלפעמים הריפוי לא הרבה יותר טוב מהמחלה. היד העבירה את הסבון על הגוף, בלי להתרשם מכך שהגוף הזה ציין הבוקר ארבעים ושבע שנים, ארבעים ועוד שבע. שהן חמישים פחות שלוש. ואז הזדחלה לראשונה המחשבה הזאת, בעודי מחליקה את הסבון על הבטן, מעניין איזה איבר יבגוד בי ויקרוס ראשון. הרחם? הלב? השד?
והמחשבה הזו לקחה אִתה הכול: את הסבון בריח יסמין, את הזרם הנעים של המים, ופתאום עמדתי שם ולא נשאר כלום. סגרתי מהר את הברז ונמלטתי אל חלוק הרחצה, ולא הבחנתי בנעלי הבית שלו, שכרגיל הופקרו באמצע החדר, כשכפות הרגליים הסתבכו, ולרגע הכול כבה.
העולם הצטמצם: זה גוף, זו רצפה. ואז, לאט־לאט, אחרי הכאב, אחרי הבושה, אחרי הצקצוק, אחרי היום הולדת חגיגה נחמדת, הייתי צריכה להקים את עצמי. ופתאום לא היה לי ברור שאני בכלל מסוגלת לקום. אספתי נשימה לנשימה עד שקווי המִתאר של החדר הצטללו, וראיתי שהכול מוּכר, וישנו, ועכשיו לקום.
ממש עכשיו. נו, לקום. ועכשיו באמת.
אבל אז, לא יודעת מאיפה, קפץ לי לראש אבא של עידן חבר של תום, דווקא הוא, שבוקר אחד קם וקנה כרטיס טיסה לכיוון אחד. בעוד בני גילו מפיגים את השעמום הקיומי ביד2, בוחנים נכס מעניין להשקעה במרכז עפולה, אבא של עידן? לא, הוא בהודו, ואת המשך הסיפור קל לנחש: הוא יחזור מדרמסאלה בעוד כמה חודשים, טבעוני, רזה בעשרים קילו ומאושר באופן מעצבן. הוא יגיד לאמא של עידן שהוא מצטער אבל הוא חייב לחיות, והיא תשאל אותו בקול שבור כזה, אבל מה עשית עד עכשיו אמנון, לא חיית? וברור שהוא ישאיר לה את הבית ויעבור לגליל או לערבה, ויגור שם עם אישה שמנביטה דברים, וימצא לעצמו חברים חדשים וילמד לעבוד בידיים, עם עץ או ברזל - ואז בשקט־בשקט וכאילו בלי משים, יתחיל לגלגל את האבן מחדש. בוקר אחרי בוקר. ואם היה לו מזל, הוא בכלל לא ישים לב שזאת אותה אבן. ומי אנחנו שנגלה לו. אז איפה הייתי?
ממש כאן: לילה, צועדים, גשם. צעדנו מתוך הבנה שקטה שאסור להפסיק, כי אם נפסיק לא נוכל יותר להמשיך, ומי שיפסיק ראשון האחריות תהיה עליו. הוא סיפר שהוא לא איש של עיר, שהמקום שלו משקיף על הנופים המוחלטים של ים המלח - כחול או צהוב. אין ביניים. בקיץ מתבשלים ובחורף נלחמים ברוחות. או בכל אופן משהו בסגנון הזה. מסתבר שהוא היה עם רבינוביץ' בצבא, ובכל פעם שהוא נאלץ להגיע למרכז לצורך סידורים - ככה אמר, נאלץ - הוא בדרך כלל נשאר לישון אצלם, ורק במקרה יצא שזה היום, בכלל לא היה לו מושג שחוגגים משהו. הוא לא ניסה לגעת בי, אפילו לא הסתכל. ובכל זאת פתאום הייתי שלו, לגמרי, של הקול שלו שנכרך סביבי, נכרך והתהדק. טען שהוא סופר. "נשבע," הוסיף בחצי חיוך כשהרמתי רבע גבה. עשה גם דברים אחרים, כמובן, אבל לא סיפר מה ואני לא שאלתי. עכשיו הוא כותב. לא אמרתי שגם אני, שיום אחד אולי גם אני. "אם רופאים נשבעים להציל חיים," המשיך כעבור רגע, "על מה סופרים נשבעים?"
