ילד אחד מההר | פרק ראשון

ביום שנולדתי בו, אבא לא היה בבית. יאשה, חבר שגר ברחוב יפו,
שהיה אז מהרחובות הראשיים של העיר התחתית בחיפה, סיפר לאבא
שהוא ראה מתחת למרפסת ביתם איש עם תלת־אופן מכוסה בברזנט,
מתמקח על משהו עם עובר אורח. יאשה הבין שהוא מציע למכירה
משהו אסור, האיש שילם לבעל התלת־אופן, וזה הביט ימינה ושמאלה
לוודא שאיש אינו רואה, אך לא הבחין כלל כי יאשה מתבונן בהם מן
המרפסת שמעליהם. אחר־כך הסיר מעט הסוחר את הברזנט ושלף
מתחתיו חבילה עטופה בנייר אריזה חום, מסר אותה לקונֶה וזה הסתלק
אִתהּ בחופזה. לפי גודל החבילה ניחש יאשה שהיה זה מגש של ביצים,
שלא היה אפשר להשיג אז אפילו בתלושים. במכולת היה אפשר
לקבל רק אבקת ביצים תמורת התלושים של הצנע, ובזה אבא לא
יכול להשתמש לעוגות הכלה שמהן הוציא את פרנסתנו באותם ימים.
יאשה מיהר לרדת לטלפון במסעדה שבבית השכן, ומשם התקשר
לגברת שווימר בקומה שמתחתינו, וביקש ממנה למסור לאבא שיבוא
מייד כי הוא מצא סחורה. ברגע ששמע אבא את ההודעה של יאשה,
הבין היטב במה מדובר, ומיהר לצאת העירה לחפש את הסוחר ההוא.
כל עוד לא הצליח למצוא עבודה קבועה, לא הייתה לו ברֵרה אלא
לקושש מצרכים מפֹּה ומשם כדי להכין עוגות חתונה. פרנסה אחרת
לא מצא. החברים עזרו לו באינפורמציה על השוק השחור. יאשה
הלווה לאבא עשר וחצי לירות למטרה הזאת ואבא מיהר לחפש את
התלת־אופן ברחוב יפו.
סבתא דורה ירדה עם שלמה לטיול בעגלה ברחוב אלנבי. אמנם
לא היו עוד מדרכות, אבל לא היה מסוכן לטייל על האספלט של
הכביש, שהרי העגלות לא היו מהירות, ואת קול פרסות הסוסים היה
אפשר לשמוע מרחוק, רוכבי החמורים בכלל התנהלו בשולי הכביש,
ואוטומובילים, שממילא עברו רק מפעם לפעם, היו צופרים בעוד
מועד מרחוק. סבתא תמיד הספיקה להוריד את העגלה לשולי הכביש.
קיצורו של דבר, אימא הייתה לבדה בבית כשתקפו אותה פתאום
הצירים. תחילה חשבה שאפשר לחכות עד שהצירים ייעשו תכופים
יותר, אבל כיוון שלא ידעה מתי אבא ישוב, וגם כשיבוא, ידעה שאין
להם כסף לטקסי ספיישל, החליטה להתחיל ללכת לבית החולים ברגל
כל עוד הדבר בכוחה. היא השאירה פתק על שולחן האוכל ויצאה
לדרך.
באותם ימים עוד היה אפשר לראות מן הבית שלנו את בית החולים
הממשלתי, שלימים נקרא רמב“ם, ובקו ישר דרך השדות זה לא נראה
כל־כך רחוק.
זה היה בסוף הסתיו, ולמרבה המזל כבר יותר משבועיים לא ירד
גשם, כך שלא היה בוץ בשדות.
הבית שלנו היה על דרך האבנים הישנה שנקראה סִמטת מר אליאס
ואשר הוליכה מרחוב אלנבי אל מנזר הכרמליתים בסטלה מאריס.
לאחר חודשים רבים של טלטולים ממחנה עקורים אחד למשנהו
בכל רחבי אירופה, ירדו אימא ואבא עם סבתא ושלמה מן האנייה
שהביאה אותם ארצה. שעות אחדות אחרי כן הובילו אותם לשער
העלייה. כשעברה המשאית ברחובות העיר התחתית הדהדו פה ושם
יריות, אבל המלווה אמר שאלו הן רק יריות אזהרה, ושכיבוש חיפה
הושלם כבר בשבוע שעבר. כשהמתינו בתור לקבלת אוהל מגורים,
הופיע אדון בורמן שהכירו על האנייה. הוא סיפר להם שמסתובבת
שמועה כי ערבים שברחו השאירו בתים ריקים, ושכנע אותם לבוא אִתו
לתפוס בית. הם יצאו ברגל לרחוב אלנבי ושם הצביע לפניהם מישהו
על הבית הזה, שהתנשא מעט גבוה מעל לרחוב. הם מיהרו לעלות
במדרגות הרחבות שטיפסו מהכביש אל בית האבן היפה. האנשים
שכבר תפסו את הקומה הראשונה אמרו להם שהקומה השנייה עוד
פנויה ושכדאי להם למהר לתפוס אותה. הם נחפזו להקיף את הבית
ולטפס במדרגות הצרות אל החצר העליונה, שממנה הוליך גשר אל
הדירה שבקומה השנייה.
את כל העלייה הזאת נאלצה אימא, עתה קצת יותר משנתיים אחרי
שתפסו את הבית, לעשות בכיוון ההפוך עם הבטן הענקית שמשכה
אותה למטה. בזהירות רבה נצמדה אל הקיר, כדי לשמור על שיווי
המשקל. במדרגות הצרות מן החצר העליונה אל החצר התחתונה זה
לא היה קל. היא הורידה בזהירות רגל אחרי רגל, שהרי לגרם המדרגות
הישן הזה לא היה מעקה. כשהגיעה למדרגות הרחבות שהוליכו מן
הבית אל הרחוב כבר לא התקשתה ללכת וגם יכלה להישען על מעקה
הבטון של קיר התמך. היא חצתה את רחוב אלנבי ופנתה אל דרך
אספלט ישנה שחצתה את רחבת המחסנים שהותירו האנגלים, וגם
כאן עדיין לא הרגישה כל קושי. אמנם בכל פעם שחשה בציר, נעצרה
והמתינה עד שיעבור, אבל כאמור, הצירים עדיין לא היו תכופים.
היא חששה שתתקשה לחצות את השדה שבין מחסני העירייה לכביש
הראשי לתל אביב, משום שזכרה שהשדה מלא אבטיחים גדולים, לכן
שמחה לגלות שהאבטיחים כבר נעלמו, ושהשדה היה יבש לגמרי. לא
נותרו בו אלא שאריות של עלים יבשים ופה ושם קליפות יבשות של
אבטיח רקוב למחצה.
בסופו של דבר הגיעה לכביש הראשי, ועוד לפני שהספיקה לנשום
לרווחה נעצר לידה אוטומוביל, והנהג פער את דלת הקבינה, ושאל
לאן היא צריכה להגיע.
“לבית חולים,“ אמרה אימא, “אני צריכה ללדת.“
הבחור הצעיר שמאחורי ההגה נראה מבוהל. בלי שהיות קפץ מן
הקבינה ומיהר להקיף את הטנדר, ועזר לה לעלות.
“אלוהים, גברת, למה את הולכת ככה ברגל? מאיפה את באה?“
“מהבית,“ אמרה אימא.
הנהג הצעיר לא הוסיף לשאול דבר ורק מיהר להביאהּ אל בית
החולים הממשלתי.
מאליו מובן שלא מזיכרוני אני דולה את הפרטים הללו, אלא
מסיפוריהם של אימא ואבא. כיוון שלא סיפרו לי על הלידה עצמה ועל
השִיבה מבית החולים הביתה אינני יודע לספּר עליהם, אבל את הבית
עצמו אני מכיר היטב, שהרי אימא גרה בו עד היום. כאמור זהו בית־
אבן בנוי על ההר הרחק מן הכביש. כפי הנראה לפנינו שימש הבית,
על שתי קומותיו, חמולה אחת גדולה. שהרי כשהגיעו אבא ואימא
עם האדון בורמן לחפש לעצמם בית וטיפסו אל החצר העליונה, גילו
להפתעתם כי לפחות חלק מדייריו המקוריים של הבית לא הספיקו
להסתלק, וכשהגיע אבא אל החצר העליונה, ראה אותם מתארגנים על
דרך האבנים שמעל הבית. הוא מיהר לבקש סליחה וסימֵן כבר לאימא
ולאדון בורמן לשוב ולרדת במדרגות, אבל איש חביב אחד מבעלי
הבית ירד מעל חמורו, ניגש אל השער וקרא אליהם.