על האמת. אבל גם את זה לא אמרתי, כי פתאום הכול נהיה רציני מדי והשתיקות שלנו התארכו. רק שלא יתחיל לגולל בפניי את כל ההיסטוריה שלו, נבהלתי. אני לא רוצה לגלות שהייתי בטירונות עם אחותו, או שגם אותו אשתו לא מבינה. אני לא יודעת כלום ולא רוצה לספר דבר; בסך הכול עוד אישה ש - מה כבר יש לספר - שצריכה לקחת מחר את הרכב לטֶ סט, ולרגע התלבטתי מה עדיף: לקפוץ ל'קומפיוטסט' בצהריים או להגיע לשם לקראת הסגירה, כשהמוסכניקים כבר מתים להתחפף הביתה. כי בסוף אלה תמיד הפרטים הקטנים שהורגים אותנו, ואם חושבים על זה, מה בעצם חיבר בינינו מלכתחילה מלבד הזרּות? אבל לא רציתי יותר לחשוב ופשוט המשכתי ללכת לצִ דו והרגליים שוב נעשו קלות, וזהו.
צעדנו, כל הלילה צעדנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד. מרגע לרגע האפלולית העמיקה, עד שהחושך סביבנו אטם כמעט את הכול. בנסיבות אחרות קור עז כל־כך היה הופך אותי לנרגנת, אבל לא הפעם, דברים אחרים העסיקו אותי, צברתי רכוש - הרחובות שלנו, הכבישים שלנו, המכוניות החונות, פנסי הרחוב, לוחות המודעות, תחנות האוטובוס הנטושות - הכול שלנו. מדי פעם הגיחו פרצופים חיוורים, הבליחו לרגע ונעלמו. זו הייתה שעת העיניים המושפלות ואיש לא העז להישיר מבט. מה לי ולכל זה. אנשים כמוני ישנים עכשיו במיטות שלהם, ואילו אני מסתובבת בחוץ, בשמלה הכי יפה שלי, כשתכף יעלה השחר. ולא ברור מי הוליך את מי אל מזח הדייגים הישן -
אתה בטח לא תאמין לי, יואבי, וכמו תמיד תחשוב שאני מגזימה.
אבל ככה זה היה, בעודך ישן במיטה שלנו ועוד מעט כבר צריך לקום לעבודה. מכיר "צריך"? כי צריך. ומה עם הצרכים האחרים? אני, עם גבר זר, מתאמת צעדים על הרציף הרטוב - מי יקבע אם צריך או לא צריך? ואת הרבינוביצ'ים, צריך? הקפדתי לזכור הכול, את האִ טיות שבה הדייגים פשטו את חליפֹות הסערה, את אחרוני הדגים שעוד ּפ ׁ רפרו ברשתות, את נהמת הגלים שהחשֵכה נשאה עד אלינו, את נתזי המלח הפתאומיים שריססו את האוויר הקר, התאמצתי לתעד כל ׂשערה שהרוח העיפה לעיניים וכל נים שהתעורר לחיים, כי מי יודע אם אי־פעם יהיה לי עוד מזה, והכול צריך להיות מתואם ובו־זמני ודו־ערוצי, ערוץ אחד בשידור חי, ועוד ערוץ למען הנֶצח.
חוץ. מזח דייגים ישן. לפנות בוקר.
הוא והיא מטיילים על הרציף הרטוב. היא טופפת בזהירות על נעלי עקב, הוא סוחב על כתפו ז'קט עור בצבע חום.
במאי (בצעקה במגאפון, screen Off)
עכשיו תירָאה מיואש, ז'אן־פול.
הפנים שלו נעשות בבת אחת שמוטות ועייפות. המזח נראה
נטוש לכל אורכו, למעט שלושה דייגים שפושטים חליפֹות סערה
צהובות. כתפיה רועדות. הוא מושיט לה את הז'קט שלו, והיא
מסמנת בידיה שאין צורך.