“סְתָנָא יָא זָלַמֶּה, תַּעָל, תַּעָל לַהוֹן.“
אבא לא הבין את דבריו אבל מתנועות ידיו המזמינות הבין כי הוא
קורא לו לִקרב אליו. כיוון שהזהירו אותם מפני מגע עם הערבים שעדיין
מילאו את העיר, אבא לא מיהר להתקרב, אבל האיש ניסה לקרוא לו
באנגלית, ומשאבא לא הגיב גם לקריאותיו אלו, ניסה כוחו בגרמנית.
ברגע שנוכח אבא כי האיש דובר גרמנית, לא היסס עוד והושיט לו את
ידו. אמנם המבטא שלו היה מוזר, אבל הוא היה חביב מאוד, ואף־על־
פי שבני משפחתו ישבו על חבילותיהם לאורך דרך האבנים, והביטו
בהם מרוחקים ומסויגים, חיוך גדול היה פרושׂ על פניו.
“אתם מחפשים מקום לגור בו?“ שאל, ולא חיכה לתשובה, “אתם
יכולים לגור כאן. תשמרו לנו על הבית עד שנחזור.“
“מתי אתם חוזרים?“ שאל אבא.
האיש לא השיב, רק הושיט ידיו לשמים.
“יאללה, תְּפַדַלוּ,“ אמר, הצביע על הכניסה לבית, ושב אל החמור
שהמתין לו.
אבא תמיד אמר שכשהם יחזרו באחד הימים יהיה עלינו לפַנות
להם את ביתם. במעלה שביל האבנים בדרך לסטלה מאריס התגוררה
משפחה ערבייה שלא ברחה, ולא פעם עבר על פני ביתנו בן משפחה
שלהם על גבי חמור, ובכל פעם שראיתי ערבי על חמור קרֵב אל ביתנו
על שביל האבנים, עוד שנים רבות התעורר בלִבי החשש שמא אין זה
אלא אותו איש חביב שיהיה עלינו לפַנות לו את ביתו.
מה היה מצב הבית כשנכנסו אליו הוריי, אינני יודע, אבל את קירות
האבן העבים שלו ואת תקרותיו הגבוהות אני הרי יכול לראות עד היום.
היום אפשר לנסוע על מה שהייתה דרך האבנים ולהגיע עד הבית, אבל
אז היה עלינו לעלות במדרגות הבטון הרחבות והארוכות מן הרחוב
עד החצר שסביב הקומה הראשונה של הבית שבּה גרו משפחות בלוך
ושווימר. דרך החצר הרחבה הקפנו את הבית אל המדרגות הצרות,
נטולות המעקה, שטיפסו לאורך קיר התמך הגבוה אל מה שקראנו אז
החצר העליונה, אבל בעצם איננה ממש חצר, אלא רק שתי רצועות
אדמה שביניהן נמתח שביל בטון צר. את הקומה השנייה חָלַקנו עם
משפחת בורמן. מן “החצר העליונה“ הוליך גשר מרוצף רחב מעל
לחצר האחורית של משפחת בלוך אל דלת הכניסה לביתנו, מנגד
טיפסו מדרגות אל שער עץ שנפתח אל דרך אבנים במעלה ההר. בתוך
הבית השתרע מסדרון ארוך שהיה משותף לנו ולמשפחת בורמן לכל
אורך הבית. מן המסדרון יכולנו להיכנס אל שני חדרי המגורים שלנו
או להמשיך אל המטבח, השירותים והמקלחת שלנו בעברו המרוחק
של הבית, מאחורי המטבח והסלון של משפחת בורמן. אל חדר השינה
של ההורים היה אפשר להגיע רק דרך החדר של שלמה ושלי. בעצם
זה לא היה ממש החדר שלנו, אבל בו היו המיטות שלנו, או אולי נכון
יותר לומר המיטה שלנו, משום שאת המיטה שלי דחקו ההורים כל
בוקר עמוק אל מתחת למיטה של שלמה, אחי, ורק לקראת השינה היו
שולפים אותה כדי שבמשך היום יהיה קצת יותר מרחב בחדר.
במעורפל מאוד אני זוכר עוד ימים שגם את הפוטל האדום היו
הופכים בלילה למיטה שעליה ישנה סבתא דורה, ובבוקר מיהרו
לדחוק את המיטה לתוך עצמה כך שהייתה לכורסה אדומה, או יותר
נכון - פוטל. אני לא לגמרי בטוח שזהו ממש זיכרון שלי, או שהוא
עולה מהסיפורים שספגתי. אמנם אני זוכר היטב שביליתי לא מעט זמן
עם סבתא, ואין ספק שהיא גרה אִתנו באותם ימים, אבל ייתכן מאוד
שמראה סבתא הישֵנה על הפוטל, שחקוק בזיכרוני, מקורו אינו אלא
בסיפורים של אימא, אבא וסבתא על אותם ימים. באשר לזיכרון אחד
שחקוק עמוק בלִבִּי אין לי שום ספק, משום שזכור לי גם ריח הקרם
שבּו הייתה אימא משמנת את עור רגליה שנענעו את דוושת הברזל
המסורגת של מכונת התפירה, ואת זה לא ייתכן שמישהו היה מסוגל
לתאר בפניי.
מה שכּן סיפרו לי הוא מאיפה צצה מכונת התפירה הזאת. כשירדו
מן האנייה בנמל חיפה עם תינוק אחד וסבתא אחת, היו אבא ואימא בני
עשרים וארבע. מייד אחרי שמצאו מקום להניח בו את הראש בלילה,
החלו לחפש לעצמם עבודה. עד מהרה גילו שהסיכוי למצוא עבודה
אפסי. על כל תפקיד שהתפנה קפצו חמישה–שישה צעירים, וזה כמובן
אִפשר לבעל הבית להציע שכר זעום.
“אם לא נותנים לנו עבודה, אנחנו צריכים לייצר עבודה בעצמנו,“
אמר אבא, וכבר למחרת החל לחפש רעיונות. הדבר הראשון שלכד את
תשומת לִבּו הייתה מתפרה גדולה שתפרו בה מדים וכובעים לצבא
ההגנה לישראל שזה מקרוב הוקם. בעל הבית אמר לו, שתהיה אשתו
תופרת מדופלמת ככל שתהיה, אין לו עמדת תפירה פנויה.
“אז מה שחסר זו מכונת תפירה?“ שאל אבא.
“כן,“ אמר בעל הבית, “אבל אני לא מתכוון לקנות עוד מכונות.“
“ואם יש לי מכונה בבית, תוכל לתת לנו עבודות תפירה הביתה?“
כששמע אבא את תשובת בעל הבית ניצת אור בעיניו. הוא עמס על
גבו ארגז כבד של בדים גזורים, לקח עמו שני כובעים גמורים כדוגמה
ובשמחה הביא אותם לאימא וסבתא.
“אבל מה אני אעשה בזה?“ נזעקה אימא, “מאיפה ניקח מכונה
לתפור את כל זה?“
“לא יודע, אבל אנחנו נסתדר,“ אמר אבא ושב ויצא העירה.
לפנות ערב הזעיקה שריקתו של אבא את אימא אל המרפסת
הקדמית, ולתדהמתה ראתה סוס עם עגלה חונה למטה בשולי הכביש,
ואבא עוזר לעגלון להוריד מעל הפלטפורמה משהו גדול העטוף כולו
בבד יוטה. איך הצליחו אבא והעגלון להעלות את המכונה עד המרפסת
הקדמית של משפחת שווימר איני יודע, אבל כיוון שמאז שאני זוכר
את עצמי המכונה הייתה אצלנו בבית, אין לי אלא להאמין לסיפור של
אימא ואבא על העגלון שעמס אותה על גבו במדרגות והביא אותה
לחצר של משפחת שווימר, ומשם מָשַך אותה בחבלים למרפסת שלנו.
כשאני כבר התרוצצתי בבית בחיפוש אחר תעסוקה, אימא הייתה
עדיין עסוקה כל היום בתפירת הכובעים, ואבא עדיין יצא מדי
בוקר לחפש עבודה. קודם הביא את שלמה דרך השדה הפתוח אל
“גן זיתון“ בבית האבן המבודד בקצה השדה שליד “הכביש הראשי“,
לכיוון תל אביב. בכל בוקר מחדש הבטתי בקנאה בגבם של אבא
ושלמה המתרחקים במורד המדרגות בדרך אל גן הילדים, וגרוני חנוק
מדמעות. עליי נגזר לבלות את יומי בדל“ת אמות של ביתנו או לכל
היותר, אם סבתא הסכימה להשגיח עליי, יכולתי לצאת לחצר העליונה.