הוא
את מריחה?
במאי (בצעקה במגאפון, screen Off)
הלו, אל תירדמי לי, אני צריך להזכיר לך שאת מאוהבת?
כוסאוחתוכ, קר פה. יאללה, מהתחלה
הוא
את מריחה?
הוא מסיט את אפה בעדינות לכיוון הנכון. מרחוק, לצד צריף פח בקִרבת הטיילת, איש במעיל דובון כחול רוכן מעל מחבת רוחשת על פתילייה. הם הולכים לכיוונו ומחזיקים ידיים בהיסוס. בהגיעם אליו, האיש מוסיף עוד קצת שמן למחבת; להבת הפתילייה מאירה את קמטיו ואת הזיפים הלבנים שמצטופפים על לסתו החזקה. הזקן מושך לאחור שני כיסאות פלסטיק לבנים, ומניף את ידו בתנועה רחבה, מזמינה. לפני שהם מתיישבים, הזקן מזדרז לנגב את מי הגשמים מהשולחן ומהכיסאות. הם מתיישבים. הוא מניח לפניהם צלחות, סכו"ם וסלסִ לה גדושה בפרוסות עבות של לחם לבן.
היא
רק עכשיו קלטתי עד כמה אני רעבה.
ִ בן רגע מונחת לפניהם פנכת נירוסטה שבתוכה פלפלים ירוקים חריפים, מסודרים ראש לזנב ועדיין נוצצים מהטיגון. הוא לוקח פלפל בידו, תוך שהוא שומר אִ תה על קשר עין, והיא לוקחת גם. הוא מכניס את הפלפל החריף בשלמותו לפיו, והיא אחריו. הם לא מסירים את עיניהם זה מזה גם כששניהם נוגסים בפלפל, ובתנועת משיכה אמיצה אחת רק העוקץ נותר אחוז בין שתי אצבעות. פיהם בוער והם משתנקים, חסרי אוויר, אבל בכל זאת לועסים ובולעים הכול. הם מושיטים יד, לוקחים עוד פלפל ומכניסים לפה, ואחר־כך מעצמה היד מושטת ולוקחת עוד אחד. עיניהם שטופות דמעות.
במאי (בצעקה במגאפון, screen Off)
ריגשתם, נבלות! יש לנו את זה.
היא קמה, מסתלקת משם בלי לומר מילה ויוצאת אל הטיילת. קבוצת רצי בוקר חולפת על פניה בדבּוקה אחת, והיא ממשיכה בצעד מהיר אל הכביש. מונית עוצרת לידה, היא נכנסת וצונחת באפיסת כוחות במושב האחורי. עד שהיא מתעשתת ומפנה את ראשה למבט אחרון דרך השמשה האחורית, הנהג כבר לוקח את הסיבוב והמונית נעלמת בסמטה סמוכה. בוקר עולה על העיר.
ואחרי שאשתתק, לזמן־מה האצבעות הארוכות שלך עוד יטופפו בקצב טם־טם־טם על אדן החלון, ואתה בטח תגיד, מה, זה הכול?במין אכזבה מעושה, ואני אומַ ר, כן, זה הכול, ואלך למטבח לחתוך סלט, או שאעצור אחרי שני צעדים ואסתובב חזרה אליך, יואבי, ואתקרב, ואתקרב אליך עוד, וכמעט אצמיד את הפנים שלי לשלך ואשאל אותך ממרחק של כלום, תגיד את האמת, יואבי, כשאתה מסתכל, מה אתה רואה? תסתכל טוב, אתה רואה אישה? או שאתה רואה בית? תגיד, זה חשוב. אישה או בית? אבל לא, לא אסתובב, אמשיך לנוע בקו ישר עד לקרש החיתוך שעל השיש, ובעודי קוצצת ירקות אשוב אט־אט להיטמע ברצפה, בקירות, בארונות, בכוסות שבארונות, בצלחות - מנה ראשונה ועיקרית - בסירים, במכסים של הסירים, בידיות שעל המכסים של הסירים.
***
יכולנו להיות נהדרים | מירי שחם | עורך: יואב רוזן | סדרת פועלים-סיפורת
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