השער למדרגות אל החצר התחתונה היה נעול, כך שלא יכולתי לרדת
לשם, ולטפס לדרך האבנים שמעל לחצר העליונה העזתי רק אחר
הצהריים כשמיקי וגדליה, ילדי השכנים, חזרו מן הגן שלהם: אִתם לא
פחדתי לשחק על ההר, אבל לבדי לא העזתי, כי על דרך האבנים עברו
לפעמים נזירים עטויי גלימה חומה, שבפי אימא נקראו גַּלָּחים, והטילו
עליי אימה. מלבד זאת לא שכחתי את היללות הנוראיות של השָקָלים
שעלו מן ההר בלילה, וידעתי שהם מסתתרים שם היכנשהו.
“כשתגדל גם אתה תלך לגן,“ היה אבא משיב לתחינות שלי, “עכשיו
אין לנו מספיק כסף לזה.“
אם כן, לא נותר לי אלא לבלות עם סבתא. הבית והחצר העליונה
היו גבולות העולם שלי, ורק אם נמאס לסבתא להשגיח עליי בחצר
העליונה, זכיתי לרדת אִתה לרחוב. דווקא את הטיולים הארוכים אל
מחוץ לגבולות אלה, לאורך הרחוב בעגלת טיולים, אהבתי מאוד.
אלוהים יודע איך הורידה והעלתה סבתא את עגלת הטיולים במדרגות
מן ואל הבית, אבל הטיולים הללו היו בלתי נשכחים. במיוחד זכור לי
הטיול שנגמר בשמשה מנופצת. סבתא הובילה אותי בשולי הכביש,
ובשבתי בעגלה לעסתי סנדביץ׳ מרוח בממרח שוקולד, שמעולם לא
חסר בביתנו. אבא היה מביא גושי שוקולד מבית המלאכה לממתקים
של סבא סולומון, ואימא הייתה מכינה מהם ממרח טעים מאוד. לעסתי
להנאתי וליקקתי סביב־סביב, וכבר הגעתי לרגע שבּו היה עליי להיפטר
מן הקשה של הלחם. חיכיתי לשעת כושר וברגע שסבתא הפנתה את
מבטה ממני, העפתי אותו אל הכביש. בו־ברגע החרידה אותי חריקה
איומה, ומן האוטומוביל השחור שנעצר לידנו קפץ החוצה איש גדול
מאוד, צעק בקולי קולות ונופף בידיו כשהוא מצביע שוב ושוב על
השמשה הקדמית של האוטומוביל. לא הבנתי מה הוא צעק וגם מה
שסבתא השיבה לו כשהיא מנידה את ראשה שוב ושוב לשלילה.
אבל האיש ההוא הטיל עליי אימה גדולה. הוא היה גבוה מאוד וידיו
התנופפו כל הזמן מעל ראשה של סבתא בְּדַבּרו. כל הגוף שלי רעד,
ולא חדלתי ליילל. לבסוף לקחה אותי סבתא בידיה, השאירה את
העגלה לרגלי המדרגות, ויחד עם הנהג הגדול והזועם עלינו במדרגות
המובילות אל ביתנו. מרגע שחזרנו אל גבולות העולם שלי נפסקו
הרעידות ואִתן הבכי. עוד לפני שהאיש הזועם הזה פצה את פיו אימא
קמה אליו מעל מכונת התפירה. וכשאך נגלה לי האור שעלה מעיניה,
היה ברור לי לחלוטין שהיא תציל אותנו מהאיש הגדול הזה.
היא לא שאלה כלל מה קרה, כאילו כבר ידעה הכול. “מה אתה
רוצה?“ שאלה ביידיש, השפה של סבתא.
“אַת האימא של הילד הזה?“ שאל והצביע עליי.
“כן!“ אמרה אימא וכמו תבעה ממנו משהו, שָבָה ושאלה, “מה אתה
רוצה?“
“הוא זרק אבן ושבר לי את השמשה!“ רטן האיש בכעס.
פתאום הבנתי מה האיש הזה טופל עליי, וחרדה אפפה אותי. למה
הוא משקר? אני לא זרקתי שום אבן. זה היה רק הקשה של הלחם. ומה
אם אימא תאמין לו, איך אני אוכל להוכיח?
“הוא לא זרק שום אבן...“ פתחה סבתא בדברים, אך אימא היסתה
אותה בבת אחת בתנועת יד.
“תשמע, בן אדם,“ אמרה בתוקף, “הילד שלי הוא שובב גדול, ואתה
יכול להגיד עליו מה שאתה רוצה, אבל דבר אחד לא תוכל להגיד
עליו. הוא לא שקרן! אתה מבין?“ אמרה כשהיא מתרה בו באצבע
המורה שלה, “ועכשיו נשאל אותו מה הוא עשה,“ אמרה ופנתה אליי.
“אתה זרקת אבן על האוטומוביל של האיש הזה?“ שאלה אימא.
לא העזתי להוציא הגה מפי, רק טלטלתי ראשי לשלילה באימה
גדולה.
אימא אחזה בכתפיי בשתי ידיה, נעצה בי את העיניים הקודחות
שלה, ונענעה אותי בכעס.
“אתה זרקת עליו משהו?“ הוסיפה ושאלה.
הנהנתי חרש, אבל לא העזתי לגלות לה שהשלכתי את הקשה של
הלחם.
“אז תגיד לי מה זרקת!“ המשיכה לתבוע ממני.
שתקתי. ידעתי שאם אימא תדע מה עשיתי, היא תטיח בי שוב
שאבא מתרוצץ יום־יום שעות רבות “כדי להביא כמה גרושים
הביתה,“ וששולחים את סבתא לטייל אִתי רק כדי לחסוך את התשלום
על גן הילדים, ושאימא יושבת כל היום ומנענעת בדוושה של מכונת
התפירה עד שנדמה לה כבר שכּל המוח שלה תפור, וכל זה רק “כדי
שיוכלו לקנות לנו לחם,“ אז איך אני מעז לזרוק את זה?
מה הפלא שלא העזתי לספּר את זה לאימא? שתקתי, אבל אימא לא
ויתרה. “אתה תגיד לי עכשיו מה זרקת על האוטומוביל!“ שָבָה ותבעה
ממני, ולא הסירה מעליי את עיניה הבוערות.
הבטתי בסבתא, והיא הנהנה אליי בניסיון לעודד אותי. ידעתי כי
ברגע שאימא תדע מה עשיתי בלחם, היא תסטור לי בכל הכוח על
הלחי. ואז פתאום היה ברור לי שאין מנוס, ויהיה אשר יהיה, עליי
להתוודות.
“אֶת הקשה של הלחם,“ צעקתי בקול, “אני זרקתי את הקשה של
הלחם, כי הוא קשה מדַי... אי־אפשר לאכול את זה!!!“ צרחתי, ומייד
התכווצתי והגנתי בשתי ידיי על לחיי.
להפתעתי הרַבה שום מכה לא באה, אף־על־פי־כן לא יכולתי עוד
להתאפק ופרצתי בבכי מר. ידה של אימא החליקה על פדחתי בליטוף.
“אנחנו נדבר על זה אחר־כך,“ אמרה, ומייד שָבָה ופנתה אל הנהג.
“אדוני הנהג, אני יודעת שהילד שלי הוא שובב גדול, אבל שקרן הוא
לא! אז אל תספר פה סיפורים. שאריות של פרוסת לחם לא שוברות
שמשה של אוטומוביל.“
מה האיש הזה אמר כבר לא שמעתי, אבל מבעד לדמעות ראיתי איך
אימא התרגזה עליו והוא הסתלק בבושת פנים.
אימא הרגיעה אותי בליטופים והשביעה אותי לא לזרוק עוד לעולם
את הקשה של הלחם, כי אם אני לא רוצה לאכול אותו אפשר לתת
אותו ליונים של אבא, הן תשמחנה מאוד לאכול אותו.
אחר הדברים האלה סבתא ירדה לרחוב להביא את העגלה, ואימא
חזרה לנענע את הדוושה של מכונת התפירה. ישבתי על הרצפה ליד
מכונת התפירה והבטתי בתנועת הרגליים של אימא, כשפתאום לכדה
את עיניי קופסת הבלורות של שלמה. אימא תמיד אסרה על שלמה
לתת לי לשחק בבלורות שלו כי זה מסוכן. אני כמובן לא הבנתי מה
מסוכן בזה, והנה עכשיו נקרתה לי ההזדמנות לפתוח את הקופסה
המסתורית הזאת בלי שאיש ישגיח עליי. עד מהרה הייתה קופסת הפח
העגולה בין רגליי, הבלורות רשרשו בפח אבל ככל שהתאמצתי לחלץ
את המכסה מעל הקופסה, לא עלה הדבר בידי. הקופסה החליקה כולה
מכף היד האוחזת בה וסירבה להיפרד מן המכסה. בלית ברֵרה לפַתִּי את
הקופסא ברגליי ומשכתי במכסה בשתי ידיי. רגע ארוך אימצתי את כל
כוחותיי, ומשנחלץ המכסה בבת אחת, לא הצלחתי לעצור את התנופה
שצברתי והתהפכתי על מקומי כשהמכסה בידיי. גם הקופסה לא נותרה
על מקומה והתהפכה. נקישות הבלורות הקופצות על הרצפה לכל עבר
גברו על רעש מכונת התפירה, או שמא הייתה זו התדהמה שעצרה את
תנועת רגליה של אימא על דוושת המכונה. על כל פנים אני זינקתי
בעקבות הבלורות בניסיון נואש ללכוד אותן ולהשיבן לקופסה. גם
אימא קפצה ממקומה והצטרפה למרדף אחר כדורי הזכוכית המקפצים
בכל החדר. למרבה הפלא, באותו רגע היא אפילו לא כעסה עליי, או
אולי הייתי כל־כך מבוהל ממחול הבלורות שלא הבחנתי בזה. על כל
פנים, רק אחרי שאספנו כמעט את כל הבלורות, היא שָבָה אל מכונת
התפירה וציוותה עליי לאסוף גם את הבלורות שהתגלגלו אל מתחת
למיטה. ואז זה הגיע. אינני זוכר מה בדיוק אמרה לי, אבל את הכעס
בקולה אני זוכר היטב, וגם את הסיומת המאיימת שחזרה עליה בכל
פעם שרצתה להוכיח אותי: “חכה, חכה תראה מה יהיה לך כשאבא
יחזור הביתה...“
אימא טענה תמיד שלא ייתכן שאני זוכר את האירוע ההוא, ושכנראה
משום שהיא סיפרה אותו כל־כך הרבה פעמים זה נחרת בזיכרוני,
שהרי עוד לא מלאו לי שלוש שנים אז. לי אין כל ספק שלפחות חלק
מהדברים עולים מזיכרוני שלי, משום שאחרי שיצאתי בזחילה מתחת
למיטה עם שתי הבלורות שהתגלגלו לשם, גיליתי כי בלורה פרפרית
צהובה אחת התגלגלה אל מתחת למכונת התפירה.
“עכשיו אתה מתחיל להסתובב לי בין הרגליים?“ צרחה עליי אימא,
“תמצא לך מה לעשות!“
“אני רוצה ללכת לגן, כמו כל הילדים, למה אתם לא שולחים אותי
כמו את שלמה?“ ייללתי.
“תפסיק לבכות ותמצא לך במה לשחק!“ אמרה אימא, “כשאבא
ימצא לו עבודה יהיה לנו כסף לשלוח גם אותך לגן.“
“אז מה את רוצה, שאני אשחק עם סבתא?“ בכיתי בכעס.
באותו רגע נטרקה דלת המסדרון, וידענו שסבתא חזרה הביתה. אמנם
סבתא דיברה תמיד ביידיש, אבל היא הבינה היטב גם את הגרמנית
שלנו. משנטרקה הדלת השתתקתי, וגם רגליה של אימא נעצרו. רגע
ארוך הביטה בי אימא בדממה, וגם אני הבטתי בה, ולא בכיתי עוד.
אחר־כך קמה אימא ואספה אותי אל בין זרועותיה.
מה היא אמרה לי אז, כבר אינני זוכר, אבל אני זוכר שעיניה היו
אדומות ונוצצות, ולא עלה בדעתי כלל שהרגע ההוא היה הצעד
החשוב הראשון שלי אל מחוץ לעולם הקטן של ביתנו. אינני יודע
מה סיפרה אימא לאבא כששב הביתה, אבל כבר למחרת בבוקר הוא
אחז בידי בשמאלו ובידו של שלמה בימינו והוביל אותנו יחד במורד
המדרגות אל הרחוב ודרך שדה הקוצים היבשים אל מבנה האבן הישן
של גן זיתון ליד “הכביש הראשי“....

*****

ילד אחד מההר, אברם קנטור // ספרית פועלים - סיפורת